פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט סו יא

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט סו יא

סעיף יא[עריכה]

מי שהוציא שטר, וטוען שחבירו מכרו לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו שטר המכר, אינו צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעתו, שהרי הנתבע אומר לו: מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך. לפיכך ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון, וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו בו, או שטען שהקנהו על גבי קרקע, הרי זה גובה אותו משמעון, אם אין הלוה טוען: מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך. ואם טוען שמעון שפרע ללוי, ואמר: ישבע לי, ישבע לוי לשמעון, ואחר כך יגבה ראובן. ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע, חייב לשלם לראובן^א. וכן אם הודה לוי שפרעו^ב ישלם לוי לראובן. מת מוכר, יורשיו נשבעים שבועת היורשים, ונוטל לוקח. ואם לא רצו לישבע, משלמין ללוקח. טען לוי שלא מכר ולא נתן שטר זה, נשבע היסת ונפטר (רמב"ם). וי"א שגם לענין קנייתו אינו נאמן (רא"ש). הגה: וכן נראה לי עיקר לענין הלכתא, ואפילו היה השטר מונח תחת יד שליש, אף על גב דנאמן נגד המוכר שעשאו שליש, מכל מקום אינו נאמן נגד הנתבע, ואין הלוקח יכול לגבות בשטר זה בלא כתיבה ומסירה (נ"י סוף ב"ב).

נאמנות שקנה השטר: ר"י מיג"ש: האוחז בשטר חוב נאמן לומר שקנאו מהמלווה. בני שמואל^[1] – לדעתו נאמן אפילו לענין התביעה.

רמב"ם: נאמן אך דוקא לענין הקנייה (כלומר, המלווה לא יכול להוציא מידו, ואם הלווה יודה יוכל גם לגבות ממנו) ולא לענין התביעה (אם הלווה יטען שמא לא קנאו, הקונה לא יוכל להוציא ממנו ללא ראיה שקנה). גם לענין קנייה נאמן רק להחזיק השטר בידו ולא לנותנו למוכר, אך אינו נאמן להוציא כסף מהמוכר במקרה שהלווה פרע למוכר.

רא"ש,רמב"ן,רשב"א: אינו נאמן, ולכן צריך להביא ראיה שקנה.

שו"ע: סתם כרמב"ם וי"א כרא"ש, ובב"י כתב שהלכה כרמב"ם.

רמ"א: פסק כרא"ש.

כשטוען שקיבלו במתנת שכ"מ: הב"י באה"ע תלה זאת במחלוקת אם במתנת שכ"מ צריך לומר קני לך איהו וכל שיעבודיה (ראה סע' מב), ולכן לדעת הרמב"ם והרא"ש שלא צריך הריהו נאמן, והש"ך חלק על התלות וכתב שלכו"ע אינו נאמן כמוכח מכתובות פה,א לגבי מילוגא דשטרי שאינה נאמנת לטעון שתפסה מחיים, משמע שלא היתה נאמנת לטעון שקיבלה במתנת שכ"מ, אחרת היה לה מיגו. וכתב שכן משמע גם מסתימת השו"ע כאן שכתב שאינו נאמן ולא חילק. בדומה לכך ביאר הסמ"ע שאע"פ שהטעם שאינו נאמן הוא שיש רעותא בכך שאין השטר בידו מ"מ אינו נאמן אפילו כשטוען שקנאו באגב או במעמ"ש כיוון שהדרך המקובלת יותר היא להקנות בכתיבה ומסירה.

א. מוכר שאינו רוצה להישבע שלא נפרע:

רמב"ם,שו"ע: חייב לשלם לקונה.

מ"מ,סמ"ע,ש"ך: צריך לשלם את הסכום הנקוב בשטר ולא רק את שווי השטר. הש"ך מבאר שטעם החיוב הוא גרמי. ע"י שאינו רוצה להישבע הוא גורם נזק לקונה (מוכח מכאן שאפשר להתחייב בגרמי אפילו בשב ואל תעשה). ובמקרה שנפרע כבר קודם שמכר חייב רק את דמי השטר שקיבל כיוון שזהו מקח טעות משא"כ כשנפרע אחר שמכר או שאינו מסכים להישבע שלא נפרע שאז כעת הוא מזיקו במחיר הנקוב בשטר. לכן במקרה שאין ראיה שמכר, נאמן המוכר לטעון שנפרע קודם המכירה במיגו שיכל לומר שלא מכר ועליו לשלם רק את דמי השטר, אך במקרה שאומר שנפרע אחרי המכירה או במקרה שיש ראיה שמכר שאז אין לו מיגו ואינו נאמן לומר שנפרע קודם או במקרה שהלווה מוציא שובר שנפרע קודם, עליו לשלם את המחיר הנקוב בשטר. עיין בסיכום על סע' טו שלדעת הסמ"ע והנתיבות טעם החיוב אינו גרמי (יתכן שסברו שאין גרמי בשב ואל תעשה), אלא שכל זמן שלא נשבע אנו תולים שנפרע.

ב. הטעם שנאמן מוכר שטר לטעון שנפרע: רא"ש^[2]: מיגו שיכל למחול נאמן לומר שנפרע.

רשב"א,נ"י,ש"ך: כשאומר שהשטר פרוע הריהו כמוחלו עכשיו.

ש"ך סקק"י - הנאמנות היא רק במקרה שלא היה למוכר חוב כלפי הלוקח לפני מכירת השטר, אחרת הוא כבר חייב לו משדר"נ ואז אינו יכול למחול ולא לטעון פרוע.

נאמנות מוכר לטעון שנפרע קודם המכירה:

רא"ש,שו"ע באה"ע: אינו נאמן. רא"ש - למ"ד שהמוחל שט"ח משלם את כל המחיר הנזכר בשטר אינו נאמן כיוון שמעדיף לטעון שנפרע קודם המכירה ואז יצטרך לשלם רק את הדמים שקיבל מהקונה, ואפי' למ"ד שהמוחל משלם רק את הדמים שקיבל אינו נאמן כיוון שלא כולם יודעים את ההלכה, ואולי חושש שאם ימחל יהא חייב בכל המחיר הנזכר בשטר.

ש"ך סקנ"ו: נאמן לפטור הלווה מהלוקח^[3]. למ"ד שהמוחל משלם רק את הדמים שקיבל ודאי נאמן מטעם מיגו, ולא אומרים שמא אינו יודע את ההלכה, שהרי מצאנו הרבה "מיגויים" חמורים יותר שצריכים לימוד ועומק גדול. ואף למ"ד שמשלם את הכל, בכל זאת נאמן לגבי הלווה לפוטרו מהלוקח לומר שנפרע, אלא שלגבי עצמו לא נאמינו ויצטרך לשלם ללוקח את כל המחיר הנקוב בשטר. והוסיף, שלפי דבריו לעיל שהטוען פרוע הריהו כמוחלו עכשיו ודאי שנאמן כאן. והוכיח מפוסקים רבים שסוברים שנאמן.

נאמנות מוכר לטעון טעיתי: בעה"ת,ב"י: אינו נאמן למרות שיש לו מיגו שיכל לטעון מחלתי. ראייתם מהתוס' בגיטין יד,א לגבי הינהו גינאי שכותבים שמדובר שהיה ידוע שטעו אחרת לא היו נאמנים למרות שיש להם מיגו שפרעו, כיוון שטענת טעיתי אינה מתקבלת אפילו במיגו.

ש"ך סקנ"ב: נאמן בגלל המיגו, ואפילו ללא מיגו נאמן כיוון שכשאומר טעיתי הריהו כמוחלו עכשיו. בעובדא דגינאי הוא הודה שחייב ולכן אח"כ אינו נאמן לחזור ולומר שטעה כיוון שחזקה אין אדם מודה אלא אחר שמדקדק היטב, אבל כאן שלא הודה תחילה אלא להפך הוא טען שחייבים לו יכול לחזור ולטעון שטעה. וכתב שהרי"ף כתב בפירוש לגבי מוכר שיכול לומר טעיתי.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]