פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט צג ד
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ד[עריכה]
המשלח ביד חבירו חפץ למכרו, או ששלח מעות בידו לקנות לו פירות או סחורה, אף על פי שלא נתן לו שכר על זה ואין לו חלק ולא הנאה בשליחות זו, הואיל ונשא ונתן בממון חבירו הרי זה כבן בית, ויש לו להשביעו מספק שלא עכב משלו כלום (רמב"ם). ויש מי שחולק ואומר שאינו חייב לישבע אלא כשבא ליטולא (רשב"א). הגה: (היינו) אם בא ליטול חלק בריוח, או שהוציא הוצאות ובא ליטול, אין חילוק בין אם נושא שכר או לא (ב"י בשם תשובת הרשב"א סי' תתקכ"ד). וכן המקבל עסקא למחצית שכר, אע"פ שנותן לו שכר עמלו, צריך לישבע כשאר השותפין. (כן משמע ברמב"ם). ויש חולקין בזהב. (תוס' ומרדכי פ' הנשבעין והגהמי"י פ"ט דשלוחין), וע"ל סי' צ"א סעיף ג' אימת שליח נשבע ונוטל.
א. שליח שלא בא ליטול: רמב"ם: אפשר להשביעו מספק כדין בן בית.
רשב"א: אי אפשר. דוקא בן הבית, שמתעסק תמיד בבית כגדול האחים, נשבע אף אם אינו נוטל. הרשב"א הוכיח דבריו מקידושין מג,ב, שאמרנו: "והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי", ולפי הרמב"ם קשה, שהרי גם לפני שתיקנו שבועת היסת כבר היתה שבועה זו.
שו"ע: סתם כרמב"ם ויש מי שאומר כרשב"א.
ב. מלוה למחצית שכר: ר"ת: אי אפשר להשביעו. הגמ' מבארת שטעם השבועה שמא הורו היתר לעצמם כיוון שטרחו בממון, ואם מקבלים שכר לא שייך חשש זה.
רמב"ם: דינו כבן הבית שאפשר להשביעו. יכול להורות היתר שלא קיבל כראוי לפי טורחו.
רמ"א: הביא שתי הדעות.
הוציא מעל המקובל: מהרי"ק,ד"מ: שלח שליח להתעסק עבורו ע"מ שיחזיר לו את ההוצאות, והוציא מעבר לרגילות, אין צריך לפורעו.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.