פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכב ד

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכב ד

סעיף ד[עריכה]

המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו, צריך ליקח לו, בקנין, שהרשהו (רמב"ם), וצריך לכתוב לו: דון וזכה ואפיק לנפשך (או שאר לשון כדומה לזה) (ב"י בשם הרשב"א). ואם לא כתב כן, אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר, שיאמר לו: לאו בעל דברים דידי את (ב"ק ע,א) (כ"כ הרא"ש פ' מרובה ופשוט הוא דאין חולק ולא כב"ח שכתב דהרמ"ה שהביא הטור באחרונה חולק ע"ש). ומיהו אפילו לא כתב לו כן, ונתן המחזיק מה שבידו ליד המורשה, ונאבד, פטור, דלא גרע משליח שעשאו בעדים (טור).

קנין המועיל בהרשאה: רמב"ם: צריך להקנות למורשה את הממון שיש לו ביד פלוני.

רמ"ה,רא"ש: אין צריך להקנות את גוף הממון אלא רק לעשותו שליח, ולכן אין צורך בקנין המועיל.

ב"י: הרמב"ם מודה לרמ"ה, שאין צורך דוקא בקנין המועיל. ומה שכתב שצריך קנין אגב זה במקנה ממש ולא במרשה.

טור,ש"ך: הרמב"ם חולק, ולדעתו אי אפשר לעשות בהרשאה קנין שאינו מועיל בגוף הממון. הש"ך כתב שהמקור לרמב"ם הוא מב"ק קד,ב שר' אבא נזקק להקנות באגב ולא הסתפק בהרשאה עם קנין סודר, ואילו הב"י לא הביא מקור זה כיוון שלדעתו אי"צ קנין המועיל, ולכן כתב שמקורו כנראה מב"ק ע,א שיש דעה הסוברת שהמורשה נחשב כשותף^[1]. וכתב הש"ך שמ"מ לדידן לאחר תקנת הגאונים המובאת בסימן קכג,א קיי"ל שאי"צ להקנות גוף הממון.

ראה הערה לעיל בסע' ב, שנראה שלדעת השו"ע שליח הבא ליטול ממון זקוק להרשאה עם קנין המועיל, כדי לפתור את חשש המוות (ובכך עסקה הגמ' בדף קד,ב), ואילו בשליח הבא לדון עימו בבי"ד מספיק הרשאה עם קנין כלשהו, כדי שלא יוכל לומר לו לבדד"א^[2] (ובכך עסקה הגמ' בדף ע,א). וכתבנו, שלפי"ז יתכן שאם הנתבע יתחייב בדין, מ"מ לא יהיה חייב לשלוח בידו המעות, משום חשש מוות^[3]. יש להעיר שהש"ך לא הבין כך בדעת השו"ע, אלא הבין שלדעתו בכל ענין אין צורך בקנין המועיל, שהרי הקשה עליו מדברי הרמב"ם לגבי מלווה. הצדק ומשפט^[4] כתב שאמנם ס"ל כרמב"ם לענין התקנה, אולם כבר כתב הב"י שנהגו להרשות גם במלווה ע"פ, וא"כ למעשה כיוון שהולכים אחר המנהג א"א לומר קים לי כרמב"ם.

סיכום כללי לגבי הרשאה - מצאנו ארבע שיטות עקרוניות לגבי הרשאה:

ש"ך ברמב"ם: הרשאה מועילה רק עם קנין המועיל, ויש לכך תוקף כמכירה גמורה שמוות לא מבטלה (אולם המרשה יכול לבטל).

ש"ך ברא"ש: יש הרשאה עם קנין שאינו מועיל ומוות מבטלה, ויש עם קנין המועיל ולכך תוקף כמכירה גמורה ומוות אינו מבטלה. וכתב שאולי גם הרמ"א מודה לזה, ורק לכתחילה לא יתן אם יודע שמת. בהתאם לכך סובר הש"ך לקמן סע' ו, שאם עשו קנין המועיל, יכול המורשה לתפוס לעצמו.

סמ"ע ברא"ש וברמ"א: אין הבדל בין הרשאה עם קנין המועיל לקנין שאינו מועיל, ולשניהם אין תוקף של מכירה גמורה ומוות מבטלה. כיוון שכתב לשון הרשאה ודאי כוונתו היתה על דעת כן. וכן לקמן סובר שהמורשה לא יכול לתפוס לעצמו, אפי' כשעשו קנין המועיל.

השו"ע לענ"ד: הרשאה לצורך לקיחת מעות מועילה רק עם קנין המועיל, ויש לכך תוקף כמכירה גמורה שמוות לא מבטלה, והרשאה לצורך עמידה בדין אינה זקוקה לקנין המועיל^[5].

יש להעיר שלדעת בעה"ת והעיטור, מוות אינו מבטל שליחות, וא"כ המוות אינו מדד לתוקף ההרשאה משום שלעולם ההרשאה אינה בטילה מחמת עצם השליחות, אולם שאר השיטות חלוקות עליהם.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]