פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכה ד
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ד[עריכה]
ואם מת המשלח ולא הניח נכסים, חזר הדין בין השליח ובין המלוה שנשתלחו לו. ואפילו קבלם השליח מהמשלח בעדים, מגו שיכול לומר למלוה: (פרעתיך) ונאמן בהיסת, נאמן גם בהיסת לומר לו: אני תופסם בחובי שאתה חייב לי, כיון שאין תובעו בהם המשלח ולא יורשיו (בעה"ת). ויש מי שאומר שאם בא השליח להחזיק בהם בשביל חוב שיש לו ביד המלוה או המפקיד, אינו יכול (רמ"ה).
מת המשלח: בעה"ת: השליח נאמן בהיסת במיגו דפרעתיך[1].
רמ"ה: אינו נאמן, לפי שכל האומר הולך או תן כאומר זכה לו בתנאי שתביא לידו. קצות – אבל האומר זכה כוונתו ללא תנאי, ובכך יודה הרמ"ה לבעה"ת.
שו"ע: סתם כבעה"ת ויש מי שאומר כרמ"ה.
ב"ח: פסק כרמ"ה לפי שהלכה רווחת בישראל, שכל שעבר על דעת משלחו השליחות בטלה.
ש"ך: דחה הב"ח שכאן אינו עובר על דעת המשלח, אלא רק מחזיקם לעצמו בחובו.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ במקרה שהמשלח חי לא מועיל לו המיגו, משום שהמיגו כנגד המלווה לא יכול לגרום הפסד ללווה. רואים מכאן שמיגו זה לא ראיה אובייקטיבית מוחלטת, כי אם זו ראיה מוחלטת, אז סו"ס מוכח שאכן המלווה שייך לשליח, וא"כ לא ניתן לו לגבות מהמשלח, אלא ע"כ שמשתמשים במיגו כראיה רק עבור בעל המיגו.