פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קלג ז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קלג ז

סעיף ז[עריכה]

מי שהיו בידו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, אע"פ שהודה ואמר לו: יודע אני שהיה שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי במתנה, והלה טוען שנגנבו ממנו, אין מוציאין אותם מידו, אפילו הביא זה עדים שהיו ידועים לו, שאדם עשוי למכור כליו (רמב"ם). (ויש חולקין וס"ל דלא עדיף (המחזיק) מאותו פלוני בעצמו, וכיון שאותו פלוני אינו נאמן, גם הוא אינו נאמן (ראב"ד וטור ותשובת מיי' דמשפטים סימן ל"ב), וכנ"ל עיקר). ואם טען זה עליו ואמר: אני השכרתים לך, או: השאלתים לך, מוציאים אותם מידו. ואם היו מדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר, הרי זה נשבע היסת שלא השאיל לו ולא השכיר לו אלא מפלוני לקח, ויעמיד כליו בידו (רמב"ם).

הקונה מאחר (לא מהמערער) כלים העשויים להשאיל ולהשכיר:

רמב"ם,שו"ע: אין מוציאים מהמוחזק.

ראב"ד,טור,רמ"א: מוציאים.

כיצד מדובר, מה טוען המערער?

סמ"ע: הרמב"ם עוסק בטוען גנובים, כפי שפירשו הב"י, והטור חלק בגלל שהבין שעוסק בטוען שהשאילם למוכר, וא"כ למעשה לא נחלקו. הסמ"ע הקשה מדוע הרמ"א השיג, הרי השו"ע בפרוש עוסק בטוען גנובים ובכך מוסכם לכו"ע שאין מוציאין (כמבואר בסעיף ו).

ש"ך: הרמב"ם עוסק בטוען שהשאילם למוכר, כפי שפירשו הב"י^[1], וסובר שנחשב כטוען גנובים משום שלדבריו יוצא שהמוכר גנבם שהרי מכרם לאחר ששאלם^[2]. הראב"ד, הטור והרמ"א חולקים וסוברים שאינו נחשב כטוען גנובים אלא כשטוען בפרוש שנגנבו ממנו. שיטה שלישית המובאת בש"ך היא שיטת התוס' והרא"ש הסוברים שאף אם טוען "גנובים הם" נאמן ורק אם טוען "אתה גנבת" או "המוכר גנב" אינו נאמן, והטעם לכך הוא שחזקת "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" היא דוקא כלפי אדם מסויים, אבל לא כשטוען סתם שנגנבו ממנו, שהרי ודאי ישנם גנבים בעולם, וכן פוסק הש"ך^[3] (ולפי"ז בפשטות חולק על סעיף ו, עיין בסיכום שם), ומוסיף ע"פ הראב"ד שמ"מ במקרה זה חייב להישבע שבועת הנוטלים שנגנב ממנו, אא"כ יצא שם גניבה בעיר שאז נוטל ללא שבועה. ואע"פ שהנאמנות נובעת מכך שהכלים עשויים להשאיל והוא כלל אינו טוען שאולים מ"מ מבואר בתוס' (ב"ב נב,ב) שנאמן במיגו שיכל לטעון שאולים. ישנם ארבעה הסברים בדברי התוס': הב"ח כתב שהתוס' סוברים שאמרינן מיגו להוציא וא"כ להלכה שלא אמרינן אין לפסוק את דבריו, אך הש"ך הסביר בתירוצו העיקרי שזה לא נחשב מיגו להוציא מכיוון שכנגד מה שלוקח ממנו משלם לו דמים בעקבות תקנת השוק. עוד תירץ, שכיוון שמכיר כליו העשויים להשאיל ועדים מעידים שהיו שלו, הוא נחשב המוחזק. הקצות מתרץ שאמנם זה נחשב מיגו להוציא, אך מכיוון שהמוחזק שמא (אינו יודע אם זה גנוב) אמרינן מיגו להוציא. נפק"מ בין התירוצים במקרה שהמוחזק טוען שקיבל מפלוני במתנה ולא קנה ממנו, שאז לפי הש"ך בתירוצו העיקרי לא נוציא מידו מכיוון שאין את תקנת השוק לשלם דמים תחתיו וא"כ הוי מיגו להוציא, אולם לדעת הקצות אמרינן כיוון שהלוקח שמא וכן לפי התירוץ השני בש"ך אמרינן כיוון שהתובע נחשב המוחזק. הקצות מסביר שמחלוקת הרמב"ם והתוס' תלויה במחלוקתם לגבי משאיל"מ כשלא הו"ל למידע. להרחבה עיין בהערה^[4].

נתיבות: הרמב"ם והשו"ע עוסקים בטוען גנובים, והרמ"א חולק אף בכך מכיוון שסובר כתוס' והרא"ש שחזקת "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" היא דוקא כלפי אדם מסויים, אבל לא כשטוען סתם שנגנבו ממנו. ובסעיף ו לא השיג הרמ"א, משום שתוס' והרא"ש פסקו כך רק במקרה שהמוחזק טוען שקנאם מאחר, אולם כשטוען שקנאם מהמערער, כמו בסעיף ו, אם יטען המערער גנובים הם צריכים לומר שהמוחזק גנבם בעצמו, וכנגד זה קיימת החזקה "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן", ולכן אינו נאמן.

נמצא להלכה: ש"ך ברמב"ם ובשו"ע: אפילו בטוען השאלתים למוכר אינו נאמן ואין מוציאים מהמוחזק.

טור,רמ"א,סמ"ע ברמב"ם ובשו"ע: בטוען השאלתים למוכר נאמן, אך בטוען גנובים אינו נאמן. יתכן שהנתיבות סובר כסמ"ע בדעת הרמב"ם והשו"ע משום שגם הוא מעמיד את דבריהם כאן בטענת גנובים ממש, אולם יתכן שלדעתו אף שכאן עוסקים בגנובים ממש מ"מ ה"ה בטענת שאולים. בדעת הטור והרמ"א, כתבנו ע"פ הבנת הש"ך והסמ"ע (שנשאר בצ"ע על דברי הרמ"א בסעיפנו), אולם לדעת הנתיבות דעת הרמ"א כתוס' והרא"ש ויש לחלק בין טוען גנובים כשהמוחזק טוען שקנה מאחר לבין מקרה שטוען שקנה מהמערער.

תוס',רא"ש,ש"ך: אף בטוען גנובים בסתם נאמן, ורק בטוען "אתה גנבת" או "פלוני גנב" אינו נאמן. והוסיף הש"ך, שבכל המקרים שנאמן ומוציאים מיד המוחזק מ"מ צריך המערער לשלם לו את הסכום ששילם למוכר משום תקנת השוק.

הטוען שהפקיד כלים העשויים להשאיל:

רמב"ם^[5] : נאמן. וכן יש להוכיח מהרי"ף ומהשו"ע בסי' צ,יא שכתבו שאם הוחזק כגנב נאמן בעה"ב לטעון שגנבו. משמע שכל שאין כנגדו חזקת "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" נאמן.

רא"ש: נראה בפשטות מדבריו שנאמן, שהרי כתב שאינו נאמן לטעון "אתה גנבת" למרות המיגו בגלל שיש כנגדו חזקה שלא מחזיקים אנשים בגנבים. משמע שבמקרה שאין חזקה זו, כמו בטענת פקדון, נאמן, ואין כאן בעיה מצד מיגו להוציא^[6]. אמנם הסמ"ע והגר"א בסימן שנז,א כתבו בדעת הרא"ש שאינו נאמן אפילו בטענת גניבה כללית^[7], אע"פ שהרא"ש עצמו כתב שבמקרה זה אין חזקה כנגדו, ולפי"ז אולי יסברו גם בטענת פקדון שאינו נאמן. אולם הש"ך כתב שנאמן בטענת גניבה כללית.

תוס': לכאורה נראה שהדבר תלוי בתירוצים השונים אם יש מיגו, ונחלק את השאלה לשני מקרים:

אם טוען שקנאם מאחר: לדעת הקצות נראה שנאמן המערער בגלל המיגו (אומרים מיגו להוציא כנגד טענת שמא אפי' של לקוחות). לדעת הב"ח מיגו להוציא לא אמרינן. ולדעת הש"ך נאמן כיוון שלא הוי מיגו להוציא (לתירוצו העיקרי משום שמשלם דמים ולתירוצו השני משום שהוא נחשב המוחזק).

אם טוען שקנאם מהמערער: נראה שלכו"ע המערער אינו נאמן משום שהוי מיגו להוציא, חוץ מלטעם השני של הש"ך. כאן המערער טוען ברי, וגם לא משלמים לו תחת החפץ. אולם הנתיבות כתב שבטענת פקדון נאמן בעל הכלי לכו"ע, ואיני יודע מדוע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]