פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קעה ט

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קעה ט

סעיף ט[עריכה]

קנאה במאתים ואינה שוה אלא מנה, אם המצרן חפץ בה, צריך ליתן לו ק"ק^א (גמ'). ואם טען המצרן שעשו קנוניא ביניהם, נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל ק"ק^ב. ואם היו שם עדים שנתן ק"ק, והמצרן טוען שאמנה היתה בינו ובין המוכר והוא יודע בודאי שלא לקחו ממנו אלא במנה, נותן לו דמים כפי מה שהעדים מעידים, ומסלקו, ומשביעו שלקחו בק"ק, ונפטר (רמב"ם). הגה: גבאה בחובו, אינו צריך ליתן לו רק כפי שומת בית דין הקרקע, אף על פי שהחוב היה יותר^ג (ריב"ש סימן תפ"ג).

א. בגמ' מבואר שאע"פ שהלוקח הריהו כשליחו של המצרן ובשליח הקונה ביוקר אומרים לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי, כאן בכל זאת המקח קיים כיוון שאין אונאה בקרקעות, ומבארים התוס' שאמנם בשליח רגיל אפי' בקרקעות אומרים שלא שלחו לעוות אמנם לענין דינא דבר מצרא לא.

שער המשפט שואל מדוע יש כאן בכלל דינא דבר מצרא, הרי במקום שזהו מכר מוצלח ביותר עבור המוכר אין דינא דבר מצרא, כפי שאמרנו לגבי המוכר עשר שדות, והטעם הוא שאם יצטרך להודיע למצרן יש לחשוש שמא בינתיים יחזור בו הלוקח, וא"כ גם כאן שמכר פי שניים מהמחיר מדוע יש דינא דבר מצרא? ועונה שאמנם אין אונאה לקרקעות אך מ"מ אסור להונות לכתחילה, ולכן אין לנו לעשות תקנה עבור המוכר במקרה זה. אמנם במקרה שהלוקח יודע מה המחיר אלא שמסכים לשלם יותר, אכן לא יוכל המצרן לסלקו.

ב. נשבע ונוטל מאתיים: בסעיף נד נאמר שאם נתן מתנה עם אחריות והודה המקבל שזהו מכר והערימו כדי להיפטר מדינא דבר מצרא, נשבע הלוקח בכמה קנאה ונוטל מהמצרן, אמנם נאמן רק אם טוען דמים הראויים ולא אם טוען על שווה מנה שקנאה במאתיים. מדוע בסעיפנו נאמן אף כשטוען מאתיים? הב"י מחלק ששם הערים תחילה ולכן פחתה מידת מהימנותו, והאגודת אזוב מעמיד שכאן מדובר שכתוב בשטר שהמוכר קיבל עליו אחריות במאתיים אלא שהמצרן טוען שעשו קנוניא, ולפי דבריו בסתמא אינו נאמן לטעון מאתיים. הש"ך הביא את שני הפרושים.

כשהמצרן שמא: ב"י,ש"ך: אינו יכול להשביע את הלוקח.

ט"ז: יכול להשביע, כפי שפסק הרמ"א בסי' עה,ג שבכל מקום שיש רגלים לדבר יכול להשביע אף בשמא. אמנם בסיפא שיש עדים ששילם מאתיים נתבטלו הרגלים לדבר, ולכן כתב השו"ע שדוקא אם יודע בודאי יכול להשביע.

ג. גבאה בחובו: סמ"ע,ש"ך,ט"ז – תמהו על דין זה של הרמ"א, והש"ך כתב שאין זו כוונת הריב"ש.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.