פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קפה ה

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קפה ה

סעיף ה[עריכה]

ראובן אומר: במאה אמרתי לך למכרו, והסרסור אומר: בחמשים אמרת לי וכן מכרתי, נשבע הסרסור שבועת התורה, שהרי הודה במקצת^א. ואם כבר נתן לו החמשים, או שאמר ליה: הילך, נשבע היסת שעשה שליחותו, וזכה הלוקח. ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא, יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי^ב (רמב"ם). הגה: וי"א דאין הקונה צריך להחזיר, אפילו מודה סרסור לדברי המוכר (טור בשם הראב"ד).

א. שבועת מו"ב: רמב"ם,שו"ע: חייב שבועת מו"ב מדאורייתא^[1].

ראב"ד: שבועה מדרבנן בלבד, כיוון שהמשלח אינו יודע אם נמכר ואינו תובע אלא חפצו, ואין זה דבר שבמידה. הב"י עונה ע"כ שהמשלח לא מכחיש את הסרסור הטוען שנמכר אלא תובעו שביקש שימכור במאה.

ש"ך: סובר כראב"ד, ומיישב שהרמב"ם כתב דבריו דוקא במקרה שטוען שהשליח אכן מכר במאה אלא שעתה הוא משקר וטוען שמכר בחמישים.

ב. ידע הלוקח שהחפץ של ראובן:

עיין לעיל בסיכום על קפב,ד ששם פסק השו"ע את דברי הרמ"ה שיכול המוכר לטעון תוכיח שלא עשית את השליח בין לתיקוני בין לעיוותי, ומשמע שהמשלח הוא המוציא, ואילו כאן השו"ע פוסק את דברי הרמב"ם מהם עולה כי המשלח הוא המוחזק, שלא כראב"ד והרמ"א מהם עולה כי המשלח הוא המוציא. הסמ"ע מיישב ששם מדובר בשליח בחינם ולכן מסתמא ביקש להתנות שהוא נשלח בין לתיקוני בין לעיוותי משא"כ כאן שמדובר בסרסור בשכר. נראה שזהו תירוצו העיקרי. עוד מיישב, שכאן המשלח טוען שאמר בפרוש שימכור במאה וא"כ גם אם התנה בין לתקוני בין לעיוותי זה דוקא בדברים שלא פורשו ולכן לא יועיל שם לקיים את המקח, משא"כ שם שמדובר בשינויים בדברים שלא פורשו ביניהם. הש"ך מיישב ששם המשלח הוא הלוקח ורוצה להוציא מעות מהמוכר וא"כ הוא נחשב המוציא, אמנם כאן המשלח הוא המוכר ורוצה את חפצו, וזהו חפץ מבורר שידוע שהיה של המוכר ולכן נחשב המחזיק.

כשיודע שזהו שליח אך לא יודע מי המשלח: ב"י ברמב"ם: דייק שלא צריך להחזיר לו החפץ. ובשו"ע העתיק לשונו.

ב"י: נימק שיכול לטעון שאינו יכול להחרימו.

ש"ך: נימק שכשמכיר המשלח היה עליו לחוש שמא הוא מקפיד, אך כשאינו מכיר, יכול לומר שהיה סבור שמכיוון שלא פירש השליח מיהו המשלח מסתמא אין קפידא ולא יקפיד המשלח.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]