פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רנה ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג[עריכה]
המקדיש כל נכסיו, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חובא. בד"א, בבריא. אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש: מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר: תנו אותה, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר: תנו, אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מהפודה, לא מההקדש. (רמב"ם).
הרמב"ם מסביר שמה שאמרה הגמרא (ב"ב קעד,ב), חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, זה דוקא בשכ"מ, משום שעומד למות ולא יהנה יותר מנכסיו, ואין אדם חוטא ולא לו. וכן דוקא כשאומר זאת בשעת ההקדש, אך לאחר שהקדיש לא נאמן יותר. אולם אדם בריא לא נאמן, ולכן אפילו כשיש שטר שהלוו לו אלא שהוא לא מקויים, אינו נאמן להפסיד את ההקדש ע"י הודאתו.
תוכ"ד: לפי הכס"מ והסמ"ע החילוק בין שכ"מ לבריא הוא לאחר כ"ד, כל עוד עסוקים באותו ענין, אך תוכ"ד אפי' בריא יכול לחזור. ואילו לפי הע"ש, הש"ך והנתיבות החילוק הוא תוכ"ד, ולאחר כ"ד אפי' שכ"מ אינו יכול לחזור.
א. ככל בע"ח - היינו שאם השטר אינו מקויים לא גובה, ואף כשמקויים גובה רק לאחר שנשבע שלא נפרע.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.