פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רנו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רנו א

סעיף א[עריכה]

גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ, לא כולן ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הם. ואם תאמר יקנה, נמצא זה יורש את אביו; לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים, מתנתו קיימת. הגה: וי"א דלא יוכל ליתן לשום אדם במתנת ש"מ, כי אם דרך הודאה (טור בשם הרא"ש ונ"י בשם הרשב"א), וכן נראה עיקר. י"א אע"ג, דמתנת ש"מ של גר אינו כלום, מ"מ אמרינן בו מצוה לקיים דברי המת, אם הוא בדרך שנתבאר סוף סימן רנ"ב^א (מרדכי פ"ק דגיטין ור"ן). ויש חולקין (טור בשם הרא"ש כלל ט"ו ומרדכי פרק מי שמת). ושתוקי יש לו דין גר לענין מתנת ש"מ, והואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן דין המוציא מחבירו עליו הראיה^ב; ואם שנים מוחזקין חולקין (תרומת הדשן סימן שנ"ב).

האם גר יכול לתת מתנת שכ"מ לשאר אנשים?

בב"ב קמט,א נאמר שאיסור גיורא לא יכול להקנות לבנו שלא היתה הורתו בקדושה משום ש"מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה".

ר' האי,רי"ף,רמב"ם,שו"ע: דוקא לבנו אינו יכול לתת משום שבד"כ בן ראוי ליורשו ולכן מתנת השכ"מ עוברת אליו בתורת ירושה^[1], ואז יש בעיה כי בן שאין הורתו בקדושה לא יורש את אביו הגר, אך לשאר אנשים יכול לתת, משום שאליהם מתנתו עוברת בתורת מתנה ולא בתורת ירושה. הרא"ש תמה ע"כ, שאם הכלל ש"כל שאינו בירושה אינו במתנה" נאמר רק כשנותנים למי שהוא ראוי לירש אז הוא לא חל גם על בן שאין הורתו בקדושה שהרי אינו בר ירושה (ונמצא שאין שום נפק"מ מכלל זה). הב"י מיישב שכלל זה הוא תקנה מיוחדת מדרבנן למקרה זה של בן שאין הורתו בקדושה, ועניינו הוא למנוע חשש שיראו שבן זה מקבל מתנת שכ"מ ויבואו לומר שבן שאין הורתו בקדושה יורש.

ראב"ד,רא"ש,רמ"א: גם לשאר אנשים אינו יכול לתת, כי כל מתנת שכ"מ (גם כשניתנת למי שאינו ראוי ליורשו) שויוה רבנן כירושה^[2], ונאמר בה הכלל שכל שאינו בירושה אינו במתנה. לשיטתם טעם הדין הוא שאין מתנה לאחר מיתה, ולכן תקנו חז"ל שיהא כירושה. לכן כל שאינו בר הורשה אינו יכול לתת. לפי פי' הסמ"ע לקמן, הרמ"א לא הכריע כרא"ש אלא נשאר בספק והדין הוא המע"ה. הש"ך חלק על הבנת הסמ"ע.

א. נתבאר שם שאמרינן מצוה לקיים דברי המת רק כשנתן ביד שליש.

ב. המע"ה: הסמ"ע מסביר שזה עולה על המחלוקת הראשונה לגבי מתנת שכ"מ למי שאינו ראוי ליורשו, שהרי מקור הדברים הוא תרוה"ד, שלא עסק כלל במצוה לקיים דברי המת. אולם הש"ך חולק וסובר שזה מוסב על המחלוקת הסמוכה לגבי מצוה לקיים דברי המת, שהרי לגבי המחלוקת הראשונה הרמ"א כבר הכריע כרא"ש, ולא יתכן שחזר ופסק שאין הכרע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]