פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רצא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רצא א

סעיף א[עריכה]

אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון. ואם שלח בו יד, אפילו אינו מכוין לגוזלו, אלא להשתמש בו, קם ליה ברשותיה וחייב באונסים אף על פי שעדיין לא נשתמש בו, דשליחות יד אינה צריכה חסרון, רק שיגביהה כדי להשתמש בה בתשמיש שמחסרו, אז חייב כאילו חסרו. אבל אם הגביהו לעשות בו תשמיש שאינו מחסרו, אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש^א, ולא משום שליחות יד, שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו, אלא מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי כגזלן^ב. הגה: ואם החזירה למקום שנטלה משם, חזר להיות דינו כשומר, הואיל ולא הוי עליו מתחלה רק שואל בעלמא^ג (מרדכי פרק הגוזל בתרא). ובמעות בכי האי גוונא חייב באונסין (טור סי"א) ועיין לקמן סעיף ו'.

שליחות יד: המקור לשליחות יד מהתורה הוא: "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". נחלקו רב ולוי אם שליחות יד צריכה חסרון בפועל או שמספיק שהגביה ע"מ לחסר, ופסקו הפוסקים שאינה צריכה.

א. סמ"ע: דוקא שואל שלא מדעת מתחייב משעת תשמיש, לפי שאינו עומד לתשמיש, אולם שואל מדעת מתחייב משעת משיכה.

נתיבות: הנימוק"י כתב שאפילו לא נשתמש הוי גזלן, וצ"ל שיש שני סוגי ששל"מ – בדבר שהבעלים מקפידים נחשב גזלן ומתחייב בהגבהה, ובדבר שאין הבעלים מקפידים (ואינו מחסרו) מתחייב רק משעת התשמיש. ולכן רק כאן כתב השו"ע דין זה, ולא כתבו בסימן שנ"ט, ולכן כתב כאן השו"ע שהוי כגזלן ולא גזלן ממש.

מהסמ"ע: משמע^[1] שמדובר כאן בדבר שהבעלים מקפידים, ובכל זאת מתחייב רק מהתשמיש.

ב. נתיבות: מדייק מהראשונים^[2] שמדובר דוקא בלא יחדו הבעלים מקום, אך יחדו והשתמש במקומה, אינו שואל כלל.

ג. מרדכי: אם שאל חפץ מפקדון שבידו והחזירו, אין עליו דין שואל אלא שומר, ואפי' לר"ע הסובר שכלתה שמירתו הנ"מ בגונב שמעתה אינו נאמן לו, אך שואל נאמן לו.

שלט"ג ורמ"א: מדובר בששל"מ (כך מוכח מכך שכתב זאת בסעיפנו המגדירו כגזלן). ובמעות חייב, כי מוכנים תמיד לקניית סחורה.

ב"ח,סמ"ע,נתיבות: מדובר בדברים שדרך להשאיל ואין חברו מקפיד עליו. להלכה קיבל הסמ"ע ס"ק י"ז את דברי הרמ"א.

ש"ך: מדובר בשואל מדעת. ואף השואל דבר שדרך להשאיל נחשב ששל"מ. והקשה על הרמ"א מהש"ס^[3], וסיים שהלכך כל זמן שאין לנו ישוב ברור אין בנו כח לפסוק כדברי הרמ"א שהוא נגד הש"ס והפוסקים.

פת"ש: מדובר בששל"מ שלקח רק חלק מהפקדון, ומכיוון שנשאר שומר על השאר (הוא עדיין נאמן על הבעלים כיוון שאינו גזלן ממש), אם החזיר – נחשב שהחזיר לרשות בעלים. א"כ לא קשה מהגמ' (קושיית הש"ך) כי שם מדובר ששאל את כל החבית.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]