פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רצא ז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רצא ז

סעיף ז[עריכה]

היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה, אעפ"י שהם צרורים, מותר לו להשתמש בהם^א; לפיכך נעשה עליהם שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה אפילו קודם שנשתמש בהם; ואם כבר נשתמש בהם^ב, חייב גם באונסים אפילו אחר שהחזירם למקומם^ג, עד שיחזירם לבעליהם, ואם היו המעות צרורים וחתומים, או קשורים קשר משונה, לא ישתמש בהם, לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. ואם הופקדו אצל בעל הבית^ד, אפילו הם מותרים, לא ישתמש בהם; לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן, והוא שיטמנה בקרקע כמו שנתבאר (בסי' רצ"א סט"ו) (גמ' שם). ובעל הבית שרוב עסקיו בריבית דינו כשולחני^ה, לפי שצריך תמיד למעות^ו. הגה: ודוקא במעות ממש, אבל בנסכא של כסף, לא. ומיהו הכל לפי הענין. ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון^ז. מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא. אבל אם אומר הנפקד: הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד, הדין עם הנפקד^ח. (מרדכי פ' הגוזל קמא וס"פ המפקיד). ואם נתעסק בהן לצורך בעל הפקדון^ט, הריוח שלו. ואם גילה דעתו שעסק לצרכו, או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהן לצורך בעל הפקדון^י, אינו נאמן לומר: לעצמי עסקתי, עד שיאמר כן לפני עדים (תשובת רשב"א סימן תתקל"ח).

משנה: המפקיד אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם, ואם מותרים ישתמש. ובגמרא: אמר רב יהודה בצרורים וחתומים, ורב מרי אמר בקשר משונה. א"ד בעי רב מרי קשר משונה מהו, תיקו. רי"ף ורא"ש: הלכך לא ישתמש בהם.

נחלקו רב הונא ורב נחמן אם במותרים נחשב ש"ש או שואל, כל עוד לא נשתמש, והלכה כר"נ שהוא ש"ש. הרי"ף והרמב"ם לגבי דמי אבידה פסקו שנחשב שואל, ומיישבם הראב"ד שיש לחלק בין פקדון שבו הנאת השימוש גרועה, לפי שירא להשתמש שמא יבוא פתאום המפקיד לתבוע פקדונו, לבין דמי אבדה שבהם יודע שישהו אצלו ימים רבים (הסמ"ע מסביר שלכן גם שואל מדעת חייב מייד באונסים, גם לפני שהשתמש, כיון שאינו ירא שיבוא פתאום המפקיד). יש ראשונים שחילקו, שזכות השימוש מעלה בדרגה אחת, ולכן בש"ח מעלה לש"ש, ובאבדה שנחשב ש"ש בגלל פרוטה דרב יוסף, מעלה לשואל. הרא"ש דחה זאת, שקבלת הנאה מחשיבה אותו כש"ש, ואין הבדל בין שכר מועט למרובה, וא"כ תוספת הנאה לא הופכתו לשואל.

לגבי חנוני נחלקו התנאים. לר"מ דינו כבעה"ב, ולר' יהודה דינו כשולחני, וכן הלכה.

א. ש"ך,נתיבות: מוכח מתוס' שאפילו תובעם המפקיד לפני שהוציאם הנפקד, אי"צ להחזיר דוקא את אותן המעות.

מהר"צ (בנתיבות): התוס' כתבו זאת רק לר"ה ולא לר"נ שקיי"ל כמותו. נתיבות: גם לר"נ כיון שיש לו רשות להשתמש הו"ל כנתן לו רשות לקנות המעות, וא"כ בכל רגע שרוצה יכול להחליט שהוא קונם ונותן אחרות במקומן.

ב. נתיבות – אפילו אם השתמש רק בפרוטה, נתחייב באחריות על הכל.

ג. רי"ף: אם נשתמש במעות הן נעשו הלואה אצלו, ואפילו רב נחמן מודה שחייב באונסים, וכן כתב רבנו האי גאון.

רא"ש: פשיטא, מדוע נזקק לראיה מהגאון? צ"ל שר"ל שאפילו החזירם למקום חייב באונסים, למרות שכאן לא צריך דעת בעלים מאחר וברשות השתמש, והטעם שחייב – כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה להנות אם תזדמן לו סחורה^[1] (הסמ"ע מסביר שדין זה מיוחד למעות, לפי שמוכנים תמיד לקניית סחורה מזדמנת^[2], ובנתיבות סק"ג חילק שמעות להוצאה ניתנו, ויש קנין גמור בתשמישם). וכ"פ שו"ע. הנתיבות כתב שהרא"ש עסק במקרה שהוציא רק חלק והשאר בעין, כי לגבי מה שהוציא צריך דעת בעלים, שהרי לא נעשה פרעון עד שיקנה למלוה.

ש"ך: יתכן שהרי"ף הביא את הגאון כדי לחדש שנעשה לווה ולא רק שואל, ונפק"מ שאם נפסלה המטבע, אינו נפטר בהשבתה. הנתיבות הקשה שמתוס' משמע שלווה יכול להשיב מטבע שנפסלה, ותירץ שיכול רק אם יוצאה במקום אחר.

ד. רי"ו כתב שאינו נעשה ש"ש בתנאי, ופירשו הש"ך, שהמפקיד לחברו מעות בתנאי שאם יעמיד לו סחורה יקח המעות ולבסוף לא רצה להעמיד לו הסחורה, אסור לו להשתמש במעות, ולכן נחשב ש"ח, אע"פ שיכול היה להשתמש ע"י שיעמיד לו הסחורה.

ה. מהרי"ק,ד"מ,סמ"ע,ש"ך - אין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים ללא, ובין עני לעשיר שאינו זקוק למעות אלו.

ו. מרדכי,סמ"ע,ש"ך: בזמנינו שאין לנו שדות ועסקנו בריבית ובסחורה כ"ע דינם כשולחני.

שו"ע: לא הביא המרדכי, למרות שבב"י הביאו, ובפתחי חושן דייק מכך שלא פסקו.

ז. עיין הערה י – לפי פשט הרמ"א (וכפי שהבינו הסמ"ע) במקרה שלא היה לו רשות, מדובר דוקא כשפירש שעוסק לצורך עצמו, ולפי גירסת הנתיבות ברמ"א, מדובר אף כשלא פירש.

ח. מרדכי,רמ"א: לאחר שבעל הפקדון דורש פקדונו, אם מעכבו בידו חייב ליתן לו כל הרווח, ואם אומר שהוציאם בעסק, ולכן אם רוצה המפקיד עליו לקבל העסק בין לרווח בין להפסד, הדין עימו.

מל"מ,נתיבות: מבארים שברישא מדובר שמעות הפקדון עדיין בעין בידו בשעה שבא המפקיד לדורשם, ואז חייב ליתן לו הרווח, כי מבטל כיסו של חברו פטור רק כשאינו מרויח, אך כשמרויח חייב ליתן לו הרווח^[3], ובתנאי שמברר המפקיד שהיה בידו להרויח. ובסיפא מדובר שכבר הוציאם לפני שבא לדרוש פקדונו, ובגלל שעד שבא המפקיד היה שייך הרווח רק לנפקד, יכול לדרוש מהמפקיד שיצטרף לעסק או שלא יקבל מהרווח כלל. לא הבנתי טעם זה. וכתב הנתיבות שלפי טעם זה יכול לדרוש כן גם במקרה שלא היה לו רשות להוציאם בתחילה, שלא כדברי הסמ"ע.

רש"ל,ש"ך: מבטל כיסו של חברו הוי גרמא ופטור (גם כשמרויח), ולכן פטור גם אם הוציאם לאחר שבא המפקיד. עיין סיכום כללי לגבי "מבטל כיסו" בסוף הסיכום לסעיף.

ט. מרדכי,סמ"ע – ואם הלוה לעכו"ם באמנה פושע הוא. ואם כשתבעו המפקיד קדם ושילם משלו, זכה הנפקד בריבית (כמו בטוען טענת גנב ששילם ולא רצה להישבע). סמ"ע – ודוקא שילם בפועל, לאפוקי אמר הריני משלם (כדין שואל שכל הנאה שלו).

י. רמ"א: כשאסור להשתמש מסתמא עסק לצורך בעל הפקדון, ובד"מ דייק כן מהרשב"א.

סמ"ע: דייק מהרשב"א להפך, שמסתמא עסק לעצמו^[4].

נתיבות: יש לגרוס ברמ"א "ואם גילה דעתו (המפקיד) שיעסוק (הנפקד) בהן לצורכו אז במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהן לצורך בעל הפקדון". ולפי"ז גם לרמ"א במקרה רגיל מסתמא עסק לעצמו.

מבטל כיסו של חברו – סיכום כללי:

ירושלמי: המבטל כיסו של חברו פטור.

מרדכי,רמ"א: דוקא כשלא מרויח.

רש"ל,ש"ך: אפילו כשמרויח.

ב"מ עו,ב: שכר אומנים וחזר בו חייב. תוס',רא"ש – מדינא דגרמי. ← חייב אפי' כשלא מרויח.

קצות,נתיבות: מיישבים שזוהי תקנה מיוחדת בפועלים ("דבר האבד").

פלפולא חריפתא,נחל"צ: מיישבים שכך הדין בפועלים משום שברי היזקא. הערה: חילוק זה מתאים רק לשיטות הסוברות שהחילוק בין גרמי לגרמא תלוי בברי היזקא (סי' שפו).

ב"ק כ,א: הדר בחצר חברו דקיימא לאגרא והוא לא עביד למיגר: לתוס' פטור, אך לרי"ף, רמב"ם, רא"ש והשו"ע חייב.

רא"ש – מקשה מהירושלמי, ועונה שכאן חייב כי "קאכיל מה שחברו נפסד". ← חייב רק כשמרויח.

חת"ס: מוכח מכאן כמרדכי והרמ"א שכשמרויח חייב.

פלפולא חריפתא,נחל"צ: מיישבים את הרש"ל שיש לחלק בין קרקע שאינה נגזלת למטלטלין שמשלם כשעת הגזילה (ע"פ ב"ק צז).

חוות יאיר: גם בתים הוי ברי היזקא כמו פועלים, כיוון שאפשר בקלות להשכירם, משא"כ מעות שצריך טורח וידע ע"מ להרויח. צ"ב לשיטתו מדוע בבתים חייב רק כשמרויח ואילו בפועלים לא.

להלכה: פלפולא חריפתא,נחל"צ: כשברי היזקא חייב אפי' כשלא מרויח, וכשלא ברי היזקא – בקרקע חייב כשמרויח, ולפי המרדכי והרמ"א ה"ה במעות, ואילו לפי הרש"ל והש"ך במעות פטור תמיד.

קצות,נתיבות: לא הזכירו את החילוק של ברי היזקא, ויתכן שלשיטתם תמיד פטור כשלא מרויח, מלבד פועלים, וכשמרויח תלוי במחל' המרדכי והרש"ל. בקרקע יתכן שלכו"ע חייב כהסבר הפלפולא חריפתא והנחל"צ. עוי"ל שעקרונית מודים לחילוק של ברי היזקא, שלא שרצו לומר שבפועלים יש פטור מיוחד אפי' במקרים שלא ברי היזקא.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]