פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רצא י

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רצא י

סעיף י[עריכה]

המפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה לא יערבם עם פירותיו. עבר וערבם^א, יחשוב כמה היה הפקדון ויראה כמה חסר הכל, ויחשוב חסרון הפקדון ויתן לו אחר שישבע^ב. הגה: וכן אם נתן לו מעות להוליכו על אחריותו (של המפקיד), ונתנן עם מעותיו, ונאבדו מקצת המעות, ההפסד לפי ערך המעות. ודוקא מעות וכיוצא בו שאינו דבר מסויים, אבל אם נתן לו להוליך טבעיות של זהב וכיוצא בו^ג, וערבן עם שלו ונאבד אחד מהן, יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק: דלמא שלך נאבד. ואם שנים הפקידו אצל אחד, ונאבד או נגנב אחד מהן, אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא קא פריש (ת"ה סימן שי"ד ותשובת מיימוני סימן ס"ח), ואם הוא קבוע, כמחצה על מחצה דמי (שם ותשובת רשב"א סימן תתס"ג).

ב"מ מ,א: "וכי עירבו עם פירותיו, מאי הוי, ליחזי דידיה כמה הויין?".

א. נתיבות – דוקא בפירות שווים, אבל אם עירב בפירות גרועים זו פשיעה.

ב. סמ"ע,ש"ך – נשבע רק כשחסרו יותר ממה שדרכן להתחסר, ואז נשבע שלא נחסרו בפשיעתו. ש"ך: למה אין זה מתשאיל"מ, הרי צריך להישבע ששל חברו אבדו, ואינו יודע בברור? ועונה, שנשבע כמה אבדו בסה"כ, ואנו אומרים שמסתמא אבד לפי הערך.

ג. תרוה"ד,רמ"א: אם הפקידו אצלו מעות וכל דבר שאינו מסוים - מחלקים ביניהם לפי הערך, ואם טבעות זהב - המוחזק זוכה, ובין אלו שאינם מוחזקים, בקבוע חולקים בשוה, ובפריש תולים שאבד מהרוב.

ירושלמי: שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו, חולקים לפי דמים. והא תני באלין אבנים שנגנבו מחצה לזה ומחצה לזה? אבנים גסות הן.

↵ יש מקרים בהם חולקים לפי הערך שהיה לכל אחד ולא נכנסים בכלל לכללים של מוחזקות, רוב, פריש וקבוע. ויש מקרים בהם דנים לפי כללי רוב:

מקרים בהם חולקים לפי הערך: תרוה"ד והרמ"א כתבו שאם הפקידו אצלו מעות וכל דבר שאינו מסוים מחלקים ביניהם לפי הערך, ואפילו במקרה שאחד מהם מוחזק. הסמ"ע מסביר שהחילוק הוא בין דבר שכ"א מקפיד על החפץ שלו, לדבר שלא מקפידים, שאז מסתכלים על הכל כחתיכה אחת. ובירושלמי כתוב מקרה נוסף - אם האבנים אינן גסות. התויו"ט מסביר את החילוק, שאם הן דקות שנבללות ונלקחות הרבה יחד, אז א"א לומר שרק מאחד חפן. יש לברר אם המקרה שבירושלמי הוא גם כשאחד מהם מוחזק, או דוקא כשאין מוחזק (שניים שהפקידו אצל אחר)^[1]. בשאר המקרים הולכים לפי כללי רוב.

ש"ך: מסייג את הרמ"א שבמעות חולקים לפי דמים דוקא כשהיו בכיס אחד, אחרת דינו כטבעות.

כשהולכים לפי כללי רוב: תרוה"ד,רמ"א: המוחזק זוכה, ובין אלו שאינם מוחזקים, בקבוע חולקים בשוה, ובפריש תולים שאבד מהרוב.

נמוק"י^[2]: לא אומרים בכה"ג כל דפריש. וכתב הנתיבות שכן מסתבר, כי לא מצינו שאומרים כל דפריש, אלא כשדנים על זה שפירש, אמנם כשדנים על הנשאר בקבוע, דינו כקבוע. לכן שייך לומר פריש רק בכגון שהגנב לקח הכל, ומתוכו לקח חלק והחזיר הנותר. עפי"ז מבאר את הירושלמי לגבי האבנים שכתב שחולקים ולא כתב שתולים ברוב. עיין לקמן שהקצות הסבירו שגוי הגונב הוי קבוע. ומסכם הנתיבות שזוהי פלוגתא דרבוותא (נמוק"י לעומת תרוה"ד ורמ"א).

כשגוי גנב: תשו' מימוני,מוהרי"ל,ש"ך,נתיבות: נחשב פריש.

קצות: נחשב קבוע. לענין נבלה יש חילוק בין ישראל לגוי, כיון שלגוי אין איסור נבלה, אך לענין גזל אין חילוק, כיון שגם גוי מצווה. עפי"ז הסביר את הירושלמי הנ"ל שכתב לגבי גנבה שהוי קבוע, ולא חילק בין ישראל לגוי. הנתיבות דוחהו, שאמנם גוי מצווה בלא תגזול אך לא בהשב תשיבם^[3], והספק הנולד בשעת הגזלה הוא למי להשיב (לענין לא תגזול אין נפק"מ, כי ממ"נ עבר), ומכיון שאין לו משמעות לגבי גוי – הוי פריש (ולפי הנמוק"י המובא לעיל - דוקא כשגנב הכל והחזיר חלק).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]