פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רצד ד
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ד[עריכה]
מי שהפקידו אצלו גלימא וטוען שנאנסה, והביא עדים שנאנס לו גלימא, אף על פי שלא ידעו אם היתה גלימת המפקיד, פטור, כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אומר: לא זו היא, ונפקד אומר: זו היא, נאמן בשבועת היסת; ואם המפקיד אומר: שמא, והנפקד אומר: ברי, אפילו היסת ליכא, והכא כיון דמפקיד לא ידע האי גלימא דאיתניס אי דידיה הוא או לא, נפקד מהימן.
רמ"ה,שו"ע,פוסקים: נאמן, שהרי אם הנפקד היה מחזירה, והיה המפקיד טוען שמא זו גלימה אחרת, לא היה יכול להשביעו.
ב"ח: אינו נאמן. ראיה – בב"מ לה,א, רבא מיישב את רב הונא שמשביעים אותו שבועה שאינה ברשותו, עם הבריתא החוששת שמא יוציא הנפקד את הפקדון לאחר שישבע המפקיד כמה היתה שווה, שמדובר שיש עדים שנשרפה ולכן לא נשבע את שבועת רב הונא. ומקשה הגמ' א"כ אין חשש שיוציא הפקדון. ולפי הרמ"ה היה אפשר ליישב שהעדים ראו שנשרף בגד, אך לא זיהוהו.
ש"ך: דין הרמ"ה הוא רק בראו שהחפץ זהה לפקדון (אך לא זיהו שזה אותו אחד), וא"כ ודאי יודעים שוויו, ושוב אין חשש שהנפקד יוציא כנגדו הפקדון, ויוכיח בכך ששוויו שונה ממה שנשבע.
קצות: דין הרמ"ה הוא רק בשבועת השומרים (כשרוצה להיפטר), כי כשידוע שנאנס, והספק הוא רק אם זהו הבגד, התורה לא הטילה שבועה, אולם בשבועה דרב הונא (כשרוצה לשלם), שהיא תקנת חז"ל שמא עיניו נתן בה, כל שלא ראו עדים שנשרף בגד זה, החשש קיים וחייב להישבע (כשרוצה להיפטר, לא תקנו חז"ל, לפי שלא חששו שמא עיניו נתן בה אלא כשרוצה להיפטר). וכתב שדברי הש"ך צ"ע.
נתיבות: חלק על הש"ך ותירץ כקצות, אך הקשה שסו"ס סברת הרמ"ה קיימת גם בשבועה דרב הונא, שהרי לו החזיר החפץ והמפקיד היה טוען שמא זה אחר, היה נאמן, וא"כ מוכח שחז"ל לא תקנו שבועה אף במקרים שהחשש שמא עיניו נתן בה קיים. ותירץ שחז"ל תקנו רק כשהברי להחזיק גרוע והשמא טוב, ובמקרה שמחזיר החפץ הברי טוב והשמא גרוע, כי יש לו להכיר גלימתו. נ"ל שזו כונתו, אך איני בטוח.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.