פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רצה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רצה ב

סעיף ב[עריכה]

נמצא כל שומר שנשבע שבועת השומרים כולל בשבועתו ג' דברים: ששמר כדרך השומרים ושאירעו כך וכך; ושאינו ברשותו; ושלא שלח בו יד קודם שאירעו המאורע הפוטר אותו^א. ואם רצה לשלם, נשבע שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שכך וכך היה שוה. שילם ולא רצה לישבע ואח"כ הוכר הגנב, קנה כל שבח דאתי מעלמא, אבל לא שבח דמגופא^ב (טור).

א. סמ"ע: כדרך השומרים ושאירעו כך וכך זוהי שבועה אחת – ש"ח שלא פשע, ש"ש שנאנסה וכו'. ונתקשה, מהי שבועה שאינו ברשותו, והסביר שהיא שלא ש"י (לא היתה ברשותו לפני שנאנסה, כלומר לא נהנה ממנה). ונשאר בצ"ע מהי שבועה שלא ש"י.

אולי אפשר לפרש: כדרך השומרים – שלא פשע, אירעו כך וכך ואינו ברשותו – שנאנסה (או נגנבה וכו'), לא ש"י – לא ש"י.

ב. משנה בב"מ לג,ב: שילם ולא רצה לישבע זוכה בכפל.

רב פפא: גם כשש"ח אומר פשעתי או ש"ש אומר נגנבה מקנה לו הכפל, כיון שיכל לפטור עצמו.

הריני משלם: ר' יוחנן: לא שילם שילם ממש, אלא מספיק שאמר הריני משלם.

רב פפא: אך שואל שאמר לא זכה, כיון שיכל להיפטר רק בממ"מ, וזה לא שכיח. רש"י: אך אם שילם זכה. תוס': לא.

א"ד ברב פפא: אף שואל שאמר זכה.

רב זביד: שואל זכה רק אם שילם בפועל, מאי טעמא הואיל וכל הנאה שלו. וכ"פ רי"ף,רא"ש,רמב"ם.

ב"ח: גם לרב זביד, ה"ה אם נשבע שאינה ברשותו ולא שילם.

ש"ך: דוקא אם שילם.

ר"ן,ב"י,ש"ך – לפי הטעם של רב זביד, אפילו כשהתנה להיות ש"ח לא זוכה.

↵כשלא נשבע: רי"ף: בשבועה דרב הונא גרס - אמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו.

רא"ש ברי"ף,טור,סמ"ע: קאי אר' יוחנן, וכוונתו שמספיק שאמר הריני משלם, רק בתנאי שנשבע שאינה ברשותו, אחרת לא סמכא דעתיה דמפקיד, כי חושש שעיניו נתן בה, וקודם שישבע או ישלם יחזור בו.

ב"י ברי"ף,רמב"ם,ב"ח,ש"ך: מספיק שאמר, גם כשלא נשבע. הרי"ף הוסיף זאת רק כדי שנדע שקאי אמשנה.

שו"ע: לא הזכיר כלל את כל הדין של זכיה בכפל. רמ"א: הזכיר רק שאם שילם זכה, ולא כתב מה הדין כשרק אמר. הסמ"ע ביאר שהם לא רצו להכניס ראשם למחלוקת זו. הנתיבות ביאר את הרמ"א, שאולי סבר כריטב"א שיוקרא וזולא הוי שבחא דגופא ואינו זוכה בהם (קודם ששילם, ראה בהמשך), ומכיון שבימינו אין כפל, עיקר הנפק"מ היא ביוקרא וזולא, ולכן נקט הרמ"א שילם, לאשמועינן רבותא, שאפילו שילם לא זכה.

ממתי ואיזה שבח: ל"ק ברבא: משעה שקיבל הפקדון במשיכה, חוץ מגיזותיה וולדותיה, משום שמקנה לו רק שבח הבא מעלמא ולא שבח הבא מגופה. וכ"פ רא"ש, טור ורמ"א, כיון שהמשנה לא חילקה בין אגם לחצר, וכן משמע מהרי"ף שהעתיק המשנה בסתם.

ל"ב ברבא: סמוך לגנבתה, בקנין חצר. ← אם היתה באגם לא קנה.

באבידה: שיטמ"ק: א"ד שקונה רק בשעה שמשלם, כיון שנחשבת ברשות בעליה ויכול להקנותה, ולא צריך להקנות מההפקדה.

קצות: משעת הפקדה, כגניבה, שהרי מטלטלין אינם נקנים במעות, וא"כ אינו יכול לקנותה ע"י הדמים^[1].

↵ שבחא דמעלמא: מ"מ,סמ"ע: כשמשלם למרות שפטור – זוכה בשבח שמשעת ההפקדה, שהרי קיי"ל כל"ק ברבא, וכשבאמת חייב – משעת הגניבה, כי חייב מהדין לשלם לבעלים כשעת הגניבה (וזה מתקזז עם מה שזכה משעת ההפקדה).

ראב"ד^[2],ש"ך: רק משעה שאמר הריני משלם (ש"ך – הכוונה לשעת התביעה). ש"ך – בעיקרון צריך להיות משעת הגניבה, ואפילו כשפטור מהדין, כי כשרוצה לשלם עליו לשלם כפי שהיה הדין לו היה חייב, אמנם בגלל שאין לו ראיה מתי נגנב, חייב כשעת התביעה, כי אולי נגנב רק אז. ובמקרה שיש עדים מתי נגנבה – באמת זוכה משעת הגניבה. ומה שאמרה הגמ' שקונה משעת הפקדה, אינו סותר, כי אכן קונה אז, אלא שמתקזז עם מה שחייב לשלם.

קצות: הבין בש"ך שבמקרה של ספק מפסיד השומר מצד מתשאיל"מ, והקשה, שעל השאלה מתי נגנבה אין שבועת שומרים, ושבועת היסת א"א לחייב כשהתובע שמא, וא"כ אפשר לחייבו רק במקרה שנשבע שאינה ברשותו, שאז מגלגלים עליו, אך בדבר המצוי בשוק כמותו, או כשיש עדים שראו שנגנב, ולא יודעים מתי ואיך (אם היה בפשיעה) לא.

נתיבות: השומר מפסיד מצד המע"ה, מכיון שהוא התובע כאן (תובע את היוקר).

קצות ונתיבות בראב"ד: כמ"מ, שקונה משעת הפקדה, אלא שסבר כריטב"א שיוקרא וזולא נחשב שבחא דגופא, ולכן זוכה בה רק משעה שאמר הריני משלם (ראה בהמשך).

↵ שבחא דמגופא: רמב"ם: אינו קונה אפילו מהשבח שבא משעת הגניבה.

מ"מ: יש מפרשים שחולקים.

ש"ך: גם המפרשים מודים. ומה שכתבו שקונה זה רק בשלב הקושיא של ר' זירא.

ריטב"א: קונה השבח שבא אחר שאמר הריני משלם. נתיבות – מסתבר שלכך כו"ע מודים^[3].

↵↵ יוקרא וזולא: ב"מ לה,א: ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה, אמר ליה הב לי כיפי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו, אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים, לא שלים, אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה, לסוף אישתכח כיפי ואייקור, אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה, אמר רבא הוה יתבינא קמיה דרב נחמן ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע, ולא אהדר לי, ושפיר עביד דלא אהדר לי, מאי טעמא, התם לא אטרחיה לבי דינא, הכא אטרחיה לבי דינא.

תוס',ריב"ן,טור,מ"מ,ב"י,סמ"ע,ש"ך: נחשב כשבח הבא מעלמא.

ריטב"א,קצות ונתיבות בראב"ד: כשבח הבא מגופה, וגם בכך זוכה משעה שאמר הריני משלם. הנתיבות כתב שאולי כך סבר גם הרמ"א. ראה לעיל ב'כשלא נשבע'.

↵ גוף הבהמה: תוס': השומר קנה את גוף הפרה, וישלם דמיה כפי שהתחייב.

רמב"ם: הפרה ניתנת לבעליה, והשומר אינו משלם את דמיה.

תלמידי הרשב"א,ב"י,קצות,נתיבות: כפשוטו.

ש"ך: קרוב לומר שדעתו כתוס' (שהוכיח דבריו מהגמ'), ונקט שחוזרת לבעליה, כי מן הסתם לא מקפיד השומר דוקא על גופה אלא על דמיה. הוכחת תוס' היא שהגמ' שאלה כיצד קונה הכפל, הרי הוי דשלב"ל ומי יימר דמיגנבה, ועונה שקונה בשעת ההפקדה. משמע שקודם הבנו שקונה רק בשעת הגניבה, ולא מובנת השאלה 'מי יימר דמיגנבה'. מתרץ תוס' שהבנו שקונה בשעת ההפקדה אך לא את גוף הפרה אלא את הפרה לכפילה, ולכן הוקשה שזה דשלב"ל, ואז מתרצת הגמ' שקונה את גופה חוץ מגיזותיה. עוד מקשה, שיש גמ' המסתפקת שמא אפי' אליבא דחכמים אפשר להקנות עבד לקנסו (ופרה לכפילה דמי לעבד לקנסו), ומתרץ ששאלת הגמ' היא על הצד שאינו קונה.

קצות: מיישב את הרמב"ם, שלאחר תירוץ הגמ' שקונה רק שבחא דמעלמא ולא את גיזותיה, חזרה הגמ' להבנה שאינו קונה גוף הפרה, ועכשיו כבר לא קשה מדשלב"ל, כי קונה כל שבחא דמעלמא ולא רק כפילה, וא"כ לא דמי למוכר עבד לקנסו.

נתיבות: מיישב את הרמב"ם, שמכיון שכל הסוגיא היא רק לפי האת"ל שבעבד לקנסו לא קנה, והרי זו בעיא דלא איפשיטא, להלכה אומרים המע"ה, וא"כ הפרה נשארת בחזקת בעליה. ומה שכתב הרמב"ם שקנה את היוקר (והלא אם הקנה רק הפרה לכפילה – לא קונה היוקר?), י"ל שכוונתו רק ליוקר שמשעה ששילם, וסבר כריטב"א, שמשעה זו קונים את כל השבחים.

כשהטריחו לבי"ד בממון: הגמ' הנ"ל גבי כיפי: לא מקנה לו הכפל.

ריב"א ברי"ף,ש"ך: דוקא כשגם הוצרך לגבות ממנו בע"כ.

כשהטריחו לבי"ד בשבועה: נחלקו רבא ואביי בב"ק קח,א, והלכה כרבא שמקנה לו.

כשיש עדים שנאנסה: רשב"א,סמ"ע,ש"ך: לא מקנה לו הכפל, כי מתחילה לא העלה המפקיד על דעתו שישלם לו אף אם יהיו עדים שיפטרוהו.

כשיש עדים שפשע (או בש"ש שנגנבה): רשב"א: קונה הכפל.

רמב"ן,רמב"ם,ש"ך: לא מקנה. ש"ך – כתוב בגמ' שקונה רק בגלל שאי בעי פטר נפשיה.

נתיבות: דוחה ראיית הש"ך, שהגמ' עוסקת במקרה שאמר הריני משלם, אך אם שילם בפועל, הדין תלוי אם לגרוס כרש"י או כתוס' לגבי התיובתא על ר"פ^[4], ולפי"ז מחלוקת הרמב"ן והרשב"א תלויה בחילוף הגירסאות. הש"ך בצטטו את הרשב"א, כותב שאם אמרו או שלמו קונים, ולכן ודאי ראיתו קשה על הרשב"א, אולם בד"מ מובא רק 'אם שלמו'.

אמר איני משלם, וחזר ואמר הריני משלם: ב"מ לד,א – קונה הכפל.

נשבע כדי להיפטר, וחזר ושילם: נחלקו בכך רבא ואביי בב"ק קח,א, והלכה כרבא שקונה.

תוס',ש"ך: אך דוקא כששילם, ולא מספיק שאמר הריני משלם.

הודה שפשע, אך לא אמר שישלם: ב"ח: לא מקנה לו, כי עדיין לא סמכה דעתו שישלם לו.

קצות: הוכיח מריב"ן שמקנה לו.

נמצא הגנב ורק אח"כ אמר הריני משלם (כי הגנב עני): נתיבות – מוכח מהשיטמ"ק שלא קונה הכפל.

בדינים שעלו בתיקו: ב"מ לד, ב: אמר הריני משלם, וחזר ואמר איני משלם, מאי? מי אמרינן: מהדר קא הדר ביה, או דלמא במלתיה קאי, ודחויי הוא דקא מדחי ליה? אמר הריני משלם ומת, ואמרו בניו אין אנו משלמין מאי? מי אמרינן מהדר קא הדרי בהו, או דלמא במלתא דאבוהון קיימי, ודחויי הוא דקא מדחו ליה? שלמו בנים מאי? מצי אמר להו: כי אקנאי כפילא - לאבוכון דעבד לי נייח נפשאי, לדידכו - לא, או דלמא לא שנא? שילם לבנים מאי? מצו אמרי ליה: כי אקני לך אבונא כפילא - דעבדת ליה נייח נפשיה, אבל אנן לדידן - לא, או דלמא לא שנא? שלמו בנים לבנים מאי? שילם מחצה מאי? שאל שתי פרות ושילם אחת מהן מאי? שאל מן השותפין ושילם לאחד מהן מאי? שותפין ששאלו ושילם אחד מהן מאי? שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי? אשה ששאלה ושילם בעלה מאי? - תיקו.

רי"ף,רמב"ם: יחלוקו, לפי שאין הכפל ביד אחד מהם, ובבבל קנסא לא מגבינן, אך אי תפס לא מפקינן.

תוס',רא"ש: המע"ה. בעל הפרה נחשב מוחזק, לפי שהספק הוא אם הקנה לו הפרה לכיפלה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]