פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רצז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רצז א

סעיף א[עריכה]

המפקיד אצל חבירו שלא בעדים, נאמן לומר להד"מ, אף על פי שאין הנפקד אמוד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נותן בו סימן. ואפילו הפקיד אצלו בעדים, אם לא ראו עתה בידו, נאמן לומר: החזרתיו לך, או: נתתו לי במתנה. ואפילו אם טוען: הפקדתי בידך חטים, וזה אומר: החזרתי לך, והלה אומר: והרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלונית, ונמצא כדבריו, אפילו הכי נאמן הנפקד לומר: החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הם, אפילו הפקידם בעדים. אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותו עתה בידו, אינו נאמן לומר: חזרתי (ולקחתי ממך), או: נתתו לי במתנה. ולא מבעיא אם הוא חי, שמוציאין אותו מידו, אלא אפילו אם מת מוציאים אותו מהיורשים, אפילו בלא שבועה. הגה: אמר המפקיד: חפץ פלוני הפקדתי בעדים בידו שסימנו כך וכך, ואנו רואים ביד היתומים חפץ כזה, צריכין להראותו לעדים, ואם עדים מעידים אותו שהוא זה, מחזירין אותו. ואם אמרו היתומים: אבינו אמר שלו הוא, נאמנים בשבועה (טור ס"ד). ולא עוד אלא מי שבא ואמר: כך וכך הפקדתי אצל אביכם, ונתן סימנים מובהקים, ונמצא הפקדון כמו שאמר, והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו, יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו, והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת; אבל אם היה רגיל להכנס אצלו, שמא של אחר הוא והכיר הסימנים שלו. באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד, אין מוציאין מיד היתומים בעדותן, שאין זה ראיה ברורה, ואומדן דעתם אינו אומד דעתו, ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שאין מוציאים מהיתומים באומד דעתו של דיין. (החזיר פקדון ע"פ ב"ד ואח"כ נודע שטעו, הנפקד פטור) (רבינו ירוחם נ"א חי"א).

כל הסוגיות המובאות כאן הובאו ברי"ף סוף פרק המפקיד.

בתביעה מהנפקד עצמו:

יבמות קטו,ב: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה, אמר ליה: הב לי שומשמי, אמר ליה: שקילתינהו. והא כן וכן הויין, ובחביתא רמיין! א"ל: דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו... אמר רבא: שומשמי מאי סימנא אית להו? ודקאמר כן וכן הויין, אימר חושבנא איתרמי.

רמב"ן,רשב"א,שו"ע: נפטר אפי' כשיש עדים שכמות זו הפקיד בידו וכעת ראו כמות זו ביד הנפקד, כיון שאין הסימן מובהק.

ש"ך: נאמן רק לטעון החזרתי, אך קניתי במיגו דהחזרתי לא, דהוי מיגו דהעזה.

מהסמ"ע: משמע שנאמן אף לטעון קניתי במיגו.

↵ כשיש סימן מובהק, אין הנפקד נאמן לומר שהחזיר ואלו אחרים הם.

רמב"ם,שו"ע: ודוקא כשעדים ראו החפץ ביד הנפקד, אחרת נאמן במיגו דהחזרתי.

ש"ך: כשיש סימן מובהק מאוד, כגון ששמו רשום שם, אינו נאמן אף כשבי"ד ראו החפץ ביד הנפקד ולא עדים (מיגו במקום עדים. סימנים מובהקים נחשבים כמו טביעות עין).

קצות,נתיבות: סימנים לא מועילים להוציא ממון, אא"כ יש עדי פקדון.

בתביעה מיתומים (בני הנפקד):

ב"מ ע,א: הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו?... בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא, ונקטינן דהבא מיניה, ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד. - אבל דבר מסוים - לא, דלמא פקדון נינהו, ואתי מריה יהיב סימנין ושקיל ליה.

כתובות פה,ב: ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי, שכיב ר' מיאשא ולא פקיד, אתו לקמיה דר' אמי, א"ל: חדא, דידענא ביה בר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דלא אמיד; ועוד, הא קא יהיב סימנא. ולא אמרן - אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם, אבל רגיל דעייל ונפיק להתם, אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא.

רמב"ם,רא"ש,שו"ע: מדובר גם כשאין עדי פקדון, אא"כ זהו חפץ מסוים (כמו בב"מ ע,א) ← מוציאים מיתומים כשמתקיימים 3 תנאים: 1. מפקיד נותן סימן בחפץ. 2. אין הנפקד אמיד שיהיה אצלו חפץ כזה. 3. המפקיד לא היה רגיל להיכנס לבית הנפקד.

רמב"ן,רשב"א: דוקא כשיש עדי פקדון. ולדעתם אין צורך בתנאי שהנפקד אינו אמיד. נראה שגם הרמב"ם יודה לכך כשיש עדי פקדון.

רמב"ם,שו"ע: אומדן עדים אינו אומד, אלא הדיין צריך לאמוד. מ"מ - למד כן מהגמרא: אמר רב נחמן ידענא ביה דלא אמיד. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים או אינם חכמים כראוי, אין מוציאים אפי' ע"י אומדן הדיין, (ולכן אם הדיין נוטה לזה ינסה לשכנע אותם או יעשה פשרה ביניהם או שיסתלק מהדין).

טור,רמ"א: כשאומר המפקיד סימנים ורואים חפץ כזה בידם, חייבים להראותו לעדים שיזהוהו, למרות שהנפקד עצמו לא היה חייב להראות ויכל לטעון חזרתי ולקחתי במיגו דהחזרתי, מ"מ ליתומים לא טענינן טענות לא שכיחות, אך אם הם עצמם יטענו שכך אביהם אמר להם נאמנים.

כשמודים שהחפץ שבידם פקדון אך לא יודעים של מי:

ש"ך - אם המפקיד מביא סימן מובהק והוא אינו רגיל להיות בבית הנפקד הוא נוטל את החפץ, ואם אומרים היתומים שאינם יודעים אם אביהם קנה את החפץ צריך המפקיד להביא עדי פקדון שאכן הפקיד בידו את החפץ. מ"מ אם מת הנפקד והוא לא אמיד, אם המפקיד מביא סימנים מובהקים (כשאינו רגיל להיכנס בבית הנפקד) או עדי פקדון - אם תפס את החפץ לא מוציאים ממנו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.