פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ב[עריכה]
נתן לאומנים לתקן, וקלקלו, חייבים לשלם. כיצד, נתן לחרש שידה, תיבה ומגדל, לקבוע בהם מסמר, ושברו, או נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה ומגדל, ונשברו אחר שנעשו, משלם לו דמי שידה, תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח כלי ע' בא"ע סי' כ"ח סט"ו. הגה: הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיק, חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר, פטור; ואם מחמת המכה, חייב (טור). (משנה בב"ק צח,ב).
האם אומן קונה בשבח כלי?
גמרא: אמר רב אסי: לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעץ בהן מסמר, ונעץ בהן מסמר ושיברן, אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן - פטור; מאי טעמא? אומן קונה בשבח כלי... לימא כתנאי: עשה לי שירים, נזמין וטבעות ואקדש לך, כיון שעשאן - מקודשת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה... רבא אמר: דכ"ע - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ודכולי עלמא - המקדש במלוה אינה מקודשת, ודכולי עלמא - אין אומן קונה בשבח כלי, אלא הכא במאי עסקינן - כגון שהוסיף לה נופך משלו, רבי מאיר סבר: מלוה ופרוטה - דעתה אפרוטה, ורבנן סברי: מלוה ופרוטה - דעתה אמלוה.
להלכה: רי"ף,רמב"ם,טושו"ע: אין אומן קונה בשבח כלי. כי רבא מסיק שלכו"ע אינו קונה. ובאה"ע הטור פסק שקונה והשו"ע כתב בסתם שלא קונה וי"א שקונה.
ר"י,ר"ת: קונה. הובאו ברא"ש בקידושין.
רא"ש: בב"מ פסק כרי"ף ובקידושין כר"י ובב"ק לא הכריע. הש"ג והרש"ל הבינו שדעת הרא"ש כרי"ף, וכן משמע בתשו' הרא"ש, והש"ך כתב בדעתו שהוי ספיקא דדינא, והקרבן נתנאל יישב שלענין אשת איש חששו לדעת ר"י ור"ת.
ש"ך: ספיקא דדינא. כדעתו ברא"ש.
↵ נפק"מ: א. אם כשקלקל משלם רק כשווי החומרים שקיבל או כשווי החפץ בשעת הקלקול (גמ').
ב. אם לפני שמקבל התשלום יכול להדיר את הבעלים מהנאה מהחפץ (שו"ת הרא"ש).
ג. אם קיבל לעשות בחינם ולאחר התיקון חוזר בו ורוצה תשלום. לכאורה אם קונה הוי כאומר אני רוצה לתת לך מתנה שיכול לחזור בו (רעק"א). אמנם רעק"א נשאר בצ"ע לדינא, כי הסתפק שמא אומן העושה בחינם לכו"ע אינו קונה. צ"ע מתשו' הרא"ש (הובאה בטור סי' שלג) ששם מוכח בפי' שאינו יכול לחזור בו ולהעלות המחיר.
ד. אם המעסיק עובר על "בל תלין".
ה. קידושי אשה (ושאר קניינים).
לאחר שקיבל דמי השכירות: הקצות מביא שהש"ך כתב בשם השלט"ג שלכו"ע פטור, והקצות עצמו חולק על כך וסובר שלכו"ע חייב כש"ש. אמנם בש"ך ובשלט"ג שלפנינו אכן כתוב שלכו"ע חייב (כי השבח כבר לא שלו).
יצר הכלי מחומרים שלו: מהרא"ש,קצות שלט: לכו"ע קונה (כגון כתב כתובה).
למ"ד קונה:
↵ האם קונה לגמרי?
קצות,נתיבות: אומן אינו קונה ממש את החפץ תחת שכרו, אלא החפץ רק משועבד לו. נתיבות - ולכן אם נאנס החפץ הוא לא מפסיד שכרו. הר"ן כתב שאומן גרע ממשכון שבמשכון חייב באונס ואומן הוא רק ש"ש. ומדייק מכך הנתיבות שאומן פטור באונס אף במה שכנגד שכרו, שהרי במשכון מדובר על הסכום שנגד החוב. הקצות מוכיח זאת מכך שאחרת לא מובן איך במקרה שהשבח שווה יותר מדמי השכירות יכול בעה"ב לסלקו בפחות מדמיו. הקצות מבאר שהוא נחשב לוקח רק לענין קידושי אשה, לענין בל תלין ולענין היזקו שאם הזיקו אינו משלם גם את השבח.
פתחי חושן: מביא דעת דברי משפט ושו"ת תורת חסד הסוברים שאם נאנס מפסיד שכרו למ"ד אומן קונה בשבח כלי (פרק יג הערה ה). במקרה שקלקל לדעת כולם לא יקבל שכרו ובמקרה שהכלי בעיין לדעת כולם לא קנה הכלי, ומחלוקתם היא במקרה האמצעי שנאנס.
↵ האם קונה רק בשבח או בגוף הכלי?
מוהר"ש הלוי: בגוף הכלי. ראיה - הנותן כלי לגוי שיתקנו לפי חלק מהגאונים חייב בטבילה, וגם תוס' והרא"ש הפוטרים נזקקו לנמק זאת מטעם שאין שמו עליו.
תרוה"ד,ר' שמחה,קצות: רק בשבח. ר' שמחה (מובא במרדכי) כתב שאפילו לפי הגאונים המחייבים טבילה זה רק משום השבח שקנה הגוי.
↵ כשלא התקלקל: רשב"א,נתיבות: קונה רק אם קלקל, מטעם שאין דעתו להקנות לבעה"ב באופן שיחייב את עצמו. אך כשלא קלקל ודאי השביח עבור בעה"ב. כך מסביר הנתיבות גם ברא"ש (יובא בהמשך). וכשלא קלקל קונה רק כנגד שבחו (ברמה של שיעבוד, כדלעיל).
קצות בשו"ת רא"ש: קונה גם כשלא התקלקל.
↵ אומן שעשה בחינם: נתיבות: קונה, שהרי אין דעתו להשביח עבור בעה"ב.
קצות: אינו קונה, דהוי כאילו כבר קיבל שכרו.
רעק"א: מסתפק בכך.
צֶבַע: שו"ת הרא"ש: דן באדם שנתן טבלא לאמן שיצייר עליה, והצייר אסרה על בעליה לפני ששילם לו. וכותב שלא יכול לאסור כי קיי"ל שאין אומן קונה בשבח כלי, וגם אם היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח משא"כ בציור ובצבע. ומוכיח זאת מב"ק קא,א שהגמ' מסתפקת בקוף שצבע צמר של אדם בצבע של חברו - האם חייב בעל הצמר לשלם, ונשארת בספק.
קשה - בב"ק צט,א מקשים על רב אסי מצבע, וא"כ מוכח שלמ"ד שקונה ה"ה בצבע.
קצות: כוונת הרא"ש שהאומן קונה אלא שצבע אין בו ממש ולכן אין לו מה לאסור על חברו, וכן בצבע קוף אין בעל הצמר צריך לשלם כי אין הצבע בעין (ומדין נהנה חייבים רק כשההנאה באה ע"י מעשה אדם).
נתיבות: תמה על הקצות, שהרי כשאומן קונה, גם אם השבח אינו ממשי (כגון שנתן לו בגד לרכך) הוא קונה בגוף הכלי כשווי השבח, וכיון שיש לו חלק בגוף הכלי יכול להדיר את בעה"ב מחלקו.
נתיבות: הרא"ש סבר כרשב"א שאומן קונה רק אם קלקל, כי אין דעתו להשביח עבור בעל הכלי באופן שיחייב עצמו בתשלומי נזקו. לכן הצייר שלא קלקל לא קנה חלק בטבלא. אמנם הנופך שמוסיף האומן משלו לכו"ע לא נקנה לבעה"ב שהרי לא היה קנין ע"כ, ועל זה כתב הרא"ש שצבע אין בו ממש ולכן זכה בו בעל הכלי, וכמו שבצבעו קוף אינו צריך לשלם וטוען שאין ברשותו שום דבר ממשי.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.