פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שו ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שו ג

סעיף ג[עריכה]

נתן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד. (כדעת ר"י במשנה בב"ק ק,ב). (ומה שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה הוא בכלל הקרן, וחשבינן השבח (וההוצאה) בלא זה) (טור). אמר בעל הכלי: איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים, אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן: הא לך דמי צמרך או דמי עציך ולך, אין שומעין לו, שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה. (רמב"ם).

משנה: הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה - נותן לו דמי צמרו. צבעו כאור, אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום - רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו; ר' יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח.

פירוש המשנה:

ירושלמי ע"פ תוס' ורא"ש,רמ"א,סמ"ע,נתיבות: הצבע מקבל את שכרו מהנותר מהשבח לאחר שמקזזים ממנו את ההוצאות של בעה"ב^[1]. גם מה שהיה בעה"ב מרויח לולא השינוי (שווי צמר צבוע יפה פחות דמי הצמר ושכר האומן) נחשב כחלק מההוצאות. הם ציינו שר' אלחנן פירש הירושלמי באופן אחר (הו"ד בהגה"א).

רש"י: אם השבח יתר על הוצאות הצבע - הצבע מקבל הוצאותיו, ואם ההוצאות יתירות על השבח - הצבע מקבל דמי השבח^[2]. שכר טרחתו של הצבע נחשב חלק מהוצאותיו.

רמב"ם,שו"ע: כרש"י, אמנם לדעתם שכר האומן לא נחשב חלק מהוצאותיו. ב"י - אם הבבלי היה סובר כירושלמי לא היה שותק מלפרש.

ירושלמי ע"פ ש"ך,ש"ך: מחשיבים את השבח שהיה ראוי להרויח כחלק מהוצאות בעה"ב, רק כשבאים לקזז את ההוצאות משכר טרחת האומן, אך לא כשבאים לקזז מהחזר הוצאותיו^[3].

נתיבות: בשיטמ"ק הקשה על הירושלמי לפי הרא"ש, מדוע מקזזים את מה שהיה ראוי להרויח גם מהוצאות האומן (דלא כש"ך), הרי מבטל כיסו של חברו פטור. ותירץ השיטמ"ק שבהנאה שסמך עליו נשתעבד מדין ערב, וזהו גם מקור החיוב כשבעה"ב או הפועלים חזרו בהם (בעצם לומדים מכאן שפועל חייב אף על מניעת רווחים). וכ"כ הראב"ד שדימה זאת למקבל שדה והובירה שחייב. הנתיבות העיר שלפי"ז חייב אף לשלם מביתו (ולא רק להפסיד את מה שכבר הוציא בקניית הצבע).

הנתיבות כותב תירוץ נוסף - אמנם פועל חייב במניעת רווחים מדין ערב, אך כאן הוא לא מנע רווחיו שהרי יכול עדיין לקנות צמר אחר ולצובעו כרצונו. לכן לא משלם מביתו. אמנם בכל זאת לא מקבל הוצאותיו, משום שדין היורד לשדה חברו הוא שמקבל הוצאה שיעור שבח, אולם כאן אין זה מוגדר כשבח שהרי לפי מה שביקשו היה מרויח יותר, וא"כ אדרבה הוא הפסידו, וכשאין שבח - לא מקבל הוצאותיו.

סדר חלוקת הכסף: שו"ע: הוצאות בעה"ב, הוצאות הצבע, הנותר – לבעה"ב.

רמ"א: הוצאות בעה"ב+מה שהיה אמור להרויח, הוצאות צבע, הנותר – לבעה"ב.

ש"ך: הוצאות בעה"ב, הוצאות צבע, מה שהיה אמור להרויח, שכר טירחה לצבע (אין נותר).

כשהבעלים מעדיפים דמי הצמר: רמב"ם,שו"ע,ש"ך: אין שומעים לו. בפיהמ"ש מנמק שזוהי תקנה לכל אחד משניהם.

ראב"ד,רש"ל: שומעין^[4].

נתיבות: נראה שאין כוונת הראב"ד שיכול לתובעו כל המעות, אלא שיכול לומר אהיה שותף עימך, ואז אם האומן לא ירצה יצטרך לומר גוד או אגוד, ויוכלו הבעלים לומר גוד ותן הדמים, ויתכן שלכך גם הרמב"ם מודה.

כשהאומן רוצה לתת רק דמי צמר: רמב"ם,שו"ע: אין שומעין לו. מהטעם שבפיה"מ ומשום שקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]