פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שח ז
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ז[עריכה]
הכתף שהוסיף על משאו קב אחד והוזק במשא זה, חייב בנזקיו, שאע"פ שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא, יעלה על לבו שמא מחמת חוליו הוא זה הכובד. הגה: הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו, וכוונתו ליתן לו שכרו, הוי כשואל שלא מדעת והוי גזלן. ואם החמור עומד לשכור, לא הוי גזלןא. ומיהו אם מיחו בו בני ביתו ואומרים שבעל החמור צריך לחמורו, הוי כשלא מדעת והוי גזלן. ואם לקחו להציל את שלו, ורוצה ליתן לבעל החמור הפסדו, לא הוי גזלן, דתנאי בית דין הואב (ת"ה סימן שט"ז), כדלעיל סימן רס"ד סעיף ה'. ועיין לקמן סימן רס"ד סעיף ה'. ועיין לקמן סי' שס"ג סעיף ה' מדינים אלו.
ב"מ פ,ב: תנו רבנן: קב לכתף (רש"י - מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני ל' קב). אמר מר: קב לכתף. אם איתא דלא מצי ביה - בר דעת הוא, לשדיה! - אמר אביי: בשחבטו לאלתר. רבא אמר: אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר, לא צריכא אלא לאגרא יתירא. רב אשי אמר: הוא סבור חולשא הוא דנקיט ליה. הרא"ש, הרמב"ם והשו"ע פסקו כרב אשי, לאפוקי מרבא הסובר שצריך לתת לו שכר נוסף, ולאפוקי מאביי הסובר שאם שהה ולא נפל מייד ודאי מחל.
רמ"ה,טור,נתיבות: חייב לשלם לו רק נזק ולא ד' דברים, כיון שלא הזיקו בידים.
רמב"ן: תמה על הגמ' למה בכלל משלם הרי אין זה נזקי אדם כיון שלא בא מכוחו אפי' כשהטעינו הוא?
ריטב"א,קצות: כיון שהטעהו בגודל המשא, הרי זה גירי, כמו מראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה.
קצות: לפי"ז כשחבטו לאלתר נחשב נזק בידים וחייב אף בד' דברים.
נתיבות: לא, כיון שהזיקו בממונו ולא בגופו, פטור מד' דברים.
א. שוכר שלא מדעת דבר העומד להשכרה: תרוה"ד,רמ"א: אינו גזלן ופטור מאונסים.
קצות,נתיבות: אבל במתה מחמת מלאכה חייב, כמוכח בב"ק צז,א, לגבי תוקף ספינת חברו, שאם הפחת יתר על השכר, יכול ליטול הפחת[1].
ב. להציל את שלו ולשלם לבעה"ב הפסדו: תרוה"ד,רמ"א כאן: מותר, דתנאי בי"ד הוא, ופטור מאונסים.
קצות: גם כאן חייב במתה מחמת מלאכה, כמו בשוכר שלא מדעת.
נתיבות: כאן פטור, כיון שזהו תנאי בי"ד נחשב כשוכר מדעת.
סי' רעד: הרא"ש סובר שמותר, והרי"ף והרמב"ם חולקים, והרמ"א הביאם בי"א.
סמ"ע: צ"ל שחולקים רק כשבעה"ב נמצא וסוברים שאינו חייב לתת, אך כשלא - מותר לחברו לקחת.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ עיין גליון מהרש"א (מהדו' פרידמן) סימן שנט,ה בשם המחנ"א שדייק מרש"י שיכול לתבוע הפחת רק כשנטל בעל כרחו, משא"כ כשנטל שלא מדעתו, ומהרמב"ם משמע שאף בלא מדעתו, ודייק שתרוה"ד כרש"י. נראה שהבין שפחת האמור בגמ' כוונתו גם לאונסים, ולפיכך צ"ל שתרוה"ד חולק על הרמב"ם ומחלק בין בע"כ לשלא מדעתו, אמנם הקצות והנתיבות הבינו שפחת פי' רק מחמת מלאכה, ולפי"ז אין מחלוקת, וגם אין צריך לחלק כנ"ל.