פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שט ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שט ג

סעיף ג[עריכה]

השכיר בהמתו לילך בה למקום פלוני ולהחזירה למחר, והלך השוכר עליה למקום ההוא והחזירה בו ביום, ונתרעם המשכיר לזקני העיר על אשר הוליכה והביאה ביום אחד, ואמרו למשכיר לקבלה ולהשתדל ברפואתה, וכן עשה, ומתה לסוף ח' ימים, חייב השוכר כיון שפשע בה^א. הגה: השוכר את החמור ונעשה פִּסֵח בדרך, ולא חש לכך והניח עליו משוי ונתקלקל, הוי פשיעה, דלא ה"ל להניח עליו משוי. אבל אם היה נחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור אחר, לא הוי פשיעה, ופטור^ב (הרא"ש כלל צ"ב סי' ג').

א. תשובת הרא"ש: דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים הרי זה שינוי כי זה היה מכיר בהמתו שאינה יכולה לסבול טורח חרישות הר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמההר מתה. וכן בנדון זה אף על פי שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנה שיחזירה למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כל כך כח לילך ולחזור ביום אחד וזה ששינה פשע. והמשכיר אמר מיד שלא היה רוצה לקבלה כי מכיר היה בבהמתו שתחלש, ובזה היה הדין עמו כי כיון שפשע השוכר עליו היה מוטל ליטפל בה עד שתתחזק אלא שקבלה במאמר הזקנים ונעשה ש"ח של השוכר וכיון שמתה לסוף שמונה ימים יש הוכחה גדולה שמתה מחמת ששינה. ואם היתה חיה יותר צריך להראות בהמתו בכל יום לעדים והם יראו שמתנוונה והולכת וזה שברשותו לקחה ישבע שלא פשע בה במאכל והאכילה כדרך שהיה רגיל להאכילה תחילה, ועל הרכיבה מאחר שקבלה במאמר הזקנים בחזקת חולי ואמרו להשתדל בה לראות אם תתרפא לא היה לו לרכוב עליה כלל ואם רכב עליה כדי להשקותה אין זו פשיעה אבל לרכוב עליה לצרכו הוי פשיעה.

שינה לדבר שדרך בהמות לעשות כן: ראה סימן שח סע' א', וכך הם עיקרי הדברים: לפי הרשב"א פטור אף כשברור שמתה מחמת התוספת, לפי הרמב"ן רק כשלא ברור, ולפי הרמב"ם ושו"ת הרא"ש חייב אף כשלא ברור. השו"ע שם בסע' ה' פסק כרמב"ם וכן אצלנו הביא את שו"ת הרא"ש, והרמ"א אצלנו ובסע' ה' לא השיג אך שם בסע' א' הביא את שתי הדעות (רשב"א ורא"ש). הש"ך הקשה על הסתירה וכתב שיש לחלק כתלמידי הרשב"א שאצלנו המשכיר הגביל ובסע' א' השוכר^[1].

ב. נעשה פיסח: תשובת הרא"ש: אם לא מצא חמור אחר לשכור וגם לא היה לו מקום להניחו (ביד איש מהימן), והיה נחוץ לדרכו ולכן לא יכל להישאר עם החמור פטור, אחרת הוי פשיעה.

נתיבות: כוונת הרא"ש שאם לא מצא חמור אחר פטור לגמרי ויכול להניח עליו את משאו, אך אם מצא - אסור לו להוליך את החמור הפיסח אפילו ריקן, אלא צריך להשאירו ביד נאמן, ואם לא מצא נאמן פטור ומוליכו ריקן^[2].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]