פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שיג ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שיג ג

סעיף ג[עריכה]

הזבל שבחצר, הרי הוא של שוכר; לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו. ואם יש שם מנהג הולכים אחר המנהג. בד"א, כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר, אבל אם הבהמות של אחרים, הזבל של בעל החצר, שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים. הגה: מיהו אם קלטו השוכר בכלי מן האויר, ולא נח בחצר, הרי שלו (טור). (ב"מ קב,א).

מי זוכה בקנין חצר - המשכיר או השוכר^[1]?

משנה: הזבל של בעל הבית.

גמרא: במאי עסקינן? אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר, ותורי דשוכר - אמאי של בעל הבית? אלא בחצר דלא אגירא לשוכר, ותורי דמשכיר - פשיטא! לא צריכא, בחצר דמשכיר, ותורי דאתו מעלמא קמו בה. מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

בחצר מושכרת: ראב"ד,רש"י: השוכר זוכה בזבל, כמוכח מהגמרא, שהמשכיר זוכה רק בחצרו.

רמב"ם,שו"ע,ש"ך: המשכיר זוכה. הרמב"ם הבין ש'בחצר דמשכיר' הכוונה אע"פ שהשכירה. גם תוס' סוברים שהמשכיר זוכה, אך רק בתנאי שחצר המשכיר פתוחה לחצר המושכרת, כדי שהזבל יהיה משתמר למשכיר.

ב"י מקשה על הרמב"ם - הרי שכירות הוי ממכר ליומיה (ב"מ נו,ב)?

ש"ך: תוס' כתבו ששכירות ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה. וכן הנמוק"י כתב שנאמר רק לענין ההנאה והשימוש של השכירות ולא לענין גוף הדבר^[2]. הב"ח כתב שמ"מ מדרבנן הוי ממכר גם בשאר דוכתי חוץ מאונאה, והש"ך תמה מנ"ל. הש"ך הביא גם את תירוץ הת"ח, שעקרונית השוכר זוכה, אך שאני הכא שאין חצר עומדת להעמדת שוורים לעשות שם זבל, ולא לכך שכרו. והש"ך כתב שאין דבריו נראין.

קצות: לפי דברי הקצות לקמן מיושב, כי עקרונית השוכר באמת זוכה, ושאני הכא ששייר לעצמו זכות זו.

נתיבות: לפי דברי הנתיבות לקמן מיושב, כי כאן קנה רק את השימושים ולא את גוף החצר (קצב), או בגלל שנחשב כשוכר יד בעה"ב, ואין החצר קונה לו מציאה שלא מדעתו (ר).

ראב"ד מקשה: בעובדא דר"ג וזקנים, רואים שהקנה התבואה בקנין חצר ע"י שהשכיר את מקומו?

ש"ך א: כשיש דעת אחרת מקנה, אפשר לקנות בחצר שכורה. נ"ל הסברא שגם לשוכר יש חלק בחצר אלא שחלק המשכיר אלים יותר, ולכן בהפקר ובאבידה, כח המשכיר גובר, אך כשמישהו מקנה לשוכר, המשכיר לא שייך בחפץ זה, ולכן יכול השוכר לקנות. ואולי הסברא היא שכשיש דעת אחרת מקנה, מספיק קנין קלוש.

ש"ך ב: דבר שמונח בחצר כדי שהשוכר יזכה בו אפשר לקנות, כי מסתמא שכרו לכך שכל מה שיונח לדעתו, יהא כמונח ברשותו.

לח"מ,קצות: משכיר סתם הוא כמפרש שלא השכיר כי אם לתשמישים הצריכים לו, אך זכויות אחרות וביניהן הזכות שהחצר תקנה לו הוא משייר לעצמו, אא"כ רוצה לתת גם אותן, וכמו במעשה דר"ג. בדעת השו"ע כותב הקצות שבד"כ רגילים לתת את זכות הקנין, והמקרה של זבל חריג, כפי שנבאר בהמשך.

שו"ת רא"ש,שו"ע סי' רס: כתבו לגבי מציאה כגון צבי שבור, שאם השוכר והמשכיר דרים יחד שניהם זוכים. משמע שהשוכר הוא הזוכה בקנין חצר (וכשדר לבדו זוכה בהכל).

קשה - כיצד השו"ע פסק שם כרא"ש שהשוכר זוכה, וכאן כרמב"ם שהמשכיר זוכה?

סמ"ע: נשאר בתימה על הסתירה.

ש"ך: לפי תירוץ הת"ח לעיל מיושב, אך הש"ך חלק עליו, ואכן פסק אף בסי' רס שהמשכיר קנה לבדו.

קצות: עקרונית השוכר זוכה, כי בד"כ המשכיר נותן לו זכות זו, אך כאן כיון שהמשכיר חצר לא השכיר הרפת שבה, ודאי רוצה לקנות גם את הזבל.

נתיבות קצב,ו: אם קנה את החצר בתשמיש בלבד קנאה רק לענין תשמיש אך לא את גופה, ואז לא יכול השוכר לקנות על ידה בקנין חצר (אלא המשכיר), ובכך מדובר בסי' שיג, ואילו בסי' רס מדובר שקנאה בקנין חזקה, ואז קונה גם את גופה, ולכן יכול לזכות על ידה בקנין חצר^[3].

נתיבות סי' ר: השוכר יכול לקנות חפץ אם הוא יודע שהוא מונח שם, אך אם אינו יודע, החצר לא קונה לו שלא מדעתו, משום שהחצר נחשבת יד בעה"ב, והשוכר שוכר את יד בעה"ב, וא"כ דינו כשוכר פועל לכל מלאכה שיצטרך, שמציאתו לעצמו, משום שלא לכך שכרו, אך אם בעה"ב מבקש ממנו ללקט מציאות - זכה בעה"ב. בסי' רס מדובר בצבי שבור, וכתב הסמ"ע שבצבי שבור צריך שיאמר בעל הבית שתקנה לו שדו, וא"כ מדובר בשוכר שיודע ורוצה לקנות, ולכן קונה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]