פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שלב ד

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שלב ד

סעיף ד[עריכה]

אמר לו בעל הבית: בארבעה, והלך השליח ואמר להם: בשלשה, ואמרו לו: כמו שאמר בעל הבית, אף על פי שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה, שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם. (שם). הגה: בעל הבית שאמר לפועלים: עשה עמי מלאכה בארבעה כמו שעשו חביריכם, ואמרו: כמו שעשו חבירינו, ואשתכח דיהיב להו יותר, צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם^א (ב"י בשם תלמידי רשב"א). בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר; או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם כפחות שבפועלים^ב (רבינו ירוחם נכ"ט ח"א בשם רשב"א). בע"ה ששכר פועל וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו אח"כ דמיו, הואיל ולא משך החפץ לא קנאו^ג (שם ח"ב ואשירי ור"נ פרק בתרא דע"א ותשובת מהר"ם דפוס פראג סי' קס"ה).

גמרא: פשיטא, אי אמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזל איהו א"ל: בארבעה, ואמרי ליה: כמו שאמר בעל הבית - דעתייהו אעילויא. אלא אי אמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא, ואמרי: כמה שאמר בעל הבית, מאי? אדיבורא דידיה קא סמכי, דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית, או דלמא אדיבורא דבעל הבית קא סמכי.

הבעיא לא איפשיטא, ולכן פוסקים לקולא שנותן שלוש. ש"ך - לפי הרמב"ם אם תפס לא מפקינן מיניה.

רשב"א,קצות,נתיבות - אע"פ שהפועל מוחזק בעצמו (ולכאורה יש לדמותו למשכיר שהוא מוחזק בקרקע ולכן זוכה בספק אם הולכים אחר לשון אחרון), בכל זאת בעה"ב זוכה מספק, משום שהפועל עשה בעצמו את הפעולה, וא"כ זה נחשב שבעה"ב תפס ברשות.

א. כמו שעשו חברינו:

תלמידי רשב"א,ב"י,רמ"א: בעה"ב שאמר בארבע כחבריכם ואמרו כחברינו ונמצא בחמש - חייב חמש.

קשה - מאי שנא מאמרו 'כמו שאמר בעה"ב', שהסתפקנו אם האמינו וסמכו על דבריו או שהתכוונו לעילויא, וספק לקולא?

הש"ך הקשה עוד - גם אם דעתם לעילויא, מ"מ דעת בעה"ב היתה על ארבע וא"כ הוי כסע' א (וכמקרה הבא - הטעו זא"ז) שלא פסקו כלל ומקבלים כפחות שבפועלים?

סמ"ע: כאן בגלל שהטעה אותם ואמר להם בעצמו שבכך השכיר לחבריהם - ודאי כשחזרו ואמרו 'כחברינו' לא היתה דעתם שמאמינים לו אלא דעתם לעילויא, משא"כ שם שמעצמם אמרו 'כמו שאמר בעה"ב'. לא הבנתי סברתו.

קצות: כאן שאמר להם 'כחבריכם' הרי שהזכיר שתי אפשרויות ומכיוון שדעתם תמיד אעילויא מקבלים כחבריהם, אך ב'כמו שאמר בעה"ב' הם אמרו זאת מעצמם ולא שמעו קציצה כזאת, ולכן יש ספק אם דעתם אעילויא מעבר למה ששמעו.

ש"ך: יש ט"ס וצ"ל שבעה"ב אמר חמש כחבריכם ונמצא בארבע - ואז הדין הוא שחייב חמש, אך במקרה הנ"ל דינם כפחות שבפועלים. הש"ך עצמו סובר שאפי' זה לא מקבלים, אלא כפי שהתנה עימהם.

נתיבות: זוהי איבעיא דלא איפשיטא אם דעתם אעילויא, והפועל הוא המוחזק שהרי מוחזק בעצמו אלא שבגלל שעבד בעצמו הוי כתפס בעה"ב ברשות, אמנם אצלנו שהטעה אותו זוהי אונאה והוי בכלל גזל, וא"כ זוהי תפיסה שלא ברשות, וממילא זוכה הפועל שהוא המוחזק.

ב. הטעו זא"ז בשיעור השכר של שאר פועלים:

ירושלמי: מקבלים כפי שסיכמו (ואין להם אלא תרעומת). כך הירושלמי הסביר את דברי המשנה "הטעה בעה"ב את הפועלים וכו'".

רשב"א,ב"י,רמ"א,ש"ך: מקבלים כפחות שבפועלים. מוכח שהבבלי לא סובר כירושלמי מכך שלא פירש כמותו את המשנה.

ר' ירוחם,ב"י,רמ"א: הרשב"א חלק בשני המקרים, בין כשבעה"ב הטעה ובין כשהפועלים הטעו.

ש"ך: הרשב"א חלק רק כשהפועלים הטעו, אך כשבעה"ב הטעה יכול לומר שלולא נתרצו למחיר הנמוך לא היה שוכרם. והוסיף שנראה שה"ה בפועלים שהטעו אם כבר שילם להם. משמע שהש"ך הבין שזהו ספק ולכן בכל מקרה זוכה המוחזק.

נתיבות: אם בתוך פיסוק הדמים אמר שזהו השער של שאר פועלים הוי כמקח טעות ואז מקבלים כדברי הרשב"א (כפחות שבפועלים משום שעבדו ללא קציצה), אולם אם אמר זאת לאחר הפיסוק ע"מ לפתותו להסכים אין זה מקח טעות (אלא רק אונאה, ובפועלים אין דין אונאה) והדין כש"ך.

ג. עבד תמורת שט"ח: תרוה"ד: חייב לתת השט"ח ולא יכול לסלקו בממון (בשונה מעבד תמורת שאר חפצים).

קצות: אם התנו שיקבל מה שיגבה שט"ח שכתוב בו 100, לא יכול לסלקו ב-80 כשווי שטר שאינו גבוי. הקצות הבין שהש"ך חולק ע"כ.

נתיבות: הש"ך הסביר שאם עבודת השכיר היתה לקיים השטר תמורת רבע מהשטר, צריך לתת לו רבע מהשטר לאחר הקיום (יתן לו לגבות ואז יקבל רבע) ויכול גם לתת דמיו (רבע משווי שטר מקויים לפני גבייה), אך לא יכול לתת לו רבע ממה שהיה שווה השטר לפני הקיום. אמנם במקרה של הקצות, שהתנו לתת רבע ממה שיגבה, ודאי חייב לתת לו רבע מהסכום הכתוב בשטר ולא רבע משווי השטר לפני גבייה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.