פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שלג ז
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ז[עריכה]
במה דברים אמורים, שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה. אבל אם יש פועלים לשכור בשכרן, ואמר לו: צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך, בין שכיר בין קבלן, אין לו עליהם אלא תרעומת, ושמין לשכיר מה שעשה, ולקבלן מה שעתיד לעשות.
פועל שחזר: תרשים מצורף
↵ אנוס: ידו על העליונה. לפי הטור והסמ"ע ידו על העליונה לגמרי, ואילו לפי הש"ך רק אינה על התחתונה. ראה - 'שכיר שחוזר'. וכתבו המרדכי והרמ"א שאם כבר קיבל שכרו אינו צריך להחזיר.
↵ לא אנוס:
↵↵ דבר שאינו אבד:
↵↵↵ קבלן שחוזר: ידו על התחתונה. הרמב"ם והטושו"ע מפרשים שאם הוזלה המלאכה ועתה חציה עולה רק שניים - מקבל ארבעה כפי שעשה, ואילו בירושלמי, בתוספתא ובראב"ד כתוב שמקבל רק שניים (כפי שעתה עולה חצי מלאכה). הרמב"ם והשו"ע הבינו שהבבלי חולק מכך שלא כתב זאת.
להטעותו: שו"ת הרא"ש והש"ך כתבו שבגלל שידו על התחתונה אפשר להטעותו אפי' בדבר שאינו אבד. הנתיבות הקשה שבמשנה נאמר דין הטעיה רק במקרה שאינם יכולים לחזור בהם, ומנ"ל לחדש שאף במקרה שיכולים אלא שידם עה"ת, הרי יכולים לטעון שלולא הִטעם לא היו ממשיכים המלאכה. ומיישב שנראה שהרא"ש סבר כריטב"א, שקבלן שארג חצי יכול לחזור רק אם לא משך את החצי השני של הצמר, והרא"ש עסק במקרה שמשך. הטור והש"ך לא הבינו כך את הרא"ש. ועיין לקמן שהרא"ש בפסקיו בפשטות חולק ע"כ, וכן הבינו הטור, בה"ב, הרמ"א והקצות, והלכה כפסקים, ואילו הש"ך חילק בין המקרים.
↵↵↵ שכיר שחוזר: ידו על העליונה משום "עבדי הם". תוס' מפרשים שהכוונה שאין ידו על התחתונה, אך היא גם לא על העליונה. ולכן אם הוקרה הוא מקבל את מה שעשה ולא רק את ההפרש, אולם אם הוזלה הוא לא מקבל את כל ההפרש אלא רק את מה שעשה. ואילו הטור מפרש שידו על העליונה לגמרי, ואם הוזלה המלאכה - מקבל את ההפרש. הקצות מסבירו ע"פ תשובת מיימוני, האומר שיש לפועל את כל הקולות של עבד עברי מק"ו, ובע"ע קיי"ל שמחשבים להקל כפי שכתב הטור. הסמ"ע מפרש שזו גם כוונת השו"ע והרמ"א, אולם הש"ך והגר"א מפרשים אותם כפשוטם וכדעת התוס'.
↵↵↵↵ תפס כלי אומנות: רמב"ן,רשב"א,סמ"ע: שוכר בדמיהם פועלים כל עוד אינם לוקחים מעל המקובל.
(עבור משכון) רא"ש,נמוק"י,ב"ח,ש"ך: רק בדבר האבד שוכר מדמי כלי האומנות.
לשון הטור: אם לא התחילו במלאכה מפסידים רק טורח הליכתם מאחר ואינו תופס משלהם, והם לא צריכים להוציא מכיסם.
סמ"ע,ב"י: כוונת הטור שאם יש בידו משלהם יכול לעכב, וכדעת הרמב"ן.
ב"ח,ש"ך: כוונת הטור שאם היה הפועל תופס משל בעה"ב כגון שקיבל שכירות מידו, היה חייב להחזיר. אולם אם תפס בעה"ב אינו יכול לעכב, וגם הרמב"ן כתב זאת דוקא לגבי תופס כלי אומנות ולא בתופס שאר ממון.
↵↵ דבר האבד: שוכר עליהם עד כדי שכרן או מטען [משנה].
פי' עד כדי שכרן: רא"ש,רמב"ם,טושו"ע: עד כפל מהשכר שפסק להם בתחילה.
רש"י,רי"ו: עד השכר שפסק להם בתחילה. הרא"ש מבין ברש"י שאם כבר נתן להם השכירות - אינם נקנסים כלל. הב"י הבין שרש"י הוא כשאר הראשונים.
↵↵↵ אם מוצא כעת פועלים אחרים באותו מחיר - אין זה דבר האבד.
רא"ש,רמ"א: ואם הטען חייב לשלם להם כפי מה שפסק.
שו"ת הרא"ש: אפשר להטעות קבלן שחוזר גם אם יכול למצוא אחר.
טור,בה"ב,רמ"א,קצות: בפסקיו חולק על מה שכתב בתשובה, והלכה כפסקים.
ש"ך: יש לחלק שדוקא כשהפועל מביא בעצמו פועל אחר תחתיו אינו יכול להטעותו.
↵↵↵ אם גם אמש לא היה מוצא: רשב"א,טור,שו"ע,נתיבות סקי"ב: אין זה דבר האבד.
רמב"ן,תלמידי הרשב"א: נחשב דבר האבד.
ש"ך: צ"ע לדינא.
↵↵↵ אם יש להם ממון תחת ידו: שוכר עליהם עד ארבעים או חמישים זוז. הרמב"ן מפרש שזהו השיעור שדרך בעלי בתים לשכור בעת הצורך כדי שלא תאבד מלאכתם, ולפי"ז צריך לשער בכל דבר לפי עניינו (סמ"ע). הרמב"ם כתב שזו לשון גוזמא ולא נאמרה בדוקא, וכשצריך אפשר אף ביותר. הב"י והד"מ מבינים שהרמב"ם חולק על הרמב"ן, ולדעתו אפשר בכל מחיר, ואילו הסמ"ע מבין שהוא מודה לרמב"ן.
באיזה ממון מדובר? רמב"ם,סמ"ג,שו"ע,ש"ך: אפי' לא כלי האומנות, ואפי' לא קבלם בתורת משכון.
מהר"ם: דוקא כלי האומנות שקיבלם בתורת משכון. והביאו הרמ"א בי"א. הגר"א והש"ך מבארים שהטעם הוא שכיון שכלי אומנות בידו - סמכא דעתיה טפי שלא ישכור במקום אחר.
הרחבות:
חזרה מכח יוקר: ר"י,רמ"א: אין שומעים לו.
ב"ח: מנמק שהטעם שפועל רשאי לחזור הוא "עבדי ולא עבדים לעבדי", ואם חוזר מפאת שהוקר הריהו מגלה שאינו חוזר ע"מ להפסיק את העבדות, שהרי תמורת שכר גבוה יותר נשאר עבד.
כשבעה"ב לא נהנה: נתיבות - החובה לשלם לפועל על מה שעשה כשנאנס, וכ"ש כשחוזר בו מרצון, היא רק כשיש לבעה"ב הנאה מהעבודה החלקית, אך אם למשל לא מצא פועלים לסיים העבודה ואין לו כל הנאה ממה שעשו – פטור (אליבא דרמ"א, אך עיי"ש שלשו"ע שסתם נראה שחייב בחמור אף בכה"ג). ראיה - כדין השוכר חמור ומת, ולא מצא אחר לשכור תחתיו (סימן ש"י).
פתחי חושן: דוקא בקבלן אך לשכיר משלם גם כשלא נהנה, שהרי שכיר שחזר באמצע היום והוקרה המלאכה בעה"ב חייב לשלם לו גם אם הוקרה עד כדי כך שלא מרויח ממלאכת השכיר (כגון שלצבוע דירה עולה 100, וצבע חצי והוקר ל-200, צריך לשלם למרות שיעלה לו 100 לגמור את הדירה ונמצא שלא הרויח כלום מצביעת הראשון). נ"ל שאפשר לומר שכאן הוא כן מרויח, שהרי אילו לא צבע – כעת היה עולה לו 200 לצבוע הכל, ובגלל שצבע – כעת נותר לו חצי דירה ב-100.
אם קיבלן לאחר שעבר האונס: ב"מ עז,א: משמע שפועל שנאנס מקבל רק על מה שעשה ולא שכרו משלם[1].
קידושין יז,א: עבד עברי שחלה שלוש אינו צריך להשלים (נמצא שמקבל שכרו משלם).
רא"ש: כשקודם חלה ואח"כ המשיך לעבוד, כיון שקיבלו בעה"ב בסתם ולא אמר שינכה - מסתמא מחל לו.
מהר"ם: בקידושין כבר נתן כל שכרו, ולכן אינו צריך להחזיר. כך הראו למהר"ם בחלום.
תוס',ש"ך,הגר"א: דוקא עבד עברי, כיון שגופו קנוי, כל היכא דחלה ברשות מריה חלה. ש"ך – החלומות לא מעלים ולא מורידים, ולגבי דברי הרא"ש כתב שלא מסתבר שמוכח מכך שמחל לו.
ריטב"א: עבד עבדי נשתעבד באופן כללי שיכופוהו למלאכה, אמנם פועל וקבלן שנשכרו למלאכה מסויימת - כיון שלא עשאוה לא מקבלים שכרם. הש"ך כתב שכוונתו כתוס', אולם הקצות מפרשו כפשוטו, ולפי"ז שכיר שלא שכרו למלאכה מסויימת דינו כעבד עברי.
רמ"א: אם קבלו לאחר האונס בסתם - חייב, ואם לא - מנכה ימי חוליו (רא"ש), ומיהו אם כבר שילם שכרו י"א שלא צריך להחזיר (מהר"ם).
חזרו בדבר האבד ובעה"ב לא שכר אחרים במקומם:
רמב"ן,נמוק"י: אינם חייבים לשלם היזיקו.
תרוה"ד,הגה"א: בדבר האבוד שאינו ממון כמו מלמד - פטורים, אך בממון - חייבים.
רמ"א: הביא דברי שניהם.
ש"ך: הרמ"א הבין שהרמב"ן והנמוק"י מודים לתרוה"ד, אך מוכח בדבריהם שדיברו אף בדבר ממוני. ומ"מ באמת לא נחלקו, כי הם עסקו במקרה שיכל למצוא פועלים ובכל זאת המתין ולכן נפסד, ואילו תרוה"ד והג"א עסקו במקרה שלא יכל למצוא.
נתיבות: הקשה על הרמ"א בשם תרוה"ד שכותב שבדבר ממוני צריכים לשלם כל ההפסד, והרי השו"ע כתב שגם בעלאת פשתן שוכר עליהם רק עד כדי שכרם ולא בכל שיעור ההפסד. ותירץ שדברים אלו של הרמ"א מוסבים על ה-'וי"א', והם אכן חולקים על השו"ע[2].
קבלן לבצור: תה"ד,ב"י,ש"ך - נחשב קבלן למרות שימי הבציר קצובים מראש, משום ששכרו לא קצוב לפי ימים.
פועל שעושה בחינם: מהרי"ק,רמ"א: יכול לחזור אפי' בדבר האבוד, ובעה"ב הפסיד עצמו, שהיה לו להעלות על דעתו שיחזור.
ש"ך: דוקא כשמסכים לעשות בשכר, אך אם לא - חייב לשלם הנזק מדינא דגרמי (בדבר האבוד).
נתיבות: לפי טעמו של המהרי"ק משמע שהפועל חוזר ופטור אפילו בשכר.
חלו אשתו ובניו: תרוה"ד,רמ"א - הפועל נחשב אנוס.
משרתת החוזרת: תרוה"ד,רמ"א - נחשב דבר האבוד, כי בעה"ב לא יכול לעשות מלאכה זו משום שאז תאבד מלאכתו. ושב הכהן - דוקא בעשיר שאינו רגיל במלאכות אלו. לכאורה אין זה הטעם של הרמ"א.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.