פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שמא ד

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שמא ד

סעיף ד[עריכה]

חשבו שהיא של אביהם, וטבחוה ואכלוה, משלמים דמי בשר בזול, שהוא שני שלישים, והעור ישלמו כולו^א. ואם הניח להם נכסים וטבחוה, משלמים דמיה מנכסיו.

כתובות לד,ב: אמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת - חייב, היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת - פטור.

אמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה - משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה - אין חייבין באונסה; כסבורין של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה - משלמין דמי בשר בזול; הניח להן אביהן אחריות נכסים - חייבין לשלם. איכא דמתני לה ארישא [גם כשמתה באונס, חייבים לשלם אם הניח להם נכסים] וכל שכן אסיפא, ופליגא דרב פפא; ואיכא דמתני לה אסיפא [רק כשאכלוה חייבים לשלם דמי כולה, אם הניח להם נכסים], והיינו דרב פפא. לאחר תקנת הגאונים ה"ה לכל נכסים ששייר האב, בין קרקעות בין מטלטלין.

לפי הלישנא הראשונה, שומר מתחייב משעת משיכה, ולכן אף כשמתה באונס חייבים כשהניח אביהם נכסים, משום שהחיוב חל למפרע מחיי האב.

לפי הלישנא השניה, שומר מתחייב משעת האונס, ולכן פטורים, אולם כשאכלוה הגורם להיזק היה שאביהם לא הודיע להם שהיא שאולה, וא"כ הנזק התחיל מחיי אביהם.

רא"ש,רמב"ן,רשב"א,שו"ע^[1]: פסקו כלישנא השנייה - משעת האונס, כי לפיה רבא סובר כרב פפא.

מדוע כשאכלוה חייבים לשלם מנכסי אביהם (הרי לל"ב החיוב מתחיל משעה שמתה)?

רא"ש: העובדה שאביהם לא הודיע מהווה פשיעה, ובתחילתו בפשיעה החיוב מתחיל משעת הפשיעה.

ש"ך: הרמב"ם לא פסק כל"ב, כי קיי"ל פ"ד בב"ב שאי"ז פשיעה כשאב לא מודיע לפני מותו, דאימור מלאך המוות אנסיה.

נתיבות: מיישב שאף שלא הוי פשיעה מ"מ אי ההודעה היא הגורמת לנזק, וא"כ הנזק התחיל מחיי אביהם, ולכן החיוב מתחיל מחייו. עפי"ז מחדש הנתיבות שדוקא שואל חייב אך ש"ח וש"ש פטורים כיון שאין כאן פשיעה.

רמב"ם: פסק כלישנא הראשונה - משעת משיכה.

סתירה - בהל' גניבה פסק הרמב"ם כרב פפא.

כס"מ: הרמב"ם לא גרס בגמ' "ופליגא דר"פ" ולדעתו המימרות לא תלויות זב"ז. החיוב בכח מתחיל משעת משיכה, ולכן מאז משתעבדים נכסי האב, אולם בפועל הוא חל רק בשעת האונס, ולכן לעניין קים ליה בדרבה מיניה, פטור אם התחייב מיתה בשעת האונס.

קצות: המימרות לא תלויות זב"ז, כי יש לחלק בין טבחה דרך גניבה ללא. כשכוונתו לגנוב כלתה שאלתו, ובא לכאן חיוב חדש - הגניבה, ולכן במקרה זה החיוב הוא משעת הטביחה ולא משעת המשיכה.

ש"ך: לגבי הקרן מתחייב משעת משיכה, אך לגבי הכפל משעת מיתתה, ורק מהכפל נפטר בקים ליה. הנתיבות דוחה שברמב"ם כתוב שפטור אף מכפל.

א. עור: סמ"ע: אף כשהעור בעין, רשאים להשאירו בידם ולשלם דמיו, כיוון שקנאוהו בשינוי ע"י הטביחה וההפשטה.

קצות,נתיבות: חייבים להחזירו, רק גנב וגזלן קונים בשינוי.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]