פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שסג ו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט שסג ו

סעיף ו[עריכה]

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו^א. ואם לא אמר לו: צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. (ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו (מרדכי פרק כיצד הרגל). ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן) (נ"י פ' הנ"ל), אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל). ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות (טור ס"ו בשם הרא"ש ולאפוקי מהרמ"ה). וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז).

ב"ק כ,א: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר! אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר! לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית? נפסק שזנוזל"ח פטור^[1].

זה לא נהנה וזה חסר: רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע: חייב.

רא"ש,רמ"א: מנמק שאמנם על החיסרון פטור כי זה גרמא, אבל חייב על הנאתו כיוון שאכל חסרונו של זה^[2]. אבל במקרה שרק חיסרו ולא נהנה, כגון שסגר את הדלת בפני בעה"ב ושוכריו ולא דר שם פטור כי הנזק הוא בגרמא. עיין סימן רצב בסיכום על מבטל כיסו של חברו.

רמ"ה: אף הסוגר את הדלת בפני בעה"ב חייב.

ר"י: פטור. כיוון שהנאה אין כאן, והנזק הוא בגרמא.

א. אמר לו צא: מקור הלכה זו הוא מהטור וכן כתבו ר' יונה ור' ירוחם. בהמשך מביא הרמ"א את דברי ההגה"א והמרדכי שאפילו אם תקף חברו והוציאו מביתו פטור, וקשה מה גרע מאמר לו צא? בהגהות והערות על הטור אות נח מיישב, שבגלל שלא אמר לתוקף צא גרע, וצ"ע. מדקדוק בדברי המרדכי עולה כי טעם הפטור אינו מצד שזה לא חסר אלא מטעם שנחשב גזלן ולכן משלם כשעת הגזלה, ואע"פ שקרקע אינה נגזלת, קרקע דלא עבידא למיגר נגזלת כמו עבד שלא בזמן עבודתו. כך גם מדוקדק בדברי הגר"א כאן. לפי"ז מיושבת הקושיא מאומר צא, לפי ששם לא הוציא את בעה"ב בכח ואינו מוגדר כגזלן.

האם בזנוזל"ח כופים לכתחילה על מידת סדום^[3]?

שסג,ו רא"ה,נ"י^[4]: אין כופים אדם שישתמשו בחפציו. כופים רק כשאין משתמשים בחפציו, כגון הרוצה לבנות כותל כנגד חלונות חברו ומסכים לשנות חלונות חברו לכיוון אחר בלא שיגרם לו שום נזק או אי נוחות. הבית אפרים כתב שכן מוכח גם מהתוס' בשם ריצב"א^[5].

מרדכי בשם י"א: אין כופים במקום שאם היה רוצה היה יכול להרויח מכך (אע"פ שעד כה לא נהג להרויח מכך), אך במקום שאין אפשרות להרויח כופים אפילו להשתמש בחפציו.

מרדכי בשם ראבי"ה: כופים אף לכתחילה.

רמ"א: פסק כי"א במרדכי.

בית אפרים: תמה על פסיקתו, וכתב שמדברי שאר הפוסקים לא משמע כן (רא"ה, ריצב"א ועוד). וכן דעת הרש"ל.

קנג,יג סולם: רמב"ם,שו"ע: אפשר להעמיד סולם קטן בחצר חברו, משום שכופים על מידת סדום. משמע כי"א במרדכי.

טור: אי אפשר. היאך ישתמש בשל חברו בעל כרחו. משמע כרא"ה.

קנג,ד זיז: ר"י ברצלוני: בעל חצר יכול לתקוע זיז בכותל בעל הגג, וכופים על מידת סדום כיוון שאינו נפסד בכך. משמע כי"א במרדכי^[6].

טור: לא מסתבר כלל שבעל החצר יתקע זיז בכותל בעל הגג בעל כרחו. משמע כרא"ה.

רמ"א,סמ"ע,ש"ך: פסקו כטור. הסמ"ע יישב את הרמ"א מסולם ששם אין נזק אך כאן מחליש את כותלו, והש"ך רק כתב שאין לדמות כלל לסולם ובפשטות נראה שכוונתו כסמ"ע. נמצא שהסמ"ע והש"ך מסבירים ע"פ הי"א שבמרדכי, אולם יש להעיר שמפשט הטור גם כאן וגם לגבי סולם משמע שסברתו היא כרא"ה.

ב"ח: פסק כר"י ברצלוני, וכתב שכן מוכח מהרמב"ם לגבי סולם וצ"ע על הרמ"א ששם לא השיג.

קנג,ח מרזב: רא"ש,טור,רמ"א – בעל מרזב שהחזיק בהנחת מרזבו בחצר חברו, יכול בעל החצר לכפותו להזיזו לרוח אחרת אם אינו מפסיד מכך. לכאורה משמע כי"א שבמרדכי^[7], וכן הבין שעה"מ שהקשה שלפי הרא"ה אינו יכול לכפותו (לכאורה על הרמ"א לא קשה, שכן פסק כשיטתו בסי' שסג, אולם על הטור אכן יש להקשות). ושמעתי מהרב אשר וייס שליט"א שאין מכאן קושיה כיוון שכאן אע"פ שהחזיק אין גוף החצר שלו אלא רק השימוש (ואפי' לשיטת הרא"ש שמדובר בחזקה עם טענה מ"מ הוא לא קנה את הגוף אלא רק את השימוש), ובכך גם הרא"ה יודה, כי איננו דורשים ממנו לתת לחברו להשתמש בחפץ ששייך לו, אלא יש לו רק שימוש ואנו אומרים לו להשתמש בצד אחר.

קעד,א חלוקת ירושה: רמב"ם,שו"ע: פוסקים כרבה שכופים לתת ליורש חלקו ליד מיצרו.

ר"ת,רא"ש: פוסקים כרב יוסף שאין כופים, אלא יכול לטעון מעלינן אנכסי כבי בר מריון.

רמ"א: י"א כר"ת וי"א כמרדכי שבשדה שלחין כופים ובשדה בעל ספק.

נוב"י (שסג) – תלה מחלוקתם במחל' לגבי כפייה לכתחילה, שהרמב"ם כי"א שבמרדכי והרא"ש כרא"ה.

לסיכום:

לדעת הראבי"ה תמיד כופים לכתחילה; לדעת הי"א שבמרדכי כופים רק כשלא היתה לו אפשרות להרויח מכך, וכן משמע מהרמב"ם והשו"ע לגבי סולם ומהרמב"ם והשו"ע לגבי חלוקת ירושה וכן מר"י ברצלוני והב"ח לגבי זיז; לדעת הרא"ה, הנ"י, פשט הטור, הרש"ל והבית אפרים לעולם אין כופים להשתמש בחפציו, אפי' כשלא יכל להרויח, וכופים רק כשאין שימוש בחפציו^[8]; בדעת הרמ"א יש סתירה, שכן בסי' שסג פסק את דעת הי"א שבמרדכי וכן לגבי סולם לא השיג ואילו לגבי זיז פסק כטור. הב"ח תמה ע"כ, והסמ"ע יישב שבזיז יש נזק לבעל הגג. לפי תליית הנוב"י צ"ע מפסיקתו לגבי חלוקת יורשים. בטור יש לכאורה סתירה מפסיקתו במרזב, אך יישבנו לפי הרב אשר וייס שליט"א שיש לחלק בין בעלות על חפץ לבעלות על שימושים^[9].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]