קרב חדשה
|
|
| קרבות החשמונאים |
| קרב מעלה לבונה |
| קרב בית חורון |
| קרב אמאוס |
| קרב בית צור |
| קרב בית זכריה |
| קרב כפר שלם |
| קרב חרשה |
| קרב אלעשה |
קרב חדשה היה הקרב השביעי במהלך מרד החשמונאים. הוא נחשב לאחד המערכות החשובות בין היהודים לבין היוונים. בשנת 161 לפנה"ס ניקנור יצא מירושלים, בה היה התבצר בחקרא, לעבר בית חורון כדי להצטרף לתגבורת שנשלחה לו מהפיקוד הסלובקי. כאשר עלה חזרה לירושלים עם התגבורת הסורית. יהודה הכה אותו מכה גדולה ליד חדשה , יום הנצחון - י"ג באדר - נקבע כחג יום ניקנור.
דר' יוסי שפיינר כתב בעלון מכללת ליפשיץ לפורים תשס"ט כתב כי המקום המשוער של הקרב היה במישור שמדרום לגבעת זאב. צבא ניקנור עלה במעלה בית חורון, היום מקביל לכביש 443, כאשר יהודה המכבי המתיו לו ה"חדשה" - היום חורבת אל-עדסה" ליד גבעון החדשה.
יחסי הכוחות היו נוחים ליהודה המכבי יותר מאשר קרבות קודמים: 3,000 יהודיים לעומת 9,000 נוכרים. בשלב מוקדם של הקרב נהרג ניקנור , הצבא הסלווקי נסוג והכפריים היהודים בדרך מכתרים את הנסוגים ומשמידים אותם.
הרקע[עריכה]
ספר חשמונאים ז' כ"ד-מ"ז מספר על האירועים שקדמו למלחמה. שר הצבר ניקנור, לאמר המפלה בקרב בית שלם פנה אל הכוהנים, אשר הזמינו אותו לצפות בקרבן שהם מקריבים בבית המקדש לשלום המלך, כי ייסגירו אליו את יהודה המכבי ואנשיו. במידה ולא ייעשו כן, הוא עלול לשרוף את בית המקדש. וכך נשבע: "אם לא תסגירו את יהודה ואת אנשיו בידי שרוף אשרוף את הבית הזה".
הכוהנים פנו בתפילה:" ה' אלוהים יען אשר רצית בבית הזה להיקרא בו שמך הגדול והוא בית תפלה לעמך ישראל. אנא אנא ה' נקום נקמתך באיש הזה ובחילו זכור את חרפתם אשר חרפוך והפל אותם בחרב לבל יקומון עוד."
יהודה המכבי המתין לצבא שבא ממעלה בית חורון, הניס אותו " ויפלו כולם בחרב עד לא נשאר שריד ופליט."
איתור המקום[עריכה]
חדשה היא מקום ממערב לגבעון של היום. שמה נשמר באתרים ערבים ששמם "חרבת עדסה" לפי ההיגוי היווני של המילה חדשה.
יום ניקנור[עריכה]
העם כרת את ראש נקנור ואת ידו הימנית ויוקיעום בירושלים. וספר חשמונאים מסכם: " ותחי רוח העם ויחוגו את היום ההוא בשמחה גדולה, ויצוו לחוג את יום השלושה עשר לחודש אדר מימים ימימה. ביום זה אין נוהגים לצום. ותשקוט ארץ יהודה ימים מספר.
בתלמוד ירושלמי מסופר על ניקנור, שר צבא יווני ועל החג שנקבע בעקבות הנצחון:"אמרו: ניקנור פולמרכוס של מלכי יון היה עובר לאלכסנדריאה בכל יום ויום, והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר מתי תיפול בידי ואהרסנה.
וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו, והיו הורגין עד שהגיעו לקרובין שלו, וחתכו את ראשם וקצצו את בהנות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו וקצצו את אבריו, ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאוה, ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלם ועל בית המקדש, נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כן עשו אותו יום טוב.[1]
דר' יוסי שפיינר כתב בעלון מכללת ליפשיץ לפורים תשס"ט לפי מגילת תענית היה יום ניקנור חג בתקופת החשמונאים. לאחר חורבן בית שני תוקפה של מגילת תענית הלך ופחת. בתקופת האמוראים נשמעו קולות המערערים על תוקפה ההלכתי של המגילה וכנראה היא בטלה לאחר תקופת האמוראים. זו הסיבה שיום ניקנור נעלם מהלוח העברי.
קישורים חיצוניים[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ בבלי תענית ב', הלכה י"ג ובמגילת תענית ל'