רפרם בר פפא
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
רפרם בר פפא[1] היה אמורא בבלי בדור הרביעי (המאה ה-4), תלמידו של רב חסדא, וכמעט כל מאמריו בתלמוד הם בשמו, בהלכה ובאגדה. חברו של האמורא המפורסם רבא.
היה מבוגר מרבא, וכנראה היה מקביל לגילו של רב הונא. בתשובה לבקשתו של רבא שיספר לו ממעשיו הטובים של רב הונא השיב שאיננו זוכר את מעשיו בצעירותו, אלא בזקנותו.[2]
בניגוד לדעה נפוצה, לא היה בנו של רב פפא, המאוחר לו.
הוזכר גם חכם בשם זה שהיה תושב העיר סיכרא, "רפרם בר פפא מסיכרא"[3], כנראה כדי לבדל אותו מרפרם בר פפא הידוע יותר.
ממאמריו בהלכה[עריכה]
- איסור רחיצה מחמת אבלות, פרטית או ציבורית כגון תשעה באב, כולל גם רחיצה במים צוננים. איסור רחיצה בתענית ציבור, לעומת זאת, אינו אלא למנוע תענוג, ולכן מותר להתרחץ במים צוננים.[4]
- בגד צמר שידוע ששולב בו חוט פשתן ובכך הפך לשעטנז, או בגד פשתן ששולב בו חוט צמר, וכעת אין מוצאים את החוט - ניתן להתירו על ידי צביעת הבגד: הצבע נקלט על הצמר באופן שונה מאשר על הפשתן, וכך ניתן יהיה לזהות את החוט שאבד, ואם לא ימצא - ניתן להניח שהחוט הבעייתי הוצא באופן כלשהו.[5]
ממאמריו באגדה[עריכה]
- חורבן בית המקדש גרם לשינויים בטבעו של העולם: לא נראית רקיע בטהרתה[6], הגשמים אינם באים מ"אוצר טוב" ואינם יורדים בצד דרום.[7] מאמרים אלו נתפרשו לרוב על דרך הרמז והסוד.
הערות שוליים