פרשת צו

פרשת צו היא הפרשה השנייה של ספר ויקרא. החלק הראשון של הפרשה עוסק בדיני הקורבנות יחד עם איסור אכילת קדשים בטומאה ואכילת חלב ודם, החלק השני של הפרשה עוסק בשמונת ימי המילואים ובהכשרת אהרון ובניו לשרת ככהנים. ברוב השנים נקראת הפרשה בשבת הגדול.

תוכן הפרשה[עריכה]

לפרשה שני חלקים: החלק הראשון ממשיך את פרשת ויקרא ועוסק בדיני הקרבנות - לאחר שפרשת ויקרא פירטה את תהליך ההקרבה, מפרטת פרשת צו את דיני הבשר לאחר ההקרבה:

• העולה - נשרפת על המזבח כל הלילה, ובבוקר מפונה האפר אל מחוץ למחנה. עורה של העולה מוענק לכהן המקריב אותה.
• המנחה - הכהן קומץ ממנה, ומקריב את הקומץ ואת הלבונה שעל המנחה. שאר המנחה נאכלת לכהנים. בנוסף מצוה ה' את משה על קרבן חדש: מנחת חביתין, שצריך כהן גדול להביא מדי יום. מנחה זו לא נאכלת, אלא מוקטרת כולה על המזבח.
• החטאת - נאכלת בחצר אוהל מועד (ובבית המקדש - לפנים מן הקלעים) על ידי זכרי הכהונה בלבד.
• האשם - כחטאת, נאכל בחצר על ידי הכהנים.
• שלמים - מחולקים לשלמי תודה, הנאכלים ליום ולילה בלבד, וטעונים הבאת ארבעים חלות, ולשלמי נדר או נדבה, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד. הנותר ביום השלישי ישרף באש. את השלמים אוכלים הבעלים - מלבד החזה והשוק, המוענקים לכהן המקריב.
• ציוויים נוספים: איסור אכילת קדשים בטומאה, איסור אכילת חלב ודם.

חלקה השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, ובתהליך שעברו אהרן ובניו כדי להכשיר אותם לשמש ככהנים במשכן.

תרומת הדשן[עריכה]

ערך מורחב - תרומת הדשן

בתחילת הפרשה, התורה מבארת באריכות את מצוות תרומת הדשן. הכהן מצווה לקחת בבוקר את האפר שנותר במזבח משריפת הקורבנות של הלילה ולפנות אותו לצד המזבח.

ספר החינוך מסביר שמטרת המצווה היא להגדיל את כבוד הבית ולנקותו. כאשר מפנים את הדשן יהיה מקום לעוד אש במזבח והאש תדלק טוב יותר. אך, למרות שהפעולה לנקות את המזבח היא הכרחית, עדיין לא מובן מדוע התורה כה מפרטת במצווה זו.

הרב קוק בעולת ראי"ה מסביר שעבודת פינוי הדשן מבטאת מסר חשוב לחיינו. אש המזבח מסמלת את הקדושה האלוקית היורדת משמיים. בדומה לקדושה, האש היא רוחנית, ואי אפשר לגעת בה וממילא קשה יותר להתחבר אליה באופן מלא בעולמנו הגשמי. בתרומת הדשן, הכהן יכול לגעת באפר היוצא מהאש, ולמעשה ככה הוא יכול להתחבר אליה. תרומת הדשן מסמלת לנו שגם אם קשה לנו להתחבר אל אש הקודש, ניתן עדיין להתחבר לקדושה על ידי התנהגות בדרך הקדושה, גם בדברים שהם עצמם אינם קודש.

שבעת ימי המילואים[עריכה]

ערך מורחב - שבעת ימי המילואים

שבעת ימי המילואים הם הימים בהם חנכו את המשכן וכליו וכן את אהרון ובניו לעבודת המשכן, ובהם קידשו ו"מילאו את ידם" של הכהנים ומכאן מקור שמם. במהלך שבעת הימים משה עשה טקס קבוע במהלכו רחץ את אהרון ובניו ומשח אותם בשמן המשחה, היזה מן דם הקורבנות ומן השמן על המשכן וכליו. בכל יום משבעת הימים הוקרבו שלושה קורבנות- 1. פר חטאת 2. איל לעולה 3. איל המילואים יחד עם שלושה מיני לחם כדין קורבן תודה. הרש"ר הירש פירש קורבנות אלו בצורה אלגורית והסביר כי הפר מסמל את המשרה והעבודה המוטלת על הכהנים העובדים והם מוגדרים כאיל ההולך לפני הצאן ומנהיג אותו ואילו איל המילואים מסמל את מתנות הכהונה שהכהנים עתידים לקבל בתנאי שיעשו את עבודתם נאמנה.

איל המילואים[עריכה]

אהרון ובניו סמכו ידיהם על האיל ומשה שחטו ולקח מדמו. את הדם הוא נתן על תנוך האוזן הימנית, על בוהן היד הימנית ועל בוהן רגלם הימנית של הכהנים, קודם אהרון ואז בניו ואת שאר הדם זרק על המזבח. לאחר המכן משה שם על כפי אהרון ובניו את חלקי הקורבן יחד עם לחמי התודה והניף אותם יחד איתם. משה הניף לבדו את החזה ולאחר מכן היזה מן השמן והדם על אהרון ובניו ועל בגדיהם.

הרש"ר הירש שמות כט כ כחלק מהסברו על תהליך המילואים כתהליך המיועד לקשר את הכהנים לעבודתם הציבורית, מסביר כי גם שלושת מקומות מתן הדם אלו קשורים לביטול הקיום האנוכי של הכהנים. לפירושו, התנוך מסמל את הקליטה הרוחנית של הכהנים והיד מסמלת את פועלם המעשי והרגל את שאיפת ההתקדמות שלהם. בשלושת תחומים אלו על הכהנים להשקיע למען הציבור ולהזדהות עם צרכי הציבור ולהתמסר למענם‏^[1].

תאריך שבעת ימי המילואים[עריכה]

חז"ל ספרי במדבר מד, וכן רש"י ויקרא ט א, פירשו כי שבעת ימי המילואים החלו בתאריך כ"ג אדר והסתיימו ביום א' בניסן בו גם הוקם המשכן. לפי שיטתם, בכל שבעת ימי המילואים היה משה מקים ומפרק את המשכן ורק ביום השמיני הקים משה את המשכן בפעם הסופית ולא פירקו בשנית כמו שנאמר בפסוק "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ממנו משמע כי משה הקימו בכל יום.

מנגד, האבן עזרא מפרש כי שבעת ימי המילואים החלו ביום א' בניסן, כפי שנאמר בפסוק "באחד לחודש הוקם המשכן" ורק ביום ח' ניסן הוקם המשכן במלואת ימי המילואים. האבן עזרא מחזק את שיטתו בכך שעל אף הפירוט הרב של המלאכות שנעשו בימי המילואים, לא מוזכר בפסוקים כי משה פירק והרכיב את המשכן בכל יום. כמו כן, הוא מקשה כי במידה ומשה פירק את המשכן בכל יום, כיצד הצטוו הכהנים לשבת בפתח אוהל מועד בכל שבעת הימים בעוד האוהל מפורק ולא קיים פתח אוהל מועד. הרמב"ן מתייחס לקושי זה ומפרש כי משה היה מפרק ומקים את המשכן מיד בעלות השחר על מנת שיהיה פתח אוהל מועד בו יישבו הכהנים בצורה קבועה גם ביום וגם בלילה‏^[2].

קישורים חיצוניים[עריכה]

• תוכן פרשת צו באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת צו באתר ישיבה
• פרשת צו באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת צו (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים