שותפות

במשפט העברי, שותפות היא בעלות משותפת של שני אנשים, המחייבת את שניהם להתחשב זה בזה, ובעלותו של האחד מגבילה את השני.

יש ברירה[עריכה]

במשנה מסכת נדרים‏^[1] הוצג מקרה בו שני אנשים חלקו בעלות על חצר אחת, אחד מהם אסר על השני להנות מחצר זו.

יש מחלוקת האם איסור זה תקף. חכמים טענו שאסור לשותף ליהנות מהחצר, שכן החפץ הוא גם של חברו, לחבר מותר להתנות תנאים לגבי השימוש בחצר ואם השותף יעשה בחצר שימוש, הוא יהנה מחפציו או קרקעותיו של חברו. רבי אליעזר בן יעקב סובר שמותר לשותף להנות מהחצר. נימוקו מסתמך על הגמרא במסכת בבא קמא‏^[2], המחלוקת היא באופן חלוקת השותפות; והתלויה במחלוקת אחרת, בענייני ברירה. לפי שיטת רבי אליעזר בן יעקב, יש ברירה, כאשר שני אנשים קונים חצר בשותפות, הם קונים אותה מתוך ידיעה שכל אחד מהם יוכל להשתמש בחצר לפי ההסכם ובזמן הקצוב לו, ולמרות שלא ידוע מראש מה יהיה החלק והזמן שבו כל אחד מהם השתמש, כאשר אחד מהם משתמש בקרקע לפי ההסכם, הוא עושה שימוש בחלק שנקנה מכספו. חכמים אינם מסכימים לדין זה, שכן לשיטתם "אין ברירה", ולכן השותפות בקרקע היא מעורבבת וכל אחד מהם משתמש בחלקים של שניהם.

אופן השותפות[עריכה]

לר"ן יש קושיא על כך, הבנויה על ההנחה, שלכל אחד בעלות מסוימת על כל השדה, כאשר מדובר בחצר שאין בה דין חלוקה - כלומר שאין בה שמונה אמות שניתן לחלק אותם לשני השותפים. על פי ההלכה האומרת שבמקרה כזה מכיוון שאין די שטח לחלק את השדה לא ניתן לשותף לומר לשני "גוד או אגוד" - לחלוק ביניהם, על פי זה מקשה הר"ן כיצד יכול שותף אחד לאסור על השני את חלקו, הרי גם חלקו שייך במידה מסוימת לשותף השני, והכיצד אדם אוסר דבר שאינו שלו?

מכח קושיא זו מסביר הר"ן, כי לא ייתכן לומר שלכל אחד מהשותפים יש בעלות מסוימת בכל השדה, שכן בעלות אינה ניתנת לחלוקה; דבר השייך לאדם אחר לא שייך כלל לאדם אחר, וכן ההפך. ולכן הסברה מחייבת לומר, שלכל אחד משנים, יש מחצית נפרדת ומסוימת מהשדה השייכת לו לגמרי, אלא שהשותפות מחילה על כל חלק השייך לאחד מהשותפים, שעבוד לשותף השני, כך שלכל אחד יש חצי מהקרקע השייכת לו חצי הקרקע שמשועבדת לו. ולכן, יכול כל אחד מהשותפים לאסור את חלקו על חברו, שכן לחברו יש רק קנין שעבוד בשדה, וההלכה קובעת כי על ידי איסורי קונם ניתן להפקיע שעבוד.

לעומת זאת, הרמב"ן‏^[3] סבור, שבשותפות יש לכל אחד מהם בעלות מסוימת בכל החצר‏^[4]. בזאת מתרץ הרמב"ן את הקושיא לכאורה; שבמחלוקת זו ההלכה נפסקת כרבי אליעזר בן יעקב האומר יש ברירה, ואילו בדיני ברירה ההלכה נפסקת שאין ברירה. לפי דבריו של הרמב"ן, ברירה זו שונה מדיני ברירה של כל הש"ס, שכן אין מדובר בספק שיש לבררו לאחר זמן, אלא בדין ברור מלכתחילה, ששימושו של כל אחד מהם הוא בכל השדה.

גוד או איגוד[עריכה]

הגמרא‏^[5] דנה באופן ששני אנשים שותפים בחצר מסוימת, ואחד מהם רוצה לחלוק את הקרקע ביניהם, בניגוד לרצון השני. ההסכמה היא שלא יכול אחד מהם לומר לשני "גוד או איגוד" כאשר מדובר בחצר שהיא פחות משמונה אמות, שכן בצורה כזו יוותר לכל אחד מהם פחות מארבע אמות, מקום שלא ניתן לעשות עימו מאומה, כך שהוא מפסיד ונשאר קרח מכאן ומכאן. אך חכמי הגמרא נחלקו באופן שהשדה גדולה דיה שישאר לכל אחד מהם יותר מארבעה אמות, לפי שיטת רב יהודה יכול שותף אחד לכפות על השני לחלוק עמו את השדה, ולפי שיטת רב נחמן אין זכות לאחד מהשנים להכריח את השני לחלוק את השדה לחצאין.

טענה זו, בה מכריח שותף אחד את השני לחלוק עימו, נקראת בגמרא "גוד או איגוד", כלומר או משוך את חלקי אליך או אמשוך את חלקך אלי. חוזקה של התביעה, גם לפי רב יהודה המחזק אותה, היא רק כאשר המציע מציע שני ברירות: כלומר, הוא מסכים לקנות את חלקו של השני, והוא מסכים למכור את חלקו. אבל אם הוא לא מסכים לאחד מהשנים, הוא לא יכול להכריח את השני לקנות או למכור את חלקו.

חכמי התוספות‏^[6] נחלקו, האם יכול אחד מהשנים להציע מחיר יקר עבור השדה, ולתבוע מהשני "גוד או איגוד", כלומר מוכן אני לשלם את המחיר היקר ולקנות את השדה, אם לא תעשה אתה זאת, אבל איני מסכים למחיר נמוך יותר. הר"י סבור שניתן לשותף אחד מהשנים לתבוע כך מהשני, אך הריצב"א סבור שלא ניתן לעשות זאת.

תרומות ומעשרות[עריכה]

גידולים חקלאיים שצמחו אצל יהודי בארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות, וכל עוד לא הופרשו תרומות ומעשרות, הגידולים נחשבים לטבל האסור באכילה. לאחר שיופרשו תרומות ומעשרות, שאר הגידולים יותרו באכילה. לעומתם, גידולי גוי פטורים מתרומות ומעשרות.

במקרה שגוי ויהודי שותפים בשדה, לפי הסוברים "יש ברירה", ברגע שהשותפים חולקים ביניהם את תנובת השדה, מתברר למפרע שהחלק שכל אחד קיבל היה שלו מלכתחילה (בדומה לאחים שמחלקים ירושה), וממילא חלק היהודי יהיה טבל וחלק הגוי חולין, כדין גידולי גוי שפטורים מתרומות ומעשרות. ואילו לדעת הסוברים "אין ברירה", גם לאחר החלוקה ישאר מצב של "טבל וחולין מעורבים זה בזה" בין בפירות בחלק היהודי ובין בחלק הגוי, כי לפני החלוקה היה לכל אחד חלק בכל אחד ואחד מהפירות, והחלוקה לא מבררת למפרע.

תחום שבת[עריכה]

בהמה וכלים הנמצאים בבעלות משותפת של אנשים שונים, תחום השבת של הבהמה והכלים הוא כתחום השבת של שניהם ולחומרא, היינו שתחום השבת שלהם הוא רק במקום שכל בעליהם יכולים ללכת אליו, ולא במקום שרק חלק מבעליהם יכולים ללכת‏^[7]. דין זה הוא אף כלפי תבשיל, במקרה ואישה שאלה מחברתה, שלה תחום שבת אחר, תבלין לתבשיל‏^[8] (התבלין אינו בטל בתבשיל מפני שהוא דבר שיש לו מתירין). דין זה נוגע בעיקר ליום טוב שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, שכן בשבת בדרך כלל אסור לטלטל חפצים בשטח פתוח, שנחשב לכרמלית.

ניתן לזכות חפצים לאחרים קודם כניסת השבת או החג על ידי אחר, על מנת שתחום השבת שלהם יהיה כתחום השבת של אחרים ולא כתחום השבת של בעליהם בעת כניסת השבת או החג‏^[9].

ראו עוד[עריכה]

• שותפין (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)

הערות שוליים