תערובת שביעית

פירות שביעית שהתערבו בפירות אחרים.

דין "תערובת שביעית" מתחלק בעיקרו לשניים:

• תערבות לפני זמן הביעור: לדעת הרמב"ן (ויקרא כה, ז), שמצות ביעור היא הפקרת פירות שביעית בזמן הביעור, ואם לא הופקרו הם נאסרים, הרי מכיון שקיימת אפשרות להפקירם, דינם הוא כ"דבר שיש לו מתירים" (על ידי הפקרה) ש"אפילו באלף לא בטיל".

בדרך זו מתפרשת המשנה (שביעית פ"ז, מ"ז, וראה גם נדרים נח, א): "שביעית אוסרת בכל שהוא במינה" - כגון: חבית יין של שישית שנפלה לתוכה טיפת יין של שביעית, חייבת כל החבית בביעור - "ושלא במינה בנותן טעם" - כלומר: אם נפל לתוך חבית היין משקה אחר (ולא יין) של שביעית, התערובת חייבת בביעור רק אם פרי השביעית נתן בה טעם.

בשני סוגי התערובת, אין חובה לנהוג "קדושת שביעית", אלא אם כן פרי השביעית היה "בנותן טעם".

לדעת הר"ש סיריליאו, כלים שהתבשלו בהם פירות שביעית במשך שנת השמיטה, יש להגעילם כשיגיע זמן הביעור, כדי להפליט מהם את טעם פירות שביעית שנבלע בהם. אולם, אחרונים רבים דחו את דבריו: "והנה לא שמענו מעולם שנהגו הגעלת כלים בזמן הביעור" (קהילות יעקב שביעית ח, ג).

• תערובת לאחר זמן הביעור: פירות שביעית שלא קוימה בהם מצות ביעור - אסורים באכילה, ודינם הוא כדין "דבר שאין לו מתירים". לפיכך, פירות כאלה שנפלו לפירות היתר, כל התערובת אסורה, "בין במינה בין שלא במינה - בנותן טעם".