תקיעת שופר

תקיעת שופר היא מצוות עשה לתקוע בשופר בשני ימי ראש השנה. מצווה זו מסמלת את ראש השנה עד שבתורה הוא מכונה "יום תרועה" על שם כך. מדאורייתא יש חיוב לשמוע שלוש פעמים תקיעה תרועה ותקיעה בראש השנה, כלומר תשע קולות שופר, אך מחמת ספקות ומנהגים שונים כיום תוקעים מאה תקיעות במהלך החג.

מקור[עריכה]

מצוות השופר מוזכרת בתורה כמצווה העיקרית של ראש השנה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג, כד). הגמרא ראש השנה לג ב לומדת מהפסוקים כי המצווה מהתורה לתקוע בראש השנה סדרה של "תרועות" כאשר יש תקיעה לפני ואחרי כל תרועה.

מספר התקיעות[עריכה]

הגמרא ראש השנה לג ב לומדת מדרשת הפסוקים כי החיוב מהתורה הוא לתקוע שלוש פעמים תרועה כאשר יש תקיעה לפני ותקיעה לאחריה- כלומר תשע קולות שופר. אמנם, בגמרא מובא כי רבי אבהו התקין שיהיו תוקעים שלושים תקיעות שופר. הגמרא מסבירה כי היה ספק כיצד יש לתקוע את התרועה הנאמרת בתורה. יש שפירשו כי יש לתקוע אותה כשברים- שלוש קולות קצרים הדומים לאדם הנאנח מצער, ומנגד היו שסברו שיש לתקוע את התרועה כסדרה של קולות קצרים כמו יללות של בכי קטוע- דבר שאנו מכנים בימינו תרועה. לכן, התקין רבי אבהו שיתקעו את כל סוגי התקיעות- תחילה יתקעו שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה) ולאחר מכן שלוש פעמים תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה) ולבסוף שלוש פעמים תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה), וכן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים תקצ ב.

תקנת רבי אבהו- ספק או לכתחילה?[עריכה]

יש מן הראשונים שהבינו כפשט דברי הגמרא שאכן התעורר ספק בהבנת מהות התרועה ולכן תיקן רבי אבהו שיתקעו שלושים תקיעות וכן כתב הרמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג ב "תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה...או האנחה...או שניהם כאחד...לפיכך אנו עושין הכל, האנחה והיללה". הריטב"א ראש השנה לג ב הסביר כי ספק זה התעורר במהלך הדורות כאשר נשתכחה אותה התרועה שנהגה בזמן משה, ועם הזמן נהגו מקומות שונים במנהגים שונים ולכן היה צורך לאחד את כל המנהגים על מנת לצאת ידי חובה בוודאות בתרועה הנכונה.

מנגד, רב האי גאון הסביר כי קשה להניח שנשתכחה תורת התרועה מימי משה רבינו שהרי מצוות השופר חוזרת בכל שנה וממילא תקנת רבי אבהו לא הייתה בעקבות שכחה. לעומת שיטת הריטב"א שהובאה לעיל, הוא מסביר שלפני תקנת רבי אבהו היה אפשר לצאת בכל אחת מסוגי התרועות, והיו מנהגים שונים בעם עם תקיעות שונות, ותקנת רבי אהבו הייתה לאחד את המנהגים כך שכל ישראל יתקעו באותו האופן והדבר לא יראה כמחלוקת. הזוהר (פנחס רלא, ב) אף מסביר כי קיימים דינים שונים בראש השנה וסוגי התרועות השונים נצרכים כל אחד לדין אחר, וממילא כל סוגי התרועות נצרכים.

נוסח הברכה[עריכה]

הראשונים נחלקו מהו הנוסח שיש לברך על מצוות השופר. הראבי"ה רא"ש פ"ד סוף סי' י כותב בשם הירושלמי שהנוסח הוא "לשמוע קול שופר". הרמב"ם שו"ת פאר הדור סימן נא כתב שהטעם לנוסח זה הוא מפני שמצוות השופר היא בשמיעה. מנגד, ר"ת והסמ"ג (עשין מב) כתבו שיש לברך "על תקיעת שופר" משום שלדעתם עיקר המצווה בתקיעה.

להלכה, פסק השו"ע כי יש לברך "לשמוע קול שופר", אך המגן אברהם הוסיף כי בדיעבד אם בירך "לתקוע קול שופר" גם יצא.

מצווה בשמיעה או בתקיעה[עריכה]

מצוות השופר מורכבת משני חלקים- תקיעת השופר ושמיעת התקיעות. הראשונים והאחרונים דנו במהות המצווה והאם עיקרה הוא בתקיעה עצמה, והשומעים יוצאים בתקיעה מדין שומע כעונה, או שעיקר המצווה הוא בשמיעה אלא שיש צורך לשמוע קול שופר כשר מאדם המחויב במצווה. הבה"ג הוכיח כי עיקר מצוות השופר היא בשמיעה מדברי המשנה ראש השנה כז ב כי "התוקע לתוך הבור- אם קול הברה שמע לא יצא", ממנה יוצא כי גם התוקע עצמו לא יוצא כאשר אינו שומע את תקיעתו משום שהתקיעה עצמה פסולה. בדומה לכך, הרמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב א ג פסק‏^[1] כי ניתן לצאת ידי חובה בשופר גזול משום שהמצווה היא בשמיעה, ואין גזל בקול השופר וכדבריו: "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל".

מנגד, מדברי המשנה ראש השנה כט א כי אי אפשר לצאת ידי חובה בתקיעת חרש שוטה וקטן, יש שהוכיחו כי מצוות השופר היא דווקא בתקיעה. השאגת אריה הסביר כי אם המצווה היתה רק בשמיעה- הרי שלא היה פסול בתקיעת שוטה שהרי השומע היה מחויב במצווה, אלא מכאן הוא הוכיח שהתוקע צריך להיות בעל חיוב וממילא המצווה היא בתקיעה‏^[2]. אמנם, האחרונים ‏^[3] דחו ראיה זו והסבירו כי על אף שהמצווה היא בשמיעה, התנאי במצווה הוא שהתקיעה תהיה מקול שופר של מצווה ועל כן עליה להיעשות בידי אדם המחויב במצווה.

יש מן האחרונים יום תרועה (ר"ה כט), שאגת אריה (סימן ו'), אבני נזר (או"ח סימן מ') שנקטו בדרך ביניים והסבירו כי מצוות השופר מורכבת הן משמיעה והן מתקיעה.

מה כשר לשופר?[עריכה]

כל קרן של בהמה כשרה לשופר מלבד קרן של פרה. ויש מנהגים להעדיף קרן מסוימת כקרן איל או עז או דווקא כפוף או ישר, לפי היום.

מתי תוקעים?[עריכה]

יש מצווה לתקוע בשופר בראש השנה, ביום הכיפורים של שנת היובל (לשחרור עבדים), בתעניות ובשעת צרה. נהגו לתקוע במוצאי יו"כ, ובסיום שחרית בימי אלול. הספרדים נהגו לתקוע בסליחות בשעת אמירת י"ג מידות ובקדיש תתקבל שאחריהן. אין תוקעים בערב ראש השנה.

צורת השופר[עריכה]

השופר הוא קרן חלולה שקצרה מצד אחד (שבו תוקעים) ורחבה מהצד השני.

כיוון התקיעה[עריכה]

הרמ"א (תקפ"ה ב') פסק בשם מנהגי טירנא, שטוב לתקוע בצד ימין של הפה, אם אכן אפשר לתקוע כך. למנהג זה הובאו שני טעמים: א. משום שכתוב "והשטן עומד לימינו לשטנו", ב. משום שבשמאל התפילין כבר מגנות.

המשנה ברורה כתב כי בכל מקרה אין מדובר במנהג מעכב ולכן במידה ואין אפשרות לתקוע בצד ימין ניתן לתקוע גם בצד שמאל.

לגבי איטר שמניח את התפילין בצד ימין- לכאורה לא שייך הטעם השני למנהג אך המשנה ברורה פסק שעדיין עדיף שיתקע בצד ימין כדי שלחשוש לטעם הראשון. כמו כן, הוא הוסיף בשם החמד משה שאין הכוונה לתפילין שלו אלא לתפילין של רוב העולם שמגינות על מידת השמאל שהוא דין, ולכן גם לטעם השני אין לחלק בינו לבין שאר העולם.

עוד כתב ברמ"א שם, שיהפוך את השופר למעלה, שנאמר "עלה אלוקים בתרועה", כלומר שלא יהפכנו לצדדים (מ"ב שם סק"ט), ובשעה"צ (סק"כ) הביא מהלבוש שיגביה מעט פי השופר למעלה, ונחלקו האחרונים בכוונתו, האם צריך שכל הפתח יהיה למעלה או רק חלק (עיין פמ"ג א"א סק"ה).

תקיעת שופר בצאת יום הכיפורים[עריכה]

אחר קדיש תוקעין תקיעה אחת - כמנהג האשכנזים, או תשר"ת תש"ת תר"ת ואחרי 'תתקבל' עוד תרועה גדולה - כמנהג הספרדים‏^[4] וקול שופר זה שבמוצאי יום כיפורים הוא זכר ליובל שהיו עושים בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז כאשר נשמע קול השופר ביום הכיפורים של שנת היובל, נפטרו העבדים לבתיהם וחזרו השדות לבעליהם ‏^[5].

טעם אחר, כדי לערבב את השטן. שביום הכיפורים אין לו רשות לקטרג, כיון שיצא היום רוצה לחזור ולקטרג על ישראל, והשופר מערבבו ‏^[6]. טעם שלישי, לסימן שניצחנו את השטן, כאותם החוזרים ממערכי המלחמה ונצחו את שונאיהם, והם תוקעים בשופרותיהם לאות שמחה ‏^[7]. טעם רביעי, כדי להזכיר זכות עקדת יצחק בשעת חתימה אחרונה ‏^[8]. טעם חמישי, זכר לעלייתו של משה לשמים בפעם האחרונה וירידתו מן השמים, שעלה בראש חֹדש אלול וירד ביום הכיפורים, וציווה לתקוע בעליתו ובירידתו, ולהזכירנו תקיעות של מתן תורה שקבלנו בלב שלם ובנפש חפצה ‏^[9]. טעם ששי, רמז לסילוק שכינה, כמה שנאמר (תהלים מז): עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה ‏^[10]. טעם שביעי, להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו ויכינו סעודת מוצאי יום הכיפורים ‏^[11]. טעם שמיני, להודיע שמוצאי יום הכיפורים הוא כעין יום טוב, ומצוה לאכול סעודה כביום טוב ולשמוח בו, כמו שאמרו במדרש: במוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט), ומפני שאין יום טוב זה מפורסם, עשו בו תקנה לפרסמו ‏^[12].

קישורים חיצוניים[עריכה]

• למה תוקעים בשופר בראש השנה? סרטון על טעמי תקיעת שופר וכיצד הוא מבלבל את השטן

הערות שוליים