פרשני:בבלי:חולין יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין יא ב

חברותא[עריכה]

וליחוש  דלמא חד מינייהו השעיר לעזאזל, טרפה הוא ולא מצי לכפר.
אלא לאו לא חיישינן לטריפה משום דאמרינן "זיל בתר רובא".
וכי תימא לדחות, דכיון דאינו עולה למזבח מאי נפקא לן מינה אי טרפה הוא, והא לא אכפת לן בהכי - ליכא למימר הכי.
דהא תניא: אין גורל קובע את השעיר להשתלח לעזאזל אלא בדבר (בשעיר) הראוי לשם. שהרי בשעת הגורל אין ידוע איזה יעלה לשם ואיזה לעזאזל, ולכך בעינן שיהיו שניהם ראויים לשם. ואם אחד מהם הוא טריפה הרי כשם שאינו ראוי לשם, כן אינו ראוי לעזאזל. אלא ודאי, משום דסמכינן על רוב בהמות כשירות לא חיישינן לטרפה.
וכי תימא לדחות, דבדקינן ליה לשעיר לאחר דחייתו לצוק, וחזינן דלאו טריפה הוא - ליכא למימר הכי.
דהתנן: לא היה מגיע השעיר למחצית ההר, עד שנעשה אברים אברים. ואז כבר אי אפשר לבודקו אי טריפה הוי. דהא לא ידעינן אלו איברים נשברו בו מחיים, ואלו לאחר מיתה.
רב מרי אמר: אתיא דין רוב ממכה אביו ואמו, דאמר בו רחמנא: קטליה!
וליחוש דלמא המוכה לאו אביו הוא, כי שמא נתעברה אמו מאדם אחר. ואיך קטלינן ליה למכה אביו מספק?
אלא לאו, תלינן שאביו הוא משום דאמרינן "זיל בתר רובא", ורוב בעילות הן אחר הבעל. ואף שאומדן זה "רובא דליתא קמן" הוא, סמכינן עליו לומר שודאי נתעברה אמו מבעלה, שהוא אביו. ומכאן למדנו דין רוב לכל התורה.
ודחינן: ממאי דטעמא משום רוב הוא? דלמא זה שחייבה תורה מיתה במכה אביו, הוא דוקא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים, ושם עברתו אמו. ובאופן שכזה אין לחשוש שמא בא עליה אדם אחר, שהרי לבדם היו עד שהוכר העובר.
ודחינן: אפילו הכי יש לחשוש שמא הזדמן שם אדם אחר וזינתה עמו, משום שיש כל כי "אין אפוטרופוס לעריות", והיינו, שאי אפשר להבטיח שאשה לא תזנה. ובהכרח זה שהורגים את מכה אביו הוא רק משום שהולכים אחר הרוב.
רב כהנא אמר: אתיא דין רוב מהורג את הנפש. דאמר רחמנא: קטליה לרוצח.
וליחוש דלמא "טרפה" הוה הנרצח, ואין מתחייבים מיתה על רציחתו של אדם שהוא בגדר "טריפה", כי היות שאין בו חיות של אדם בריא, הרי "גברא קטילא" קטל הרוצח. ואיך קטלינן לרוצח מספק?
אלא לאו, לא חיישינן שמא הנרצח הוא טריפה, משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו טריפה הוו.
וכי תימא לדחות, שלעולם לא סמכינן ארובא, אלא בדקינן ליה לנרצח שהוא אינו טריפה.
אי אפשר לומר כך, שהרי כדי לבודקו צריך לחותכו ונתחו, והא קא מינוול בחיתוכו. ואסור לעשות כן משום שאסור לבזות את גופת המת. ומוכח שפיר דקטלינן לרוצח מכח רוב, בלא בדיקה.
וכי תימא לדחות, שאף על פי שניוול הוא לנרצח לבודקו, מכל מקום, משום חשש איבוד נשמה דהאי רוצח בחינם (אם אכן הנרצח הוא טרפה) נינווליה לנרצח, ונחתוך את גופתו כדי לבודקו.
אפילו הכי מידי ספק לא יצאנו. כי, וניחוש שמא במקום שחתך הסייף של הרוצח את הנרצח נקב הוה בו כבר מקודם, ומכח אותו הנקב היה כבר הנרצח טריפה, ולעולם לא נוכל לברר זאת. אלא, בהכרח, דסמכינן ארובא.  92 

 92.  ואין לומר דמחויב רק בגוונא שהטביעו בנהר וכדו' שלא נקבו כלל, דהא כתיב "בכלי עץ ובכלי ברזל ואבן". תוס'
רבינא אמר: אתיא דין רוב מעדים זוממין שהעידו על פלוני שחייב מיתה והוזמו, דאמר רחמנא (דברים יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" וקטלינן להו. וליחוש, דלמא הך גברא דאסהידו ביה שנתחייב מיתה, טרפה הוה. ואם כן אינן חייבים מיתה, שהרי לא קרינן בהו "כאשר זמם", שהרי לא זממו להרוג אדם שלם אלא "גברא קטילא" בלבד.
אלא לאו, לא חיישינן לזה, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".
וכי תימא לדחות, דהכא נמי בדקינן ליה לזה שהעידו בו שאינו טרפה - ליכא למימר הכי.
דהא תניא: ברבי אומר: עדים זוממין שהעידו על אדם שהוא חייב מיתה, והוזמו, הרי כל עוד לא הרגו בית דין את הנידון על פי עדותם, נהרגין הזוממין. אבל אם כבר הרגו לנידון, אין העדים זוממין נהרגין. דדרשינן "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה". נמצא, שכל עיקר דין עדים זוממין הוא דוקא כאשר הנידון חי, ואם כן, כיצד ניתן לבודקו כשהוא חי אם הוא טרפה או לא? ובהכרח, דסמכינן ארובא.  93 

 93.  בהערות הגרי"ש אלישיב (כתב יד) דן בשאלה אם מת הנידון מאליו, דמשמע שאין נהרגין עליו, שהרי יכולים לבדקו. ונראה שדבר זה שנוי במחלוקת, ותלוי בטעם שאם הרגו אין נהרגין. רש"י במכות כתב, משום דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ל"אחיו", ומשמע שעדיין אחיו קיים. ומקשה עליו הריטב"א מהא דכתיב ביבם "להקים שם לאחיו", ומשמע שקרוי אחיו אף שכבר אינו קיים. ולכן מפרש הריטב"א (וכן מפרש רש"י בשאר מקומות), שהלימוד הוא מדכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם", ולא "כאשר עשה". ולפי זה, כשמת מאליו, עדיין הוא בכלל "כאשר זמם ולא כאשר עשה" אבל אם בעינן "ועדיין אחיו קיים", אזי אף כשמת מאליו הרי אין אחיו קיים.
רב אשי אמר: אתיא דין רוב משחיטה עצמה. דאמר רחמנא: שחוט ואכול! וליחוש, שמא במקום נקב שהיה במקום שחיטה עוד מחיים קא שחיט. ונקובת הושט, ואפילו במשהו הרי היא טריפה. ואם כן לא מצינו לאכול בשר.
אלא לאו, לא חיישינן להכי, משום דאמרינן "זיל בתר רובא", ורוב בהמות אין בהן נקב, וכשירות הן.
אמר רב אשי: אמריתא להא שמעתא קמיה דרב כהנא. ואמרי לה יש אומרים כי רב כהנא אמר זאת קמי דרב שימי. ואמר ליה: ודלמא היכא דאפשר לברר הספק, אפשר, דהיינו, יש לבררו, ואין לסמוך על הרוב. ולפיכך צריך לבדוק כל בהמה ולברר שאינה טרפה מכל י"ח סוגי הטרפות.
וכן לגבי יבום קטן וקטנה, אין לסמוך על הרוב. אלא יש להמתין לכשיגדלו ויתברר שאינם סריס או איילונית.
אבל היכא דלא אפשר לעולם לברר הספק, לא אפשר! ולכן, רק בכגון אלו דלעיל, שאין אפשרות לברר רק אז סמכינן ארובא.
דאי לא תימא הכי, לרבי מאיר דחייש למיעוטא, ואית ליה דקטן וקטנה אין מייבמין, משום דחייש בקטן שמא ימצא סריס, ובקטנה שמא תמצא איילונית, האם הכי נמי דלא אכיל בישרא, משום דחייש שמא במקום נקב קא שחיט, ולא סמכינן ארובא?

דרשני המקוצר[עריכה]