פרשני:בבלי:חולין לז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין לז א

חברותא[עריכה]

ומעתה מיבעיא ליה לריש לקיש: מאי (מהו) דין התורה?
וצדדי הספק הם: כי מהניא חבת הקדש לפסולא דגופיה, אבל למימנא ביה ראשון ושני, לא. או דלמא, לא שנא.
ומסקינן: תיקו.
מתניתין:
משנתנו מלמדת את דין המסוכנת.
בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונטת למות, הואיל ולא אירעה מכה באבר מאבריה הממיתין אותה, הרי זו מותרת, שלא אסרה תורה אלא כעין טרפת חית היער, שהרי נעשית בה מכה הממיתה אותה. (לשון הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הי"א).
המסוכנת מותרת בתנאי שתפרכס ותהיה לנו הוכחה שהיתה חיה במשך זמן השחיטה. ואם לא פרכסה - ידוע לנו שנטלה נשמתה ממנה קודם גמר השחיטה ולוקים על אכילתה  314 .

 314.  כך כתב הרמב"ם. (פ"ד ממאכלות אסורות הי"ג). וכתב הב"ח, שכיון שהמסוכנת שלא פרכסה היא ודאי נבלה, מותר לשחוט את בנה או את אמה באותו יום. (יור"ד סימן י"ז ד"ה מסוכנת). והקשה התבואות שור: איך אפשר לומר שבודאי מתה המסוכנת בשעת השחיטה, הלוא הבריאה אינה צריכה פירכוס, הרי שאפשרי הדבר שהבהמה תהיה חיה ולא תפרכס, אלא שבמסוכנת שהיא עלולה למות בזמן השחיטה - אנו מצריכים פירכוס כדי שתהיה לנו הוכחה שחיה בזמן השחיטה, אבל מנין לנו הודאות שאם לא פירכסה - היא מתה בשעת השחיטה! ותירץ התבואות שור, שידוע לחז"ל שרוב המסוכנות שאינם מפרכסות הם מתות בזמן השחיטה. (תבו"ש י"ז ס"ק ז').
נחלקו תנאים בפרטי הפירכוס הנצרך.
אומרת המשנה: השוחט  315  את המסוכנת, רבן גמליאל  316  אומר: אינה מותרת עד שתפרכס ביד וברגל.

 315.  מותר לכתחילה לשחוט מסוכנת כדי לאוכלה. (תוד"ה השוחט).   316.  בספרים שלנו כתוב "רבן שמעון בן גמליאל". וכתב המהרש"א שהגירסא הנכונה היא "רבן גמליאל" ועיין בהערה 347.
רבי אליעזר אומר: אין צורך בכך, אלא דיה אם זינקה (קילחה) והוציאה דם בכח ממקום השחיטה.
אמר רבי שמעון: השוחט בלילה  317  בהמה מסוכנת ולא ידע אם פירכסה או לא, ולמחר השכים ומצא כתלים של צואר  318  הבהמה הקרובים לבית השחיטה  319  מלאים דם - כשרה, מפני שאנו רואים שזינקה, ודי בכך כמדת רבי אליעזר  320 .

 317.  לכתחילה אין לשחוט בלילה בלי אבוקה. (גמרא לעיל י"ג ב).   318.  כך פירש רש"י במשנה על פי דברי שמואל בגמרא. (לקמן ל"ח ע"א). ועיין בהערה 352 דעה, שלא כל האמוראים פרשו כן, אלא יש שפרשו שמדובר בכתלי הבית.   319.  הכוונה לעור שבצד מקום השחיטה, ולא לבית השחיטה ממש, כי בית השחיטה עצמו מלא דם אף ללא זינוק. (תפארת ישראל).   320.  הרמב"ם פסק: "השוחט את המסוכנת בלילה, ולא ידע אם פרכסה או לא פרכסה, הרי זו ספק נבלה ואסורה" (פ"ד ממאכלות אסורות הט"ו). והטור פסק כרבי אליעזר ורבי שמעון, ותמה עליו הבית יוסף, ופסק כהרמב"ם (טוש"ע סימן י"ז ס' ב'). והקשה החתם סופר, מדוע אין הולכים אחרי חזקת החיים של הבהמה, ואומרים שהיתה חיה בזמן השחיטה? ומתרץ החתם סופר, שכנגד חזקת חיים יש על הבהמה חזקת איסור שאינו זבוח שעל פיה היה לנו לומר שהיא ודאי נבלה, וכשיש חזקה נגד חזקה נשאר הדבר בספק. ופוסק החתם סופר לפי זה, שכאשר יש ספק אם פרכסה הבהמה ועד אחד מעיד שפרכסה - נאמן, ואין אומרים שלא תועיל עדותו מפני שהיא נגד חזקת איסור, כי חזקת האיסור בטלה מפני חזקת החיים שכנגדה. (שו"ת חתם סופר יור"ד סימן כ').
וחכמים אומרים: אין די במידת רבי אליעזר, אלא אינה מותרת עד שתפרכס או ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה, ואין צורך שתפרכס ביד וגם ברגל כדעת רבן גמליאל.
אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה נאמר בהם דין זה ומחלוקת זו שבין התנאים. אמנם בפרט זה יש הבדל ביניהם, בהמה דקה שפשטה ידה בגמר שחיטתה ולא החזירה - פסולה לפי שפעולה זו אינה פירכוס המעיד על חיים אלא דרך הבהמה בשעת הוצאת נפש בלבד, אבל בהמה גסה אין דרכה בכך בשעת הוצאת נפש  321 .

 321.  חיה, בין שהיא גסה בין שהיא דקה דינה כבהמה דקה. (גמרא ע"ז ט"ז ב).
במה דברים אמורים שצריך פירכוס, בבהמה שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת  322  בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו - כשרה, ואין חוששים שמא היתה מסוכנת. בגמרא מבואר מהו הסימן של מסוכנת.

 322.  כתב התפארת יעקב, שמכך שכתוב במשנה "היתה בחזקת בריאה", ולא כתוב היתה בריאה, משמע שאפילו אם לא בחנו אותה וראו שהיא עומדת, מכיון שלא יודעים שהיא לא היתה עומדת, הרי היא בחזקת בריאה, ומותרת בלא פירכוס.
גמרא:
שנינו במשנתנו: השוחט את המסוכנת - מותרת אם פירכסה.
והוינן: מסוכנת ממאי דשריא? (מנין שמסוכנת מותרת?)
ומהדרינן: וממאי תיסק אדעתין דאסירא? (ומפני מה יעלה על דעתנו שהיא אסורה) והלוא אין לה חסרון בגופה כמו שיש לטרפה?
ומפרשינן להויין: יש ללמוד שמסוכנת אסורה ממאי דכתיב: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא י"א ב') משמע שבהמה אשר היא חיה חיות שלמה - אכול, ושאינה חיה חיות שלמה - לא תאכל, והא מסוכנת אינה חיה אלא נוטה למות. ויש לנו למצוא ראיה מהתורה שמסוכנת מותרת, ואז נדחה דרשה פשוטה זו ונדרוש באופן אחר  323 .

 323.  בפרק אלו טרפות הגמרא דורשת מ"זאת החיה" שטרפה אינה חיה. (לקמן מ"ב ע"א). ואומרים תוספות, שאחרי שאנו מביאים ראיה שמסוכנת מותרת, ואין לדרוש מ"זאת החיה" איסור מסוכנת, אנו דורשים מפסוק זה שטרפה אינה חיה. (תוד"ה שאינה). והנה, בסוגיא שלנו הגמרא רוצה להוכיח שמסוכנת מותרת ממה שהתורה אסרה טרפה, ואם מסוכנת אסורה - אפשר ללמוד טרפה ממסוכנת, ולומר אם זו שאין לה חסרון בגופה - אסורה, טרפה שיש לה חסרון בגופה והיא נוטה למות בודאי שאסורה. ומקשה הראש יוסף, אם אנו אוסרים את המסוכנת, לא נדע שהטרפה אינה חיה, אלא אף טרפה שחיה אסורה, ואם כן אין ללמוד טרפה ממסוכנת. כי הטרפה אסורה אף כשהיא לא נוטה למות! ואומר החתם סופר: אין ספק בזה שטרפה הוא חסרון שמביא לידי מיתה באיזה זמן, וכל הנדון אם טרפה חיה או לא אינו אלא אם אפשר להגביל זמן ולומר שתוך זמן זה הבהמה תמות בודאי.
ואמרינן: יש ללמוד שהמסוכנת מותרת מדאמר רחמנא: נבלה לא תאכל, מכלל דמסוכנת שריא, דאי סלקא דעתך מסוכנת אסירא נמצא שעל כל  324  נבלה חל איסור לפני מיתתה כשהיתה מסוכנת  325 , ולמה צריכה התורה לאסור את הנבלה, השתא מחיים אסירא, לאחר מיתה מיבעי, והלוא אין סיבה שהאיסור יסתלק עם המיתה!

 324.  לקמן בסוגיא הגמרא מקשה, שיש נבלה שלא היתה מסוכנת לפני התנבלותה, ויכלה הגמרא להקשות קושיא זו כאן. (תוד"ה השתא).   325.  כשאנו אומרים שהמסוכנת אסורה, איסורה חל מחיים, כמו שאיסור טרפה חל מחיים והחָלָב שלה אסור מהתורה.
ודחינן: ודלמא, היינו איסור נבלה היינו איסור מסוכנת, ואיסור נבלה חל מחיים משעה שנעשית הבהמה מסוכנת, ולומדים שיש בה איסור עשה מ"זאת החיה" ואסור לאו מנבלה לא תאכל.
ואמרינן: לא סלקא דעתך (לא יעלה על דעתך) שאיסור נבלה חל מחיים, דכתיב: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא י"א ל"ט) הרי שלאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה, מחיים לא אקרי נבלה  326 , וחוזרת השאלה: לשם מה התורה אסרה את הנבלה לאחר המיתה אם כבר חל איסור מחיים? ומוכח שהמסוכנת מותרת ולא חל על הנבלה איסור מחיים.

 326.  הלב אריה מוכיח מכאן, שאין להפריד בין איסור נבלה לטומאת נבלה, ולומר שאיסור נבלה חל כשאין עדיין טומאת נבלה, נגד אחרונים שאומרים שלשיטת הרמב"ם יש מקרה שאיסור נבלה חל מחיים כשאין עדיין טומאת נבלה.
ודחינן: ודלמא לעולם אימא לך: היינו נבלה היינו אותה בהמה שהיתה קודם לכן אסורה באיסור מסוכנת  327 , ואיסור נבלה חל רק לאחר מיתה, וששאלת למה צריך לאסור אחר מיתה, והלוא כבר נאסרה מחיים? יש לומר: מחיים נאסרה הבהמה רק באיסור עשה, והוסיפה התורה לאחר מיתה לאסור באיסור לאו ויש בו מלקות.

 327.  רש"י ותוספות מפרשים, שהלשון "היינו נבלה היינו מסוכנת" לא מתפרש כאן כמו בגמרא למעלה. (רש"י בד"ה דלמא לעולם ותוד"ה דלמא).
ואמרינן: אלא יש להוכיח שהמסוכנת מותרת מדאמר רחמנא: טרפה לא תאכל, מכלל דמסוכנת שריא, דאי סלקא דעתך, מסוכנת מחמת חולי - אסירא, לשם מה כתבה התורה איסור טרפה? השתא מסוכנת דלא מחסרא דבר בגופה - אסירא, טרפה שהיא עומדת למות מחמת חסרון בגופה מיבעיא!
ודחינן: ודלמא, היינו איסור טרפה היינו איסור מסוכנת, ואין פירוש השם "טרפה" שנטרפה על ידי חיה והיא מחוסרת, אלא "טרפה" היא שנטרפה דעתה ובריאותה מחמת חולי  328  והיא המסוכנת, וכתבה התורה את האיסור פעמים לעבור עליו בעשה דחיה אכול ולא תעשה דטרפה!

 328.  רש"י ותוספות פירשו, שלפי הגמרא כאן פירוש המילה טרפה הוא בהמה שקרובה למות. והרמב"ן פירש, שטרפה היא בהמה שנטרפה דעתה ובריאותה. והרשב"א פירש בכוונת רש"י את דברי הרמב"ן.
ואמרינן: אם כן שיש במסוכנת איסור לאו ולא רק איסור עשה, חוזרת השאלה: נבלה דכתב רחמנא למה לי? ומה מחיים קאי עלה בלאו ועשה, לאחר מיתה מיבעיא, ומה הוסיף איסור נבלה, והלוא לוקים על נבלה משום לאו דטרפה!
ודחינן: ודלמא היינו נבלה היינו אותה בהמה שהיה עליה איסור טרפה, ואיסור טרפה היינו ממש איסור מסוכנת  329  , והחמירה התורה בנבלה לעבור עליו בשני לאוין ועשה ולוקים על נבלה שמונים מלקות!

 329.  פירוש "היינו נבלה היינו טרפה" אינו כמו פירוש "היינו טרפה היינו מסוכנת" אף על פי ששלושתן נאמרו במשפט אחד. ועיין רמב"ן שלא גרס כאן "היינו נבלה".
ואמרינן: אלא מהכא יש ללמוד, שאיסור נבלה חל גם על דבר שהיה היתר לפני שחל, כשהיתה הבהמה מסוכנת, ולא בא לאו דנבלה רק להוסיף חומרא.
כתוב בתורה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (ויקרא ז' כ"ד) וכבר כתוב בתורה "כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג' י"ז).
ואמר מר: למאי הלכתא? (בשביל איזו הלכה) חזרה התורה על איסור חלב בנבלות וטרפות? התשובה היא: אמרה התורה: יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, והאוכל חלב נבלה לוקה שמונים מלקות ולא אומרים שאין איסור חל על איסור, וכן יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב.

דרשני המקוצר[עריכה]