פרשני:בבלי:חולין מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין מד א

חברותא[עריכה]

והעושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל בשתי חומרות סותרות - עליו הכתוב אומר (קהלת ב) "הכסיל - בחושך הולך".
אלא, אי עביד כבית שמאי, ליעביד כקוליהן וכחומריהן, ואי עביד כבית הלל, ליעביד כקוליהן וכחומריהן!
ותיקשי לרבא, שנקט שתי חומרות דסתרי אהדדי.
שמצד אחד נקט חומרא דרב שנקובת תורבץ הוושט היא בכל שהוא, ומאידך נקט כחומר דשמואל, שאמר לאו מקום שחיטה הוא! והרי הני תרי חומרי סתרי אהדדי, כי לפי רב מקום שחיטה הוא, ואמאי מטרפינן כשהתחיל לשחוט בתורבץ הושט והמשיך בוושט עצמו!?
ועתה מבארת הגמרא את הא דתניא, לעולם הלכתא כבית הלל, וכל הרוצה כדברי בית שמאי עושה, וכל העושה כדברי בית הלל עושה.
והוינן בה: הא גופא קשיא! אמרת, לעולם הלכה כדברי בית הלל, והדר תני: והרוצה לעשות כדברי בית שמאי, יעשה?!
ומשנינן: לא קשיא!
כאן, דאמרינן יכול לעשות כבית שמאי - קודם בת קול שיצאה משמים והודיעה שהלכה כבית הלל.
כאן, דאמרינן לעולם הלכה כדברי בית הלל - לאחר בת קול.
ואי בעית אימא, לעולם איירי אף לאחר שיצאה בת קול שהלכה כבית הלל. והא דקתני הרוצה לעשות כבית שמאי עושה - רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול! כי "לא בשמים היא", ומשניתנה תורה לבני אדם, דעת חכמים היא הקובעת בעניני הלכה, ואין בכח בת קול להתערב להכריע כנגד דעת חכמים.
והדרינן לקושיין: מכל מקום, קשיא, כיצד נקט רבא כשתי חומרות סותרות!?
ומשנינן: אמר רב טבות: לא כך היה המעשה. שלא אמר רבא דרמינא עליה בין חומרי דרב ובין חומרי דשמואל. אלא כולה - כרב, שהילכתא כוותיה באיסורי, עבדא.
ומה שהטריף רבא מחמת שהתחיל לשחוט בתורבץ הושט, הוא משום שגם אליבא דרב אין תורבץ הוושט מקום שחיטה.
דכי אתא רמי בר יחזקאל, אמר: לא תצייתו להו, להני כללי, דכייל יהודה אחי משמיה דרב! והיינו, אל תקבלו את מה שאמר רב יהודה אחי משמו של רב (שסתם שמועה בשם רב שנאמרה בדורות שאחר רב, רב יהודה אמרה), וגם מה שנאמר לעיל כאילו הטיל רבא על הבהמה את חומרי רב שהנקב בוושט ובכל שהוא, ולפי רב אין זה מקום שחיטה - לא זו היא שיטתו של רב!
אלא, הכי אמר רב: וושט - נתנו בו חכמים שיעור עד היכן הוא כשר לשחיטה. ומעבר למקום זה הרי הוא פסול לשחיטה, כדין קנה, שיש לו מקום מסוים ומוגדר ששוחטים בו, ומעבר למקום זה, כל השוחט בו פסולה שחיטתו מדין הגרמה.
והיינו, שפסול הגרמה הנוהג בקנה, נוהג גם בוושט, שאם שוחט מעל המקום הראוי לשחיטה, נפסלת שחיטתו, מהלכה למשה מסיני, הנקראת "הגרמה".
ודייקינן: מדקאמר וושט נתנו בו חכמים שיעור למקום השחיטה, מכלל זה אתה למד דתורבץ הושט, שהוא בסוף הוושט, לאו מקום שחיטה הוא (כי אם גם הוא היה מקום שחיטה, נקיבתו מטריפה במשהו! בדומה לגרגרת, שאין חילוק בין מקום שחיטה לבין מקום שאינו ראוי לשחיטה, שבשניהם שיעור הנקיבה הפוסלת שווה (ובגרגרת שיעורו ברובא).
והיינו דעביד רבא כרב בלבד, שפסל את החיתוך במשהו בתורבץ הוושט, על אף שאין הוא מקום שחיטה.
והוינן בה: השוחט, ובא לחתוך את הוושט, אם בא לשחוט למעלה, לצד הראש, עד כמה, עד איזה גובה בצואר הבהמה יכול הוא לשחוט?
אמר רב נחמן: עד כדי "תפיסת יד". צריך להניח מצד הראש שיעור של ארבע אצבעות.
ואם בא לשחוט ולחתוך את הוושט למטה, בחלקו התחתון של הוושט, לצד הגוף, עד כמה יכול הוא לשחוט?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: עד כדי שישעיר. והיינו, עד המקום שיש בו שיער (שלאחר שחיטה גוררים את השיער המצוי בפנים, באיזור החיבור של הוושט והכרס. ועד מקום השיער מיקרי וושט, ומשם ואילך מיקרי כרס).
ופרכינן: איני! והאמר רבינא אמר גניבא משמיה דרב: טפח בוושט, בסמוך לכרס, זהו "כרס הפנימי"?!
והיינו, שמניחה הגמרא עתה שהשיער נמצא רק בתוך הכרס עצמה, ולא בוושט, ואם כן תיקשי: אמאי אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה שאפשר לשחוט את הוושט עד מקום השיער, והיינו את הוושט כולה, עד מקום חיבורה לכרס (שבה נמצא השיער)? והרי אמר רב שהטפח האחרון בוושט, הסמוך לכרס, דין כרס לו, ואין זה מקום שחיטה, ואם כן, כי קא שחט במקום הטפח האחרון, בכרס קא שחיט?!
ומשנינן: אימא הכי: טפח בכרס שהוא סמוך לוושט, זהו כרס הפנימי האמור במשנתנו, שנקיבתו היא בכל שהוא. וקרי ליה "פנימי" משום שהוא נחבא בין צלעות החזה. ואילו שאר הכרס, מטפח ואילך, הרי הוא הכרס החיצון, שנידון בקריעת רובו.
איבעית אימא: כי קאמר רב שטפח בוושט נקרא "כרס", בתורא - דמשעיר טפי. שיש שוורים גדולים ששערות הכרס נכנסות מהכרס לתוך הוושט בשיעור טפח. ובשוורים אלו מקום שחיטתם הוא עד למקום שנכנסים השערות, ולא במקום השערות.
אמר רב נחמן אמר שמואל: תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי - כשר. ולקמיה פריך שניתוק זה של תורבץ הוושט מחיבורו אל הלחי מיקרי "עיקור סימנים", ואמאי כשר.
ותנא תונא (ותנא דמתניתין דידן מסייע לו): ניטל לחי התחתון - כשר! והרי כיון שניטל הלחי התחתון, שהוא מקום חיבור הסימנים אל הלחי, ניתקו הסימנים ממקום חיבורם. והיינו דאמר שמואל, תורבץ הוושט שניטל, וניתקו הסימנים, הרי הוא כשר.
מתקיף לה רב פפא לרב נחמן: והאיכא פסול של עיקור סימנים, שהרי בנטילת תורבץ הוושט, נעקרים הסימנים מחיבורם!?
ופרכינן לאתקפתיה דרב פפא: ולרב פפא - קשיא מתניתין?! שהרי קתני בה "ניטל לחי התחתון - כשר", ומשמע שלא איכפת לן מניתוק תורבץ הוושט ללחי, שהרי כשניטל הלחי התחתון מתנתק החיבור של תורבץ הוושט אליו, ואפילו הכי הכשיר התנא דמתניתין.
בשלמא מתניתין לרב פפא לא קשיא, כי הא דפסל רב פפא הוא כשניטל תורבץ הוושט, דאיעקור איעקורי, שעקירת תורבץ הוושט נחשבת עיקור סימנים, שניתקו הסימנים לגמרי בין מהלחי ובין מהבשר שהם מעורים בו.
ואילו הא דהכשיר תנא דמתניתין כשניטל לחי התחתון, הוא כאשר נשארו הסימנים מחוברים לבשר, דאיגום איגומי הלחי מעילוי סימנים, שנגמם הלחי בצורה שהוא עצמו אמנם ניתק מהסימנים, אבל היה הניתוק מעל הבשר שהסימנים מעורים בו, ונמצא שעדיין מעורים הסימנים בבשר, שלא נותקו הימנו בנטילת הלחי התחתון, ובכהאי גוונא לא הוי "עיקור סימנים".
אלא, לשמואל, שהכשיר אפילו בניטל תורבץ הוושט כולו, קשיא, שהרי תורבץ הוושט הוא מקום החיבור של הוושט הן ללחי והן לבשר, ומשניטל תורבץ הוושט מתנתקת הוושט במקום חיבורה, בין מהלחי ובין מהבשר שהיתה מעורה בו, ואם כן, הוי עיקור סימנים, וכיצד הכשיר זאת שמואל!?
ומשנינן: לא תימא דקאמר שמואל ניטל תורבץ הוושט כולו כשר, אלא אימא ניטל רובו של תורבץ הוושט. ובמקצת שנותר איכא חיבור של הוושט ללחי, ודיינו במיעוט זה.
ופרכינן: והאמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים שנדלדלו ברובן טרפה! והכא, משנעקר תורבץ הוושט ברובו נמצא שנעקרו הסימנים ברובן!?
אמר רב שישא בריה דרב אידי: הא דקאמר שמואל שבתורבץ הוושט שניטל רובו ונשתייר מקצתו מהני מיעוט הסימנים המחוברים, איירי דאקפל איקפולי. שנקלפו רוב הסימנים מעל הבשר, ונשארו מיעוטם, דבכהאי גוונא מבריאה הבהמה וחוזרים הסימנים ומתחברים, ולפיכך לא הטריפה שמואל אלא הכשירה.
ואילו התם, בפסול עיקור סימנים, איירי דאפרוק אפרוקי, שמיעוט הסימנים המחוברים אינו מחובר ביחד, אלא מפוזר, ומיעוט סימנים שכזה אינו מבריא. ולישנא ד"איפורקי אפרוקי" הוא דימוי לדבר המתפרק על ידי שנעקר בכח ממקומו, שהחיבורים הנשארים אינם במקום אחד, אלא משתיירים כמה חיבורים קטנים בפיזור.
שנינו במשנה: ופסוקת הגרגרת: תנא: כמה הוא שיעורה של פסוקת הגרגרת? ברובה!
וכמה הוא רובה?
את חלל הקנה (גרגרת) מקיף דופן, ומידת עוביו של הדופן משתנה. כלפי חוץ הוא דופן עבה, וכלפי פנים הוא דופן דק. ומעתה, כשאנו באים למדוד את פסיקת רוב הקנה, הרי אם חתך רובו של הקנה מהצד החיצון, יתכן והחתך שנחתך ברוב הקנה יגיע רק למיעוט חלל הקנה. כי, כאמור, הצד החיצוני של הדופן הוא עבה, ונמצא, שאפילו יחתוך בו את רובו של הקנה, עדיין לא יגיע החיתוך אלא לתחילת חלל הקנה. (עיין ציור בספר שיחת חולין).
וזוהי בעיית הגמרא מה נקרא פסיקת רובה של הגרגרת: האם משמעותו היא פסיקת רוב עוביה של הגרגרת, על אף שאין פסיקה זאת כוללת את חיתוך רוב החלל הפנימי של הגרגרת. או שמא פסיקת רוב הגרגרת משמעותה פסיקת רוב חללה הפנימי, וכל שלא נחתכה הגרגרת עד שייחתך רוב חללה הפנימי, אין זה "פסיקה ברובה".

דרשני המקוצר[עריכה]