פרשני:בבלי:חולין מט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין מט א

חברותא[עריכה]

ופרכינן: ומאי שנא דין מחט שנמצאה בכבד ממחט שנמצאת  בעובי בית הכוסות, שיש בו שתי דפנות, פנימית וחיצונית, דאמרינן אי ניקב דופן בית הכוסות מצד אחד, שניקבה המחט את הדופן הפנימית ולא ניקבה את החיצונית, הרי היא כשרה בכל ענין, ומשום שהדופן החיצונית מגינה עליה וסותמת את הנקב. ואם ניקבה משני צדדין - טרפה. ולא אמרינן דליחזי אי קופא לבר אי קופא לגיו?!
והיינו, שאם היה דין המחט בבית הכוסות כדין המחט שבכבד, היה עלינו לראות כיצד תחובה המחט בדופן הפנימית של בית הכוסות.
שאם היה עוביה של המחט נעוץ בדופן הפנימית וחודה של המחט נמצא בתוך בית הכוסות, והיינו שהיה "קופא לבר", לכיוון החיצון של בית הכוסות, וחודה לתוך בית הכוסות, הרי יש לתלות (כמו שאנו תולים במחט שנמצאה בכבד כשקופא לבר) שחדרה המחט, כדרך הנכנסין, לוושט. ומשם היא יצאה לחלל הגוף על ידי שניקבה את הוושט או את המעיים.
ומחלל הגוף, היא הגיעה אל בית הכוסות, וניקבה את שתי הדפנות.
ועתה, נכנס כבר חודה החד של המחט לתוך בית הכוסות, ורק צידה העבה נשאר כשהוא תחוב בדופן הפנימית.
ומכח זאת היה לנו להטריפה, שהרי ניקבה את הוושט או את המעיים, ואת בית הכוסות.
ואין לומר שנכנסה המחט דרך הוושט וירדה לבית הכוסות ועתה היא מתחילה לנקב את הדופן הפנימית בדרכה החוצה, משום שאין דרך ה"קופא", שהיא עוביה של המחט, לנקב.
ומכך שאין אנו אומרים כן, אלא מכשירים בכל ענין, מוכח שבכל אופן שבו מצינו לומר "סימפונא נקט, ועל" כדי להכשירה - אמרינן הכי.
ולכן, הוא הדין כאן, תלינן שנכנסה המחט דרך הוושט והגיעה לבית הכוסות, ורק עכשיו היא מתחילה לנקב. שזוהי הדרך שניתן להכשירה. על אף שבדרך זו אנו תולין שצידה העבה של המחט הוא המתחיל לנקב את הדופן, ולא חזינן "אי קופא לבר אי קופא לגו". ואם כן, יש לנו לברר, מאי שנא מחט שנמצאת בבית הכוסות ממחט שנמצאת בכבד!?
ומשנינן: אמרי לתרץ, התם, כיון דאיכא אוכלים ומשקים בבית הכוסות, אימא אוכלים ומשקים דחקוה למחט לתוך הדופן, ולכן נתחב בדופן ראשה העב של המחט, ולעולם במקום שאין אוכלין ומשקין הדוחקים את המחט, חזינן אי קופא לבר אי קופא לגו.
ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא.
הונא מר, בריה דרב אידי - טריף לה! דקסבר נקובי נקיב, שנכנסה דרך הוושט והגיעה לכבד על ידי שניקבה את הוושט או המעיים.
רב אדא בר מניומי - מכשר! כיון שנמצאה המחט בסימפונא רבא אמרינן: מי מכוונא להכנס בסמפון זה!? אלא, מכך שהגיעה לסימפונא רבה בדיוק, תלינן שדרך הקנה נכנסה, והקנה בהתפצלותו סמוך לריאה הוא סמוך לקנה הכבד, ולכן תלינן שנכנסה מסמפוני הקנה אל סמפוני קנה הכבד, ומשם עלתה לכבד דרך קנה הכבד והגיעה לסימפון הכבד.  50 

 50.  (עיין בספר "שיחת חולין" בהרחבה).
אתו, שיילוה לרבינא. אמר להו: שקילו גלימא דטרופאי! והיינו, שחייב המטריף לשלם, ואפילו מהבגד (הגלימה) שעל כתפיו, על הנזק שגרם, שהטריפה שלא כדין, וכתוצאה מכך האכילוה לכלבים.
ההיא קשיתא, גרעין של תמר, דאישתכח במרה, שנמצא בתוך המרה.
אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא אמר: בכגון הא, ודאי דרך סימפונא דכבד נקט, ואתאי. ודאי שנכנס הגרעין דרך הקנה, וממנו הגיע דרך סימפון הכבד אל המרה. שאין אפשרות שהגרעין ינקב את הוושט או המעיים ולצאת משם, ולנקב את המרה, ולחדור אליה דרך הנקב.
אף על גב דלא קא נפקא, שכאשר מנסים להוציא את הגרעין מהסימפון אי אפשר להוציאו משום שהסימפון דחוק - מירבל הוא דרביל ליה, על ידי נענועי הבהמה במשך ימים רבים הוא נדחק לסימפון!
והני מילי בגרעין דדיקלא. אבל בגרעין דזיתא - מיבזע בזע. שהרי הוא מנקב כמחט, ומאן דמטריף במחט, מטריף גם בגרעין של זית.
אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה של הריאה בשם "ריאה"?
משום שהיא מאירה את העינים.
איבעיא להו: הא דאמרינן שהריאה עוזרת לראיה, האם כוונת הדברים היא לאכילה, שהאוכל בשר ריאה ראייתו משתפרת, או על ידי סמנין, שהנוטל סמנין המאירים את העינים ומערבן עם בשר הריאה, הרי אף היא עוזרת בעירובה עם הסמנין לשיפור הראיה!?
תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה: אווזא נמכר בזוזא, וריאה דידה, המעורבת בסממנין, נמכרת בארבעה זוזים.
ואי סלקא דעתך לאכילה של הריאה כשלעצמה אמרינן שהיא מאירה את העינים, אמאי איצטריך לקנות את הריאה בארבעה זוזים? לינקט אווזא שלם בזוזא, וליכול?! אלא מוכח, שרק על ידי עירובה של הריאה עם סמנין היא מאירה את העינים, ולכן כשהיא מעורבת עם הסממנין שוויה הוא ארבעה זוזים.
תו איבעיא להו: אינקבה ריאה - היכא, במקום, דממשמשא ידיה דטבחא. האם תלינן את הנקב במישמוש הטבח, ומכשירים אותה, או לא תלינן?
רב אחא בר נתן אמר: תלינן.
מר זוטרא בריה דרב מרי אמר: לא תלינן.
והלכתא - תלינן.
אמר רב שמואל בריה דרבי אבהו: אבא, מרישי כלי (מראשי הדרשנים המשמיעים לציבור את דבריו) דרפרם הוה, ואמר - תלינן!
אמרוה להא מילתא קמיה דמר זוטרא בריה דרב מרי - ולא קבלה!
אמר רב משרשיא: כוותיה דאבוה דאבא, רב אחא, מסתברא. דהא תלינן בזאב שבא ונטל בני מעיים, והחזירן כשהן נקובין - שהזאב ניקבם. ולא חיישינן שמא היו בהם הנקבים לפני השחיטה, והזאב במקום הנקבים ניקב. והוא הדין הכא, כשמישמש הטבח בריאה, ויש לתלות את הנקב במישמוש הטבח, לא חיישינן שמא היה נקב בריאה לפני השחיטה.
מורנא, תולעת היוצאת מן הריאה, וניקבה - פליגי בה רב יוסף בר דוסאי ורבנן.
חד אמר: קודם שחיטה פריש התולעת מן הריאה וניקבה, ונטרפה.
וחד אמר: לאחר שחיטה פריש מהריאה, וניקבה לאחר שחיטה, וכשרה.
והלכתא: לאחר שחיטה פריש.
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסימפונות:
אמר רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא: עד שתינקב לסמפון גדול.
יתיב רב אחא בר אבא קמיה דרב הונא. ויתיב וקאמר: אמר רבי מלוך אמר רבי יהושע בן לוי - הלכה כרבי שמעון.
אמר ליה רב הונא לרב אחא: וכי בשמו של רבי מלוך ערבאה, הגר במקומם של הערביים, קאמרת שהלכה כרבי שמעון?
והרי הוא אמר איפכא, אין הלכה כרבי שמעון, קאמר.
כי סליק רבי זירא לארץ ישראל מבבל, אשכחיה לרב ביבי, דיתיב וקאמר: אמר רבי מלוך אמר רבי יהושע בן לוי - הלכה כרבי שמעון.
אמר ליה רבי זירא: חיי דמר! דאנא, ורבי חייא בר אבא, ורב אסי, איקלעינן לאתריה נקלענו למקומו דרבי מלוך. ואמרי ליה: אי, האם אמר מר, הלכה כרבי שמעון?! ואמר לן: אין הלכה כרבי שמעון, אמרי.
שאל רב ביבי את רבי זירא: ואת, מה בידך? והיינו, כיצד מוכרע אצלך אם לפסוק כרבי שמעון אם לאו!?
אמר ליה רבי זירא: הכי אמר רבי יצחק בר אמי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון!
ומסקנת הגמרא היא: ואין הלכה כרבי שמעון!
שנינו במשנה: ניקבה הקבה:
אמר רבי יצחק בר נחמני אמר רבי אושעיא: חלב שעל גבי קבה - כהנים, שהיו מקבלים מתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה, נהגו בו היתר לאוכלו, כרבי ישמעאל, שאמר משום אבותיו שמותר לאוכלו. ונקט כהנים אגב דבריו של רבי ישמעאל שהיה כהן, והוא הדין שישראלים היו אוכלים אותו.
וסימניך להתיר, ושאמרו רבי ישמעאל: ישמעאל כהנא - מסייע כהני.
ומבארת הגמרא: מאי היא? היכן מצינו שרבי ישמעאל מסייע לכהנים!?
דתניא (במדבר ו) "כה תברכו את בני ישרא ל".
רבי ישמעאל אומר: למדנו מכאן ברכה לישראל מפי כהנים.
אבל, לכהנים עצמן שגם הם מתברכים לא למדנו.
כשהוא אומר "ואני אברכם", הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקב"ה מברך לכהנים.
רבי עקיבא אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים. מפי גבורה לא למדנו. כשהוא אומר "ואני אברכם", הוי אומר: כהנים מברכים לישראל, והקב"ה מסכים על ידם.
והיינו, שלפי רבי עקיבא "ואני אברכם" היא הברכה שמברך הקב"ה לישראל.
והוינן בה: אלא, רבי עקיבא, ברכה לכהנים, מנא ליה?
אמר רב נחמן בר יצחק (בראשית יב) מ"ואברכה מברכיך".
ומאי האי דאמרינן, רבי ישמעאל מסייע כהני, והרי גם לרבי עקיבא יש ברכה לכהנים!?
דמוקי לה שהוא מעמיד לברכת כהנים ("ואני אברכם") , במקום ברכה דישראל, ולא לומד אותה מ"אברכה מברכיך" כמו שלומד רבי עקיבא. וברכה שכזאת עדיפה, משום שמתברכים הכהנים יחד עם ישראל.
ודנה הגמרא: רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו שחלב שעל גבי קיבה מותר - מאי היא?

דרשני המקוצר[עריכה]