פרשני:בבלי:חולין ס א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ס א

חברותא[עריכה]

חזינא ליה. באמת רצוני לראות אותו.
אזל רבי יהושע בן חנניה, ואוקמיה לקיסר להדי יומא מול השמש בתקופת תמוז.
אמר ליה רבי יהושע לקיסר: איסתכל ביה, הסתכל בשמש.
אמר ליה הקיסר: לא מצינא! איני יכול להסתכל בשמש.
אמר ליה רבי יהושע בן חנניה: יומא, דחד משמשי, השמש, שהיא אחד מהשמשים, דקיימי שעומדים קמי דקודשא בריך הוא, אמרת עליה "לא מצינא לאיסתכלא ביה", שאינך יכול להסתכל עליה. שכינה עצמה, לא כל שכן שאינך יכול לראותה!?
אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: בעינא רצוני דאיצבית ליה נהמא לאלהיכו. לערוך סעודה לאלוהיכם.
אמר ליה רבי יהושע בן חנניה לקיסר: לא מצית לערוך לו סעודה.
שאלו הקיסר: אמאי?!
אמר ליה רבי יהושע בן חנניה לקיסר: נפישי חילוותיה! מפני שחיילותיו מרובין, ואינך יכול להכין סעודה לכולם.
אמר ליה הקיסר: איברא, באמת, רצוני לערוך לו סעודה.
אמר ליה רבי יהושע לקיסר: פוק צבית, צא וערוך לו את הסעודה לגידא דרביתא, על שפת הנהר ששמו רביתא, דרויחא עלמא, שהמקום שם מרווח לכל חיילותיו. וכוונתו היתה שיעשה את הסעודה במקום שהרוח שולטת שם.
טרח הקיסר שיתא ירחי קייטא, בששת חדשי הקיץ, כדי לערוך את הסעודה. אתא זיקא, נשבה רוח חזקה, כנשיה, טאטאה את כל הסעודה, לימא, אל הים. טרח הקיסר שיתא ירחי דסיתוא, בששת חדשי החורף, בהכנת הסעודה. אתא מיטרא, גשם, טבעיה, והטביע את כל הסעודה בימא.
אמר ליה הקיסר לרבי יוחנן: מאי האי, לשם מה באו הרוח והגשם שלקחו את הסעודה?
אמר ליה רבי יוחנן: הני, אלו הם כנושאי, מכבדי הבית, וזלוחאי, שוטפי הבית במים דאתו קמיה. שהם באים לפני המלך להכין את המקום, והם שכילו את הסעודה.
אמר ליה הקיסר: אי הכי, שכל כך מרובים הם חיילותיו, לא מצינא! אין באפשרותי להכין לו סעודה.
אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: אלהיכון - נגרא הוא! אלוהיכם נגר הוא. דכתיב בתהילים (קד) "המקרה במים עליותיו", הרי שהוא עשה תקרה לעליה שלו. ולכן, אימא ליה דנעביד לי, שיעשה לי חדא מסתוריתא, פלך, שעליו מגלגלין את חוטי הצמר אחר שטוו אותם.
אמר לה: לחיי! אכן אבקש על זה.
בעא רבי יהושע רחמי עלה, ואינגעה, חלתה בת הקיסר בנגעים. אותבה, הושיבו אותה בשוקא דרומי, ויהבי לה מסתוריתא פלך, היות דהוו נהיגי שהיו נוהגים אצלם ברומי, דכל דמנגע, שחלה בנגעים, יהבי ליה, היו נותנים לו מסתוריתא, ויתיב ויושב היה בשוקא, וסתר דוללי, ועושה בהם מלאכתו בחוטים.  94 

 94.  ויש גורסים זוללי, לשון אריגה. תוספות ביבמות.
ועשו כך, כי היכי כדי דליחזו אינשי, שיראו האנשים את נגעיו, וליבעי רחמי עליה, יבקשו עליו רחמים.
יומא חד, הוה קא חליף רבי יהושע התם. הוה יתבא בת הקיסר וסתרה דוללי, אחר שהושיבו אותה בשוקא דרומאי.
אמר לה רבי יהושע: שפירתא מסתוריתא, האם טוב הוא בעיניך הפלך דיהיב ליך אלוהי!?
אמרה ליה בת הקיסר: אימא ליה אמור לאלוהיך - לשקול מאי דיהב לי! שיקח את מה שנתן לי.
אמר לה רבי יהושע: אלהא דידן מיהב יהיב, אבל מישקל לא שקל! נותן הוא ואינו לוקח.
אמר רבי יהודה: שור דרכו להיות כרסתן, בעל כרס רחבה, ופרסתן שפרסותיו רחבות. רב רישיה, ראשו גדול, ורב זנובתיה, וזנבו גדול. וחילופא, וחילוף הדברים - בחמרא, בחמור, שדרכו להיות בעל כרס צרה, ופרסותיו צרים, וזנבו קטן.
ומבארינן: למאי נפקא מינה לנו מהו דרכו של השור, ומהו דרכו של החמור? למקח וממכר. שהמוכר שור או חמור לחבירו, צריך לתת לו שור כזה וחמור כזה.
ואמר רבי יהודה: שור שהקריב אדם הראשון  95  - קרן אחת היתה לו במצחו. שנאמר בתהילים, שאמר דוד המלך לקדוש ברוך הוא (פרק כט): "ותיטב (תהילתי) לה', משור פר מקרין מפריס" שהקריב אדם הראשון.

 95.  אחר שראה ששקיעת החמה וזריחת החמה הן מנהגו של עולם, כדאיתא במסכת עבודה זרה ח א.
והוינן בה: הרי "מקרין" דכתיב בהאי קרא, תרתי, שני קרנים משמע. כדרך שאר שוורים, ומהיכן למדת ששורו של אדם הראשון היה בעל קרן אחת.
אמר רב נחמן: "מקרן" בכתיב חסר כתיב בפסוק, "משור פר מקרן מפריס", דמשמע "קרן", לשון יחיד.
ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, נברא כשהוא שלם עם קרניו. (לעומת שאר שוורים שפרסותיהם נולדות עמהם וקרניהם גדלים לאחר זמן, כשהשור גדל), ונמצא שקרניו קודמות לפרסותיו, שכאשר השור הראשון יצא מן הארץ, יצא קודם ראשו עם קרניו, ורק אחר כך יצאו פרסותיו. שנאמר: "ותיטב לה' - משור פר, מקרין מפריס". דמשמע, מקרין, שיצאו קרניו ברישא. והדר מפריס, שאחר כך יצאו פרסותיו.
וממשיכה הגמרא, שדברי רב יהודה - מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו. שנגמרה כל קומתן כבר בשעת יצירתן, ולכן קדמו קרניו לפרסותיו. שהרי הם נוצרו עמו ויצאו תחילה מן הארץ. והיינו דכתיב "משור פר", שביום הראשון שהיה שור, דהיינו ביום הולדו, כבר היה גדול כמו פר (שור בן יומו קרוי שור, כדכתיב "שור כי יולד". ואילו "פר" קיימא לן שהחל מבן שלש נקרא פר).
וכמו כן, כל מעשה בראשית - לדעתן נבראו. שהודיעם הקב"ה שיבראו, והם הסכימו לכך.
לצביונם נבראו, בדמות שהם בחרו לעצמם. שנאמר (בראשית ב) "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אל תקרי צבאם, אלא צביונם. דמשמע שהם נבראו בצביונם.  96 

 96.  ויש מפרשים דקומתן דעתם וצביונם כולהו נפקי מהמילה וכל צבאם. תוספות.
דרש רבי חנינא בר פפא: הא דכתיב בתהילים (קד) "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו". פסוק זה - שר העולם, המלאך הממונה על העולם, שהוא מטטרון, אמרו.
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא וצוה על בריאת הדשאים והאילנות, אמר "למינהו" באילנות, כדכתיב "עץ פרי עושה פרי למינו", אבל בדשאים לא נאמר "למינו", כדכתיב "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע".
נשאו הדשאים ודרשו קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקב"ה שהבריאה תהיה בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות?!
ועוד נשאו הדשאים קל וחומר: ומה אילנות, שאין דרכן לצאת בערבוביא, שאפילו בלי צווי הם היו יוצאים כך, שהרי הם גדולים ואינן ראויין ליגדל צפופים ביחד כי אם מפוזרים, ומכל מקום אמר הקדוש ברוך בהם "למינהו", שיצא כל אילן בפני עצמו, רחוק האחד מחבירו.
אנו, הזרעים, שדרכנו לצאת מעורבבין, ואם לא נזהר לצאת כל עשב בפני עצמו ולא בערבוביא, אין אנו ניכרין כל זרע בפני עצמו, על אחת כמה וכמה שעלינו לצאת כל אחד בנפרד!
מיד, כל אחד ואחד מהזרעים יצא למינו, כדכתיב "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו".
פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' - לעולם ישמח ה' במעשיו"! שכולם זהירים במצוותיו.
בעי רבינא: הרכיב שני סוגי דשאים זה על גב זה -

דרשני המקוצר[עריכה]