פרשני:בבלי:חולין סט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סט ב

חברותא[עריכה]

ומתרצת הגמרא: כדי להתיר את העובר שבתוכה, יש צורך בתנאי נוסף.
בעינא, צריך שיהיו לעובר הזה פרסות (לפי שכך היא משמעות הפסוק "וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו"). וליכא. בדמות יונה אין פרסות,  81  ומשום כך היא אסורה, על אף שנמצאה בתוך הבהמה.  82 

 81.  כתבו התוספות: נראה שדוקא נקט "דמות יונה", שהיא אסורה גם כשיצאה לאויר העולם, לפי שהוא דבר שאינו מתקיים. ומשמע, שסיבת האיסור היא בגלל שאין בדמות היונה חיים וקיום, ומשום כך אסורה אף כשנמצאה בתוך הבהמה. והקשה בקובץ ענינים, מה בכך שהיא דבר שאינו מתקיים? והרי אפילו מצא בה ולד מת, שרי? ויתכן, כיון שמעצם מציאותו אין ולד זה עשוי לבוא לידי קיום, לא חל בו היתר של דבר הנמצא בבהמה כלל. ואין הוא דומה לולד בהמה רגיל, העשוי להתקיים, ולכן אין מיתתו אוסרתו אם מת במעי אמו קודם שיצא לאויר העולם (ושחיטת אמו מועילה להתירו). אך דבר שעומד רק למות ולהתנבל, לא חל בו ההיתר של הבהמה, על אף שהוא נמצא בתוכה.   82.  בגדר האיסור של יונה הנמצאת בבהמה, נחלקו הראשונים: דעת התוספות והרשב"א היא, שדוקא יונה זו אסורה, גם אילו יצאה לאויר העולם, לפי שהיא דבר שאינו מתקיים, ואפילו חיה כמה ימים (פרי מגדים יו"ד ע"ט ה). אבל אם מצא בה בהמה ממש הראויה להיות מותרת אילו יצאה לאויר העולם, רק שרגליה רגלי יונה, או שאין לה רגליים כלל, מותרת. לפי שרבי יוחנן לא ממעט מי שאין לו פרסה ממש, אלא מי שלא תיתכן בו פרסה, או מי שאינו ממין שיש בו פרסה. ולכן יונה כזו אסורה. אולם בהמה שראוי שיהיה לה פרסה, אפילו אם בפועל אין לה פרסה, מותרת. והרשב"א דייק מלשון הכתוב "פרסות", שמשמע ממנו שצריך פרסות ממש. וביאר, שמא כונת הגמרא "בענין פרסות", היינו מין בהמה שסימנה הוא בכך שיש לה פרסות. ולכן אף אם אין לה פרסות, אין זה מעכב בטהרתה. דעת הרמב"ם (מאכלות אסורות א ז) שלא הותר מהנמצא בתוך הבהמה אלא רק מי שיש לו פרסות. ובש"ך (יו"ד י"ג ס"ק י"ז) הביא מדברי הבית יוסף, שהבין בדעת הרמב"ם שצריך פרסות ממש, ולא די בכך שימצא בה מי שהוא ממינם של בעלי הפרסות. ולא זו בלבד, אלא אפילו אם לאותו עוף הנמצא בבהמה יש פרסות, הוא מותר. אולם דעת המגיד משנה שם ששיטת הרמב"ם היא כמו התוספות, שאפילו מצא בה בהמה שרגליה רגלי יונה, אף היא מותרת.
ותמהה הגמרא: אלא אם כן, מעתה עובר קלוט (שפרסותיו קלוטות כעין גמל) הנמצא במעי פרה, ליתסר, יאסר, כיון שאין לו פרסות כשל פרה, והרי שנינו לעיל (סח ב), עובר שפרסותיו קלוטות ונמצא במעי הפרה, מותר?!
ומתרצת הגמרא: הא תנא דבי רבי ישמעאל, כתלמידיו של רבי שמעון בן יוחי, שדרשו כך:
נאמר בפסוק הנזכר: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות וגו' בבהמה, אותה תאכ לו".
הרי לנו "פרסה" ו"פרסות", ומשמעות הדבר היא, שכאשר נמצא אחד מהם, אפילו פרסה אחת, בבהמה, תאכלו.
וזהו "קלוט", שאין פרסתו סדוקה כמו בפרה (שפרסתה סדוקה ונראית כשתים), אלא פרסתו אחת היא. ומפורש בפסוק, שעל ידי פרסה זו הוא מותר.
רב שימי בר אשי אמר: לעולם כדקאמרת מעיקרא, שעיקר הלימוד שעובר ניתר בשחיטת אמו, הוא מן הפסוק "בהמה בבהמה תאכלו".
ודקא קשיא לך, ומה שקשה לך ממה ששנינו אין ממירין בעוברין, והרי אף לגבי תמורה נאמר "בהמה", ומדוע לא נחשב עובר כבהמה לגבי דין תמורה כמו כאן?
תשובתך, אכן עובר נידון כבהמה, ואפשר ללמוד מכך שממירין בעוברין. ומה ששנינו אין ממירין בעוברין, הא מני? רבי שמעון היא, דמקיש תמורה למעשר בהמה (על פי הפסוק שיובא להלן), לענין כמה הלכות.
וכדתנן במסכת תמורה (י א):
אמר רבי שמעון: מעשר בהמה, בכלל כל הקדשים היה. ולמה יצא מן הכלל, שדוקא בו פירט הכתוב דין תמורה, וכפי שנאמר (ויקרא כז לב לג) "וכל מעשר בקר וצאן וגו', ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"? כדי להקיש אליו, וללמד ממנו את דין התמורה בכל הקרבנות הדומים למעשר בהמה:
מה מעשר, קרבן יחיד הוא,  83  ותמורה חלה בו, אף כל דין תמורה אינו חל אלא בקרבן יחיד, ולא בקרבן שותפים או ציבור.

 83.  שהרי אין השותפין חייבים במעשר בהמה.
וכן, מה מעשר, קדשי מזבח הוא (קרבן הקרב למזבח), ותמורה חלה בו, אף כל דין תמורה אינו נוהג אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית (המשמשים לשאר צרכי המקדש, ולאו דוקא לצרכי מזבח).
ולפי רבי שמעון יש לנו גם לומר: מה מעשר, אינו נוהג באברים ועוברים בפני עצמם, אלא רק בבהמה שלימה, וכפי שכתוב (בפסוק הנ"ל) "אשר יעבור תחת השבט", ואין עובר תחת השבט אלא בהמה שלימה, אף תמורה, אינה נוהגת באברים ועוברים, אלא רק בבהמה שלימה.
ומשום כך לא מרבים את העובר לענין תמורה, אף שנאמר בו "בהמה בבהמה". אולם, לענין היתר אכילה, מרבים מ"בהמה בבהמה" להתירו בשחיטת אמו.  84 

 84.  כתב בראש יוסף שלדעת רבי מאיר שאמר לקמן (עד א) שעובר בן ח' חודשים ניתר בשחיטת אמו ולא בן תשעה חודשים, יתכן שלומד זאת מ"כל בבהמה תאכלו". ולכן בן ט' שהוא כבר בהמה שלמה לעצמו, אינו ניתר בשחיטת אמו. ואילו רבנן, הסוברים שאף בן ט' ניתר בשחיטת אמו, לומדים זאת מ"בהמה בבהמה". ואף בן ט' היות והוא בתוך הבהמה היינו בתוך אמו, ניתר בשחיטתה.
ומבארת הגמרא: ומנא תימרא, מנין לנו לומר שאכן דברי המשנה בתמורה "אין ממירין אברין בעוברין וכו'", לדברי רבי שמעון היא?
דתנן (תמורה י א) בסופה של אותה משנה, בה נאמר הדין שאין ממירין אברין בעוברים, מובאת דעתו של רבי יוסי, הסובר שחלה תמורה על אברים: אמר רבי יוסי: אף שסבור אתה שאין ממירין עוברים באברים, והרי במוקדשים ודאי מודה אתה כי האומר "רגלה של זו עולה" - פשטה הקדושה בכל הבהמה, וכולה עולה.
אם כן, אף כשיאמר "רגל של בהמה זו תהא תמורה תחת זו", תחול התמורה, ותהא כולה תמורה תחתיה!  85 

 85.  למסקנת הגמרא, לא מבואר מיהו אותו התנא שעליו חולק רבי יוסי, ומוכיח לו שאפשר להמיר אבר בשלם כשם שאפשר להקדיש אבר. ובביאור טעם התנאים הסוברים שאין התמורה וקדושתה מתפשטים על כל הבהמה, ביאר הגר"א וסרמן זצ"ל בקובץ שמועות חולין אות ל' (וביתר הרחבה הובא בשיעורי הגרא"ו חולין סימן ח'), והוכיח מדברי רש"י (תמורה י"ז) שחלוקה חלות הקדושה בעולה, מחלות הקדושה בתמורה. כי המקדיש עולה, הוא זה שמחיל את הקדושה על ידי מעשה ההקדש שלו, ואילו בתמורה אין הממיר מחיל עליה את הקדושה מכוחו, אלא דין הוא (הנלמד מגזירת הכתוב), שכאשר עושה אדם מעשה תמורה, חלה הקדושה מאליה, ולא מכח הקדשו. ולכן, רק במקדיש רגל עולה, נתפסת בה הקדושה, שחלה מכוחו, ומתפשטת על הבהמה כולה. אולם בתמורה, שאין הממיר יוצר את קדושתה, אלא תלויה הקדושה בעצם מעשה התמורה, סוברים תנאים אלו כיון שהמרת אברים בשלמים אינה נחשבת ל"מעשה תמורה", שהרי לא יתכן שתהיה תמורה רק באבר אחד, ואין כאן אמירת "תמורה" כלל, לכן לא נתפסת הקדושה כלל, ובודאי שאינה מתפשטת.
ומוכיחה הגמרא שרבי שמעון הוא הסובר שאין ממירים:
שהרי למאן קא מהדר ליה, מיהו התנא שרבי יוסי אומר לו "והרי במוקדשין האומר רגלה של בהמה זו עולה (פשטה הקדושה בכל הבהמה) וכולה עולה".
אילימא, אם נאמר שדבר זה אמר רבי יוסי לרבי מאיר ורבי יהודה, והם התנאים הסוברים ש"אין ממירין אברים בעוברין", אין זה יתכן. כי מי אית להו, וכי סוברים הם האי סברא שהמקדיש רגל בהמה לעולה, פשטה קדושה בכולה!? והתניא, הרי שנינו בברייתא: יכול יהא הדין שהאומר "תהא רגלה של בהמה זו עולה", תהא כולה עולה?!
תלמוד לומר "כל אשר יתן ממנו לה' - יהיה קדש". מלמד הכתוב שאם יקדיש אדם רק אבר אחד מבהמה, "ממנו", (כגון רגל), אותו האבר שהקדיש בלבד יהיה קדש, ולא כולו יהיה קדש.
יכול יהא הדין שתצא אותה בהמה לחולין, על ידי שיפדה את הרגל שהקדיש?
תלמוד לומר "יהיה קדש", בהוייתה תהא, שתשאר הרגל בקדושת קרבן שהחיל עליה המקדיש.
הא כיצד? מה יעשה בקדושת הרגל, והרי אם אין הבהמה עצמה קריבה לעולה אי אפשר להקריב את רגלה לבדה!?
תמכר הבהמה על ידי האדם שהקדיש את רגלה לאדם אחר לצרכי עולות,  86  שהקונה אותה לצורך נדרו או נדבתו יקדיש את כולה לעולה, ויקריבנה. ודמיה, דמי הבהמה ששילם הקונה למוכר, הם חולין, שהרי היא לא היתה כולה קדושה אלא רגלה בלבד, חוץ מדמי אותה אבר שבה, שהקדישו,  87  דברי רבי מאיר ורבי יהודה.

 86.  הגמרא במסכת קידושין ז א אומרת, שבהמה של שני שותפין שהקדיש אחד מהם חציה, וחזר וקנה את חציה השני מאת השותף, וחזר והקדישה, הרי היא קדושה, ואינה קריבה, לפי שתחילת הקדשה היה רק בחציה. והעירו התוספות, מדוע כאן, אף שלא הקדיש אלא אבר, תימכר לצרכי עולות? וביארו (וכן משמע ברש"י שם ד"ה ואינה), שלגבי שותף שהקדיש חציה, הרי היא דחויה מעיקרה מהקרבה, כיון שאין ביכולתו של השותף להקדישו כולה, שהרי אינה שלו. הילכך, נדחתה מהקרבה. אך כאן היא אינה אינה דחויה, שהרי היה יכול מתחילה להקדיש את כולה.   87.  כיון שאבר זה אינו שלו, שהוא קודש, אף הדמים אינם שלו. רש"י. ובתמורה יא ב מקשה הגמרא כיצד יצא הקונה (שנדר להביא עולה) ידי חובתו, והרי הוא קנה אותה כאילו שהיא מחוסרת אבר, שהרי אחד מאבריה היה כבר קדוש, והנודר מחוייב מחמת נדרו להביא עולה שלימה, ואילו אותו האבר המכור, קרב לטובת המוכר? ומיישבת הגמרא שם שמדובר באופן שאמר הנודר לפני שקנה את הבהמה, "הרי עלי עולה, בחייה". ומפרש רש"י שם, שאומר "הרי עלי להקריב כל האברין שהבהמה חיה ממנה". וכיון שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שהבהמה אינה חיה ממנו (כלומר, שאף אם האבר לא היה נמצא בה, כגון שנכרת וכדומה, אין זה מביאה לידי מיתה), כגון החלק התחתון שברגל (חילוקים אלו בין אברים שהבהמה חיה מהם לבין אלו שלא, יתוארו בהרחבה לקמן (בסוגיא עו א והלאה), הרי העולה שמקריב עתה הקונה הנודר אינה נחשבת כמחוסרת אבר (וראה עוד ברש"י שם בביאור ענין זה).
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו תהא עולה", שתהא כולה עולה? תלמוד לומר "יהיה קדש", ומתיבת "יהיה" למדים לרבות את כולה, שכולה קודש, לפי שנתפשטה הקדושה בכל הבהמה, ומקריבין אותה.
ולאחר שמביאה הגמרא את דברי הברייתא, חוזרת הגמרא לברר מיהו התנא הסובר שאין ממירין אברים בעוברין.
ודנה הגמרא: למאן, למי השיב כך רבי יוסי והוכיח שממירין אברים בעוברים, מכך שהאומר "רגלה של בהמה זו עולה" הדין שכולה עולה?
אי, אם השיב כך לרבי מאיר ורבי יהודה, וכי מי אית להו האם סוברים הם האי סברא שהאומר רגלה של זו עולה נתפשטה קדושה בכל הבהמה, והרי שנינו כאן שאף בזה חולקים הם וסוברים שקדושת אותו האבר, בהווייתה תהא. ולכן, לא ניתן להוכיח שלדעתם ממירין עוברים באברים.
אם כן, התנא הסובר שממירין עוברים באברין, אינו רבי מאיר או רבי יהודה. אלא לאו, בהכרח, לרבי שמעון השיב רבי יוסי את דבריו, לפי שהוא סובר כרבי יוסי, שהמקדיש רגלה של בהמה, פשטה הקדושה בכולה, ומוכיח לו רבי יוסי שלשיטתו יש לומר כן אף לענין תמורה, שהממיר אבר אחד, תיתפשט התמורה בכל הבהמה.
ולפי זה, מיושבים דברי רב שימי בר אשי דלעיל, כי בדין שאין מרבין עוברים מ"בהמה בבהמה" שידון העובר כבהמה עצמה אף לענין תמורה, הולך רבי שמעון לשיטתו, שמקיש תמורה למעשר.
ודוחה הגמרא: לא. אין הכרח לומר שרבי יוסי אמר את דבריו לרבי שמעון. אלא יתכן שתנא קמא, הסבור שאין ממירין באברין ועוברין, הוא רבי מאיר או רבי יהודה.
ואם כן, ראייתו של רבי יוסי ממקדיש רגלה של עולה שפושטת הקדושה בכולה ונעשית כולה עולה, ולכן אף בתמורה יהא הדין כך - אינה ראיה לדעת רבי מאיר ורבי יהודה. שהרי חולקים הם אף לגבי דין המקדיש אבר עולה.
ואם כן, למי נאמרו דבריו של רבי יוסי?
מבארת הגמרא: רבי יוסי, טעמא דנפשיה קאמר. דבריו נאמרו לשיטתו הוא. וסבור הוא, כיון שהמקדיש רגלה של בהמה נעשית כולה עולה, הוא הדין אף בממיר אבר בהמה, נעשית כולה תמורה.
מתניתין:
בהמה המבכרת, העומדת ללדת בכור, המקשה לילד -
מחתך, מותר לחתוך אבר אבר מן האברים שיוצאים לחוץ,  88  ומשליך לכלבים. כיון שעדיין לא יצא רובו של הבכור, לא חלה בו קדושת בכור.

 88.  החתם סופר דייק את לשון משנתנו "המבכרת המקשה לילד" ופירש שנקטה המשנה דוקא שמדובר במקשה, שמחתך את העובר אבר אבר לרפואת האם שלא תמות. לפי שאם תמות האם ממילא תיבטל ממנו קדושת בכור, כי אפילו אם יפקיעו בטנה ויוציאוהו חי, הרי הוא יהיה "יוצא דופן" והוא פטור מן הבכורה. ומשום כך מותר כבר מעתה להטיל בו מום ולחתוך ממנו אבר אבר.
אולם, אם יצא רובו של העובר בבת אחת, ואז חתכו,  89  הרי זה יקבר. כיון שיצא רובו, נחשבת יציאה זו כלידה, וכבר חלה עליו קדושת בכור, ומשום כך אין להשליכו לכלבים.

 89.  כך פירש רש"י. והקשה הרמב"ן, היאך מטיל זה מום בקדשים? והעמיד שמדובר בכגון שיצא העובר מת, או שיצא, ומת.
ובשני המקרים הללו, בין יצא העובר כשהוא מחותך אברים אברים, ובין יצא רובו, נפטרת האם מן הבכורה. והולד שיבוא אחריו שוב אינו בכור, שהרי אינו פטר רחם.  90 

 90.  כך פירש רש"י. ומשמע, שפטירת האם מן הבכורה חלה בשני המקרים המובאים במשנתנו. הן ברישא, היכן שחתך אבריו והשליכם לכלבים, והן בסיפא, שיצא רובו של הבכור בבת אחת. אמנם הרמב"ם (בכורות ד יב) נקט שרק כאשר יצא רובו בבת אחת, או שרוב אבריו המחותכים מונחים לפנינו, נפטרת מן הבכורה. וכדבריו שם: כל האברים צריכים קבורה, ונפטרת מן הבכורה, כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע, ע"כ. ומשמע, שכאשר אין את החתיכות לפנינו, אינו בכור. אלא הבא אחריו בכור. ובשו"ע יו"ד שי"ט א הביא את שתי השיטות האלו להלכה. (ועיין צל"ח שביאר כי אין הכרח שנחלקו רש"י והרמב"ם בביאור דברי משנתנו, אלא הולכים הם לשיטתם לקמן (בגמרא בשאלה אם קדושת בכור חלה למפרע או מכאן ולהבא. ויתבאר ענין זה במקומו). הרמב"ן (הלכות בכורות פרק ג' אות ל"ד) נקט אף הוא כמשמעות רש"י, שחתיכות העובר פוטרות מן הבכורה אף אם הושלכו לכלבים, כיון שלא גרע דבר זה מחררת דם (פליטה עגולה של דם עובר הנימוח) ושליא, הפוטרים מן הבכורה. בשו"ת שאילת דוד (חידושים למסכת בכורות) העיר שניתן לחלק בין שליא וחררת דם לחתיכות עובר שהושלכו לכלבים. כי בשליא וכדומה, הרי יצא כל הולד, אף אם הוא נימוח וכמעט אינו ניכר. מה שאין כן כאן, כאשר יצא העובר כשהוא מחותך ואינו ניכר לפנינו. וכשיצא רובו, חלקו הראשון אינו קיים. הרי שאין על יציאה זו תורת לידה. ומשום כן אינו פוטר מן הבכורה.
גמרא:
שנו חכמים אתמר: יצא שליש מן הולד הבכור ממעי אמו, ומכרו בעליו לעובד כוכבים (לפי שעדיין לא חלה בו קדושת בכור, שהרי לא יצא רובו), ולאחר המכירה חזר ויצא שליש אחר, ונמצא ששני שליש, שהם רוב הולד, כבר בחוץ ונחשב כנולד. ואם כן, מה דינו? רב הונא אמר: בכור זה קדוש הוא, והוא ניתן לכהן, ומקריבין אותו על המזבח כדין בכור.
רבה אמר: אינו קדוש, אלא חולין הוא.
ומבארת הגמרא את טעמם:
רב הונא אמר העובר קדוש, קסבר, על אף שקדושת הבכור תלויה בלידה וביציאת רובו, אבל לאחר שכבר יצא רובו וחשוב הוא כנולד, למפרע הוא קדוש.  91 

 91.  הזכרון שמואל סימן ע"ה דן, מה יהא הדין כאשר יצא שליש, ומכרו לעכו"ם, ואחר כך חתך השליש והשליכו לכלבים קודם שיצא רובו. ולכאורה כיון שכאשר משליך לכלבים אין העובר מתקדש למפרע, שהרי החתיכה הושלכה ואין לקדושה על מה לחול, וכפי שמבואר להלן בגמרא, לכן נחשבת המכירה בתוקפה. ויהיה העובר כולו פטור מן הבכורה, שהרי שותפות עכו"ם פוטרת מן הבכורה. וראה שם שביאר על פי דרכו (ראה באריכות בסימן הנ"ל. ועיקרי הדברים מובאים בהערותינו בסוגיא זו), שאף באופן זה יהיה קדוש בבכורה. שהיות וקדושת הבכור חלה למפרע, נחשב אותו שליש כ"פטר רחם" הנולד ברשות ישראל (קודם שמכרו לעכו"ם). ואף שהקדושה לא חלה כיון שאינו לפנינו כעת, מכל מקום, יש באותו השליש דין "פטר רחם". ואף שנמכר אחר כך לגוי, לא פוקעת ממנו חלות זו ד"פטר רחם", כיון שתחילת יציאתו היתה ברשות ישראל, ולכן שאר חלקי העובר שלפנינו עומדים בקדושתם (וראה עוד בחידושי הגרי"ז בכורות פרק ד' שביאר בדרך זו).
ואם כן, כאן, כאשר מכר לעכו"ם אחר שיצא שליש, הרי כיון דמיד לאחר מכן נפק ליה יצא רוביה, רוב הבכור, ונחשב כילוד, איגלאי מילתא, מתגלה הדבר למפרע, דמעיקרא הוה, שמתחלה אף קודם שיצא רובו, קדוש  92  הוא,  93  ומאי דזבין, מה שמכר לגוי, לא כלום זבין, שהרי אין הבכור שלו, לפי שקדוש הוא, ויש ליתנו לכהן.  94  רבה אמר אינו קדוש, קסבר, מכאן ולהבא הוא קדוש. שחלה הקדושה רק מן הרגע שיצא רובו, ונחשב כנולד, ואם כן, מאי דזבין, אותו שליש שמכר לגוי קודם שיצא רובו של בכור, שפיר זבין, מכירה טובה היא, שהרי בשעת המכירה עדיין לא חלה הקדושה, וברשות בעליו הוא.  95 

 92.  בדברי רש"י ותוספות מבואר, שקדושת הבכור חלה עליו למפרע ממש, שאף קודם שיצא רובו הריהו קדוש. וכן מבואר בתוס' ד"ה רב הונא, שאסור להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם למאן דאמר למפרע הוא קדוש. דהיינו, כמבואר, שחלה הקדושה למפרע ממש. ועיין במהרש"א שנקט, שאף למאן דאמר למפרע הוא קדוש ואסור להטיל בו מום קודם שיצא רובו, איסור זה הוא דוקא במיעוט שיצא החוצה, אך מה שנשאר בפנים ממש, עדיין לא מתקדש למפרע בקדושת בכורה, ומותר להטיל בו מום באותו החלק שבפנים. (ורעק"א יו"ד שי"ט חידש על פי דברי המהרש"א הללו, שאם מכר לעכו"ם את החלק הנשאר בפנים ותחול המכירה על כך, תתבטל קדושת חלק הבכור שיצא לחוץ. כיון ששותפות העכו"ם פוטרת מבכורה). ועל דברי המהרש"א הללו תמה הגרי"ז (בכורות לה א), שהרי אף אם מקצת הבכור עדיין בפנים, מכל מקום, העובר כולו גוף אחד הוא. ונמצא שאף על פי שהטיל מום בחלק שבפנים, נחשב הדבר כהטלת מום בכולו. אף בחלק הקדוש שבחוץ. והרי אסור להטיל מום בבכור מקודש?!   93.  בדברי רש"י ותוספות מבואר, שהקדושה חלה למפרע ממש מתחילת יציאתו וקדוש הוא לגמרי בקדושת בכור. (וראה גם הערה הבאה בענין זה) החזון איש (יו"ד סימן רי"ד על סדר הגמרא כאן) נקט, שאין כונת רב הונא שלמפרע הוא קדוש ממש. לפי שאם כך, היאך חותכו ומשליכו לכלבים, הרי ביציאת הרוב מתברר למפרע שקדוש ונמצא שהשליך בכור קדוש לכלבים? וביאר החזון איש, ש"למפרע הוא קדוש", היינו לענין שהותחלה מצות בכור למפרע. ולכן, משעה שיוצא הבכור שוב אינו בעלים עליו ואינו רשאי למוכרו לנכרי ולהפקיע ממנו מצות בכור שכבר חלה עליו. אך ודאי לא חלה בו הקדושה ממש אלא רק החיוב המוטל על הגברא לקיים מצותו ודין הבכור. (ועיין עוד בחידושי הגרי"ז בכורות ד טו בענין זה)   94.  בתמורה כה א שאל רב עמרם את רב ששת ונסתפק, מה יהא הדין אם אמר על בכור עם יציאת רובו "יהא עולה", האם עולה הוא או בכור? ומסקנת הגמרא שם שבכור הוא, לפי הכלל ש"דברי הרב (הקב"ה שעשה עובר זה לבכור) ודברי התלמיד (הבעלים שהקדישו לעולה) - דברי מי שומעין"?! ומכך שכל ספיקו של רב עמרם הוא רק היכן שהקדיש עם יציאת רובו, הוכיחו התוספות (שם, וכאן ד"ה רב הונא) שאם הקדיש קודם יציאת רובו וקודם שחלה עליו קדושת בכור - פשיטא שהוקדש לעולה. ושיטה זו היא ודאי דלא כרב הונא, הסובר שבכור למפרע הוא קדוש. וכמו שסובר רב הונא כאן שאחר יציאת רובו בטילה המכירה למפרע. אולם בסוף דבריו נקטו התוספות שאין הכרח ששיטת הגמרא בתמורה אינה כרב הונא, לפי שיתכן לחלק בין מכירת העובר לעכו"ם לבין הקדשתו לעולה. (ויש לבאר חילוק זה, מהו). בדעת הרמב"ם, מכריח המנחת חינוך מצוה שנ"ו שסובר אף הוא שחלוק דין המוכר לעכו"ם ממקדיש לעולה. שבהלכות בכורות ד יד פוסק הרמב"ם כרב הונא שאם מכר לעכו"ם את השליש הראשון של הבכור, ואחר כך יצא השליש השני, הריהו מתקדש למפרע. ואילו בתמורה ד יב כתב הרמב"ם שאם הקדיש את הבכור לעולה - עם יציאת רוב ראשו, אינו עולה ועומד בבכורתו. ומשמע, שרק עם יציאת הרוב אינו קדוש לעולה. אך אם הקדישו כאשר יצא מיעוטו, קדוש. ואין הבכורה חלה למפרע. ועל כרחך שמחלק הרמב"ם בין המוכר לגוי, למקדיש לעולה.   95.  ביסוד מחלוקת רבה ורב הונא, ביארו רבותינו הגרי"ז (בכורות ד טו) והגר"ש רוזובסקי זצ"ל (זכרון שמואל סימן ע"ה): לכולי עלמא, בין לרב הונא ובין לרבה אין כאן נידון לגבי השאלה האם קדושתו חלה למפרע או לא, אלא ודאי אין הקדושה חלה אלא לאחר שחל עליו שם בכור אחר יציאת רובו. והנידון הוא לגבי סיבת חלות הקדושה. והיא, היות העובר "פטר רחם". כלומר יציאתו ופטירתו מן הרחם היא סיבה להיותו בכור קדוש. ומחלוקתם היא, האם כל יציאה ויציאה של העובר מרחם אמו היא חלק מסיבת קדושת הבכור, או שאין זה נחשב כפטר רחם אלא רק אחר יציאת רובו. אך קודם שיצא רובו לא חל עליו שם "פטר רחם". רב הונא סבר "למפרע הוא קדוש". כלומר, משעה שהחל לצאת מרחם אמו, החלה סיבת קדושתו ופעולת "פטירת" הרחם. ואף שהקדושה עצמה אינה אלא אחר שיצא רובו, מכל מקום, סיבת קדושה זו החלה עם היציאה וכל יציאת מיעוט ומיעוט של העובר, מחילה שם "פטר רחם" על אותו החלק שיצא. והקדושה היא תוצאה של היותו "פטר רחם" משעה שהחל לצאת. רבה סבר, "מכאן ולהבא הוא קדוש". כלומר, ששם "פטר רחם" אינו אלא מכאן ואילך משיצא רובו. ולכן, הקדושה החלה עליו אחר כך היא תוצאה ליציאת כל מיעוט כבתחילה.
ואזדו לטעמייהו, הולכים הם במחלוקת זו לפי דעתם ושיטותיהם, שכבר נחלקו בסברא זו בענין אחר:
דאתמר: יצא שליש מן העובר דרך דופן (כגון על ידי ניתוח דופן הבהמה בסכין, או על ידי חיתוך באמצעות סם), ולאחר מכן נפתחה רחמה של הבהמה, וא יצאו שני שלישי העובר הנותרים דרך הרחם, כלידה רגילה.  96 

 96.  יש לדון, היאך קרה דבר זה ובאיזו מציאות דנה הגמרא: הצל"ח אומר שאי אפשר להעמיד בכגון שיצא תחילה שליש דרך הדופן, וחזר, ויצא אחר כך כולו דרך הרחם, שהרי אף לדעת הסובר בתחילת הפרק (סח ב) שאבר היוצא, אף אם חזר אחר כך, לא מועילה לו החזרה ונחשב כ"יוצא", זהו רק לגבי הדין שאבר היוצא דינו כטריפה. אך כאן, אין כל סיבה לומר שלא תועיל לו החזרה. (ואף למאן דאמר יש לידה לאברים (סח ב), כאן אין זה נחשב כלידת אבר, הואיל ולא יצא שליש זה דרך הרחם וכלידה). ולכן העמיד הצל"ח שמדובר באופן שיצא השליש הראשון דרך הדופן, ואחר כך חתך את הדופן עד למקום היציאה מהרחם, ויצא שאר העובר דרך מקום היציאה מהרחם. ובענין זה נחלקו רבה ורב הונא.
רב הונא אמר: אינו קדוש עובר זה, ורבה אמר: קדוש.
מבארת הגמרא את מחלוקתם:
רב הונא אמר, עובר זה אינו קדוש, כי רב הונא הולך לטעמיה, דאמר, עובר בכור היוצא מרחם אמו, למפרע הוא קדוש. ולכן, רובא קמא (הרוב הראשון של הולד היוצא, אשר מחמתו חל על העובר שם ילוד), ליתיה ברחם, לא יצא מן הרחם, שהרי השליש הראשון של העובר יצא דרך הדופן, ומשום כך הוא אינו נחשב כ"פטר רחם".
רבה אמר, העובר קדוש על אף שהשליש הראשון יצא דרך הדופן, כי רבה הולך לטעמיה, דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש. ורובא, רובו של העובר, דרך רחם נפיק יצא (שהרי אחרי אותו השליש שיצא דרך הדופן יצאו עוד שני שליש דרך הרחם).  97  ולכן, לא איכפת מכך שהשליש הראשון יצא ראשונה דרך הדופן, כיון שבעת חלות קדושתו, שהיא מכאן ולהבא, יצא כבר הרוב דרך הרחם.  98 

 97.  השב שמעתתא, מיישב על פי סוגיא זו את שיטת הרמב"ם בכורות ה ג, בסוגיית תקפו כהן בבא מציעא (ו ב), הסובר שספק בכור שתקפו כהן והוציאו מיד ישראל אין מוציאין אותו מידו. ושיטת רמב"ם זו היא לכאורה דלא במסקנת הסוגיא בבבא מציעא. ראה שם בהרחבה שמעתתא ד' פרק ה'.   98.  על תליית מחלוקותיהם של רבה ורב הונא זו וזו, הקשה מהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פרק ג אות לג): הרי אין כל הכרח שהמחלוקות תלויות זו בזו. לפי שבפשטות מחלוקתם לגבי יצא שליש דרך דופן, תלויה בשאלה האם כאשר תחילת הלידה היתה שלא דרך הרחם, יכולה הקדושה לחול, או שמא אף אם תחילת הלידה היתה דרך הדופן, מכל מקום, די במה שהרוב שיצא אחר כך יצא דרך הרחם. ורב הונא שאמר שאינו קדוש, סובר שכדי שתחול הקדושה, צריך שהרוב הראשון יצא דרך הרחם. וכאשר תחילת היציאה היתה דרך הדופן, אינו קדוש. ואילו לרבה אין זה מעכב, אלא אפילו אם אחר כך יצא הרוב דרך הרחם אין חיסרון בכך שהשליש הראשון יצא מהדופן. ואם כן, קשה מה הכריח את הגמרא לבאר שיסוד מחלוקתם הוא בשאלה האם למפרע הוא קדוש או להבא? ובזכרון שמואל סימן ע"ה ביאר על פי דרכו (הובא לעיל בביאור מחלוקת רבה ורב הונא) שהמחלוקת היא האם סיבת קדושת הבכור, שהיא היותו פטר רחם, מתחילה משעת יציאת העובר, וכל חלק וחלק הוא מסיבת הקדושה, וזוהי דעת רב הונא שלמפרע הוא קדוש, או רק יציאת רובו היא הסיבה לחלות הקדושה, וכדעת רבה שמכאן ולהבא הוא קדוש. וכדרכם במחלוקת הקודמת בענין המוכר שליש לעכו"ם, נחלקו אף בענין יצא שליש דרך דופן: לדעת רב הונא שלמפרע הוא קדוש, והקדושה חלה מכח היותו פטר רחם מרגע שמתחיל לצאת, הרי כאשר יצא שליש הראשון דרך הדופן, נמצא שאינו פטר רחם כולו. ולכן אינו קדוש. כיון שהקדושה אינה יכולה לחול - אלא על כולו. וכאשר אינה חלה על כולו כגון כאן שאינה חלה על השליש שיצא דרך דופן, אינה חלה כלל. אולם לרבה, הסובר כי רק כאשר יוצא רובו, מכאן ולהבא הוא קדוש, הרי שאף אם חלקו הראשון יצא דרך הדופן, די בכך שרובו הנותר יצא אחר כך דרך הרחם. ומכאן ולהבא חלה הקדושה על כולו.
אולם אם כן, יש להבין מדוע צריכים רבה ורב הונא להשמיע את שיטותיהם הן לענין מכירת שליש העובר לעכו"ם, והן לענין יציאת שליש דרך הרחם?
מבארת הגמרא: וצריכא, יש צורך להשמיע את שיטותיהם בשני ענינים אלו.
דאי אשמעינן רב הונא את דעתו רק בהא, בענין המוכר בכור לגוי לאחר שיצא שליש, היינו אומרים, כי רק בהא קאמר רב הונא שלמפרע הוא קדוש כבר מעת יציאתו מהרחם, משום דאם נאמר ש"מכאן ולהבא הוא קדוש", יביאנו דבר זה לנהוג בו קולא, שיהיה פטור מן הבכורה.
אבל, בהך, במקרה שלפנינו, שיצא שליש מן העובר דרך הרחם, דאם נאמר בו שמכאן ולהבא הוא קדוש, יהיה זה לחומרא, שיהיה חייב בבכורה, אימא, יתכן לומר כי מודי ליה רב הונא לרבה שאכן מכאן ולהבא הוא קדוש, ולא למפרע.
ומשום כך נשנה דינו של רב הונא בשני ענינים אלו.

דרשני המקוצר[עריכה]