פרשני:בבלי:חולין פ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין פ ב

חברותא[עריכה]

ואילו המשנה סוברת כרבי שמעון, הרי יקשה: מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: שחיטה שאינה ראויה להתיר את הבשר באכילה לא שמה שחיטה, ואין חייבין על שחיטה שכזו משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". אם כן, הרי  קמא, הבהמה הראשונה, שהיא קרבן שנשחט חוץ לעזרה - מיקטל קטליה! שאין על השחיטה הזאת שם "שחיטה" אלא הרי היא כאילו נהרגה הבהמה, לפי ששחיטה שאינה ראויה היא, כיון שנשחטה בחוץ ואסורה באכילה. (ובכל זאת חייבים כרת על השחיטה הזאת, שכך היא גזירת הכתוב, שלגבי חיוב שחוטי חוץ יהיה עליה שם שחיטה). ומאחר ששחיטת הראשונה לאו שחיטה היא, אם כן הקרבן השני - מתקבל בפנים הוא! שהבהמה השניה כשרה להיקרב על גבי המזבח ואין בה פסול של "מחוסר זמן" כיון שאין עליה איסור של "אותו ואת בנו". ואם כן, כרת נמי ליחייב השוחט השני על ששחט בחוץ קרבן שראוי ליקרב בפנים!? אלא, מוכח, שמשנתנו אינה כרבי שמעון, ולכן יש על השניה איסור אותו ואת בנו ופטור עליה מכרת של קדשים בחוץ  50 .

 50.  לכאורה תמוה למה לא הוכיחה הגמרא ממה שהשני לוקה ארבעים על אותו ואת בנו. וביאר הרמב"ן שלדעת רבי שמעון השני לוקה משום קדשים בחוץ, וקושית הגמרא שיתחייב גם כרת. אך הראש יוסף דקדק מדברי רש"י "ושני נמי יתחייב כרת" שהנידון רק שיתחייב כרת, ודעתו כתוס' (סוד"ה דכמה) שבמשנתנו לא מצינו שהשני לוקה ארבעים אלא על או"ב.
עוד שנינו במשנתנו שאם שתי הבהמות היו חולין ושחטן בפנים בעזרה - שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים משום שעבר על לאו ד"אותו ואת בנו".
וגם מדין זה מוכח שמשנתנו אינה כרבי שמעון. כי מכדי, שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ואם כן קמא, הבהמה הראשונה (והוא הדין השניה), מיקטל קטליה! שהרי חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה ולאו שחיטה ראויה היא. ואם כן, השוחט השני אמאי סופג את הארבעים? והרי שתי השחיטות לא היו ראויות להתיר, ואין בהם איסור "אותו ואת בנו"?
עוד שנינו במשנתנו, שאם היו שתי הבהמות קדשים ושחטן בפנים, הרי הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", ופסול הקרבן השני לפי שהוא "מחוסר זמן", שאינו ראוי באותו היום להקרבה משום איסור "אותו ואת בנו".
וגם מדין זה מוכח שמשנתנו אינה כרבי שמעון, כי מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ואם כן כל שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא! שהרי השחיטה לבד עדיין אינה מתרת בשר לאכילה, דכל כמה דלא זריק דם של הקרבן על המזבח לא משתרי בשר באכילה. ואם כן - שני אמאי סופג את הארבעים? והרי לרבי שמעון אין בכלל איסור "אותו ואת בנו" בקדשים, לפי ששחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא? ועוד יקשה למה הקרבן פסול הרי עצם שחיטת הראשון אינה ראויה, ותלויה בזריקה, ואיך תגרום לשני איסור אותו ואת בנו  51 .

 51.  רש"י פירש שההוכחה משני חלקי הדין, א. לפי ר"ש לא היה לו ללקות, כי אם האיסור נוהג בקדשים הרי שחיטת השני פסולה ולא עבר באיסור. ב. עצם האיסור לא יכול לנהוג בקדשים כי בשעת שחיטת הראשון היא שחיטה שאינה ראויה לאכילת בשר קודש, כיון שתלויה בזריקה, ואיך היא פוסלת את השני להקרבה. נמצא לביאורו שאם שחיטת קדשים נחשבת שחיטה ראויה, לרבי שמעון יהיה בשחיטת השני איסור ואינו לוקה, כי פסולה משום מחוסר זמן, והר"ן ביאר כוונתו, שאינו לוקה על השני כיון שעכשיו אינה ראויה, אך היא גורמת פסול כי נחשבת שחיטה הראויה לבא אחר זמן, ובלב אריה ביאר שכיון שהיא שחיטה שאינה ראויה שוב מותר לשחוט וחזר איסור או"ב למקומו, ואמנם הרמב"ן נחלק על רש"י ונקט משום סברא זו שחייב גם מלקות על השני. ודעת רש"י שאי אפשר לחייב מלקות "כיון שעכשיו היא שחיטה שאינה ראויה. וראה אחיעזר (ח"ב ה). וגם תוס' נחלקו על רש"י, וכתבו שנכתב "ו" מוסיף לחייב מלקות גם כששחט קדשים, ולכן פירשו שכל קושיית הגמרא רק משחיטת הראשון, שאם אינה שחיטה נמצא שהשני כשר לגמרי, אך הרמב"ן כתב שאין ראיה מהריבוי, כי יתכן שהכוונה לשוחט חולין בתחילה ואחריו קדשים. ובעל המאור כתב שאם שחט את השני לפני זריקת הראשון אינו נחשב מחוסר זמן, כי עדין לא הוכשרה שחיטת הראשון, אך אם אחר כך יזרק דם הראשון יתחייב על השני משום או"ב. ומוכח שלא יחשב למפרע כמחוסר זמן, והיינו כמבואר לעיל שפסול מחוסר זמן אינו פסול בקדשים אלא שבפועל אינו ראוי, וכיון שבשעתו היה ראוי לא חל בו פסול למפרע.
אלא, שמע מינה, שמשנתנו דלא כרבי שמעון היא!
והוינן בה: פשיטא דהכי איתא, שמשנתנו אינה סוברת כרבי שמעון, ומה החידוש בדברי רבי אושעיא?
ומבארינן: שחיטת קדשים איצטריכא ליה להשמיענו דהוי שחיטה שאינה ראויה.
כי סלקא דעתך אמינא, שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא, דהא אי נחר את הקרבן ולא שחטו הרי לא מישתרי הבשר באכילה, ודוקא כי שחט מישתרי הבשר, נמצא שהשחיטה אף היא גורמת להיתר הבשר, ושחיטה ראויה היא, קמשמע לן דהוי שחיטה שאינה ראויה, כיון שעל ידי השחיטה בלבד עדיין אין הבשר ניתר באכילה.
ודנה הגמרא למה השוחט שני בקדשים בפנים השוחט השני סופג את הארבעים רק משום לאו ד"אותו ואת בנו": ולילקי נמי השוחט השני משום לאו דשחיטת קרבן שהוא מחוסר זמן, שעדיין לא הגיע זמנו להיקרב!? שהרי קרבן זה אף הוא לא הגיע זמנו, שהרי אסור לשוחטו היום משום איסור "אותו ואת בנו"?  52  ומנין שיש לאו בשחיטת קרבן מחוסר זמן? דתניא: מנין לכל הפסולים להקרבה שבשור ושבשה, שהוא עובר על הקרבתם בלאו ד"לא ירצה"? תלמוד לומר "ושור ושה שרוע וקלוט - נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה"! ומיתורא ד"ושור ושה" (שהיה יכול לכתוב "ושרוע וקלוט וכו'"), דרשינן: לימד על כל הפסולין שישנם בשור ושה שהוא בלאו ד"לא ירצה"! ו"מחוסר זמן" אף הוא פסול להקרבה, ויש בו לאו ד"לא ירצה".

 52.  תוס' (ד"ה ולילקי) הקשו הרי הוא לאו שבכללות - שכולל כל מחוסרי זמן - ואין לוקין עליו. והרמב"ן תירץ שבפסוק זה נאמרו הרבה פרטים וכללים, ובאופן זה לוקים על הכלל, ונקט ש"לא ירצה" נסוב גם על "אותו ואת בנו" והיינו שאיסור אותו ואת בנו נאמר להדיא בקדשים, ונמצא שהוא מפרטי הכלל, וראה להלן (פה א) שנחלקו בזה תנאים, וכל הנידון בסוגיין הוא משום שהגמרא העמידה את משנתנו כדעת רבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ולכאורה קושית הגמרא על כל פסולי מזבח המפורטים בפסוק, שילקה גם משום לא ירצה, אך כבר כתב הרמב"ם (בסהמ"צ שורש ט) שריבוי לאוין על ענין אחד אין ראוי למנותם כל אחד בפנ"ע, ובהכרח שהנידון בסוגיין רק על אותו ואת בנו שאיסורו על השחיטה ביום אחד אינו כאיסור שחיטתו מצד פסולו למזבח, אך בשאר פסולין שנאמר לאו להביאן למזבח ודאי אין עוד מלקות.
ומתרצינן: כי קא חשיב התנא במשנתנו מונה דוקא לאוי ד"אותו ואת בנו", אבל לאוי נוכראי, על שאר איסורים מלבד "אותו ואת בנו", לא קא חשיב. אך באמת הוא לוקה גם משום לאו של מקריב מחוסר זמן.
ומקשינן: וכי התנא לא אינו מונה לאוין אחרים? והא לאו של קדשים בחוץ, דלאוי נוכראי נינהו, וקא חשיב במשנתנו.
דקתני: "קדשים בחוץ - הראשון חייב כרת, ושניהם סופגים את הארבעים"! בשלמא שוחט שני לוקה משום לאו ד"אותו ואת בנו", אלא ראשון אמאי סופג מלקות, והרי הוא לא עבר על "אותו ואת בנו"? אלא מאי לאו, הוא לוקה משום לאו דשחוטי חוץ. ומוכח, שהתנא מונה גם לאוין אחריני, מלבד "אותו ואת בנו". ואם כן חוזרת הקושיא למה לא מנה גם את הלאו של "מחוסר זמן"?
ומתרצינן: כל היכא דליכא לאו ד"אותו ואת בנו", כגון אצל הראשון ששחט קדשים בחוץ, שאין בו לאו של "אותו ואת בנו", חשיב התנא לאוי נוכראי של שחוטי חוץ. וכל היכא דאיכא לאו ד"אותו ואת בנו", כגון השני ששחט קדשים בפנים, לא חשיב לאוי נוכראי, ולכן לא מנה את הלאו של "מחוסר זמן".
רבי זירא אמר: אין להקשות למה התנא לא מנה את הלאו של "מחוסר זמן". כי הנח ללאו של "מחוסר זמן", שאין לוקין עליו,

דרשני המקוצר[עריכה]