פרשני:בבלי:חולין קיז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קיז ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: תרי  מיעוטי כתיבי בפסוקים אלו. הכא, בתרומת הדשן, כתיב "ושמו", שמשמע דווקא הוא ולא אחר. והתם, בעגלה ערופה, כתיב "הערופה". וכיון שכתובים מיעוטים, אפילו מאן דאמר שתמיד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, מודה שכאן אין מלמדים, שמשמע דווקא אלו ולא אחרים.
ומקשינן: ותלתא קראי "לכם", "לכפר", ו"הוא", למה לי בדם, הרי מאחד מהם ממעטים מעילה?
ומבארינן: חד פסוק - למעוטי דם מדין נותר, שאם נתותר דם ואכלו, אינו חייב משום נותר. וחד - למעוטי דם ממעילה כפי שאמרנו לעיל. וחד - למעוטי מטומאה, שאם אכל את הדם בטומאת הגוף, אינו חייב משום טומאה.
אבל למעט דם מפגול, דהיינו שפיגל בזבח ואכל מדמו - לא צריך קרא. דתנן: כל דבר שיש לו מתירין, בין שמתירין אותו לאדם, כגון בשר קדשים, שזריקת הדם מתירתו לכהנים באכילה, ובין שמתירין למזבח, כגון איברי עולה, שזריקת הדם מתירתה להקטיר למזבח, חייבין עליו משום פגול. אבל אם אין לו מתירים - אין חייבים עליו משום פיגול. ודם אין לו מתירים, שהרי הוא גופיה מתיר הוא.

מתניתין:
העור של בהמה לאחר מיתתה, בהיותו מחובר לחתיכת בשר.
והרוטב, המיץ של הבשר היוצא ממנו בבישול, כשהוא קרוש על הבשר.
והקיפה, תבלין שנתבשל עם הבשר, ואינו נאכל בפני עצמו.
והאלל, חתיכות בשר קטנות שנחתכו עם העור, ונשארו דבוקים לעור.
והעצמות, שיש בתוכם מוח העומד לאכילה.
והגידין והקרנים והטלפים.
כל הדברים הללו - מצטרפין הם עם הבשר להשלימו לשיעור כביצה לענין לטמא טומאת אוכלין.
העור, העצמות והטלפים מצטרפים, משום שהם נחשבים "שומר" לבשר. ואילו הרוטב, הקיפה, האלל, הקרנים והגידין מצטרפים, משום שהם נאכלים יחד עם הבשר  2 .

 2.  לגבי טלפים: ברש"י ותוספות מבואר שהם מצטרפים לטומאת אוכלים משום שהם שומרים את הבשר, ולכן כל הטלפים מצטרפות, ואף מה שאין מובלע בבשר. אך הרמב"ם (הלכות טומאת אוכלים פ"ד ה"ד) נקט, שדוקא מה שמובלע בבשר מצטרף, לפי שהטלפים מצטרפים מחמת שהם נאכלים עם הבשר, ורק מה שמובלע בבשר נאכל, (כמבואר בגמרא לגבי צפרנים). וכן הם נחלקו לגבי עצמות, שרש"י פירש שהם מצטרפים מדין שומר, ומדובר בעצם שיש בה מוח. אך הרמב"ם שם כתב, "והעצמות המחוברים בבשר", וביאר הכסף משנה (שם פ"ג ה"ג) שהם נאכלים עם הבשר, ודלא כרש"י. לגבי קרנים: בגמרא מבואר שדוקא המקום הרך שבהם מצטרף לטומאת אוכלים, ומשמע שרק אותו המקום נאכל עם הבשר, וכן דעת הרמב"ם (שם פ"ג ה"ג). אך רש"י לקמן (קכט א ד"ה מעשה עץ), והתוספות לקמן (קיט ב ד"ה איכא) כתבו, שהקרנים מצטרפים מדין שומר, וכן כתב השיטמ"ק אות ד'. וצריך לומר לפי דבריהם, שרק המקום הרך שומר את האוכל. וראה חכמת שלמה. לגבי גידין: הקשה הרש"ש, מדוע אינם מצטרפים אף לטומאת נבלה, הרי לעיל (צו ב) איכא סתם משנה, שיש בגידין בנותן טעם, ובמסכת פסחים (כב א) מבואר, שלמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, הרי גם הגידין קרויין נבלה (וכמו שפירש רש"י שם), ולכן כשהותרה נבלה בהנאה, גם הגידין הותרו? ותירץ, שלגבי טומאת נבלה יש מיעוט מיוחד לאפוקי גידין, שאינם מטמאים, אף שבעלמא הם קרויים נבלה. התוספות כתבו, שהחידוש של המשנה בגידין הוא, שאינם מצטרפים לטומאת נבלות, ובלא המשנה היה מקום לומר שהם מצטרפים. והקשו בחידושי רעק"א ובלב אריה, הרי לגבי טומאת נבלות לא מצינו דבר שאינו מטמא בפני עצמו והוא מצטרף לבשר, ומדוע לא כתבו התוספות שבלא חידוש המשנה היו הגידין מטמאים טומאת נבלות אף בפני עצמם?
המשנה נקטה שהם "מצטרפים" לטמא טומאת אוכלים, לפי שכאשר אינם מחוברים לאוכל אינם מקבלים טומאה כלל, כיון שאינם עומדים לאכילה בפני עצמם.
אבל הם לא מצטרפים לטומאת נבלות, שאם הבשר הוא בשר נבלה, ואין בו כזית - שזהו השיעור שנבלה ראויה לטמא, אין הדברים הללו מצטרפים להשלימו לשיעור כזית. לפי שמצד עצמם אין עליהם תורת נבלה, ודין "שומר" נאמר רק לגבי טומאת אוכלין, ולא לגבי טומאת נבלות.
ואף אותם הדברים שדרכם להאכל ביחד עם הבשר אין הם מצטרפים, משום שאין הם נחשבים ל"נבילה", אלא הרי הם נחשבים רק כאוכל בעלמא. וטומאת נבלה נאמרה רק על בשר הנבילה עצמה, וכפי שנאמר בתורה "הנוגע בנבלתה", ולא על אוכל הנאכל עם הנבילה  3 .

 3.  בלא המיעוט, כל חלקי הבהמה היו מטמאים טומאת נבלות, לפי שכולם נכללים בכלל הבהמה, והתחדש בפסוק, שרק בשר הנבלה מטמא.
כיוצא בו מצינו דבר שנוהגת בו טומאת אוכלין אך לא נוהגת בו טומאת נבלה.
וכגון: ישראל השוחט בהמה טמאה לצורך עובד כוכבים, והבהמה עדיין מפרכסת (מתנענעת), הרי אף על פי שאסורה הבהמה באכילה, מכל מקום היא נחשבת כבר עתה כאוכל, והרי היא מטמאה טומאת אוכלין, (גם קודם שתמות ותטמא מצד נבלה).
לפי שישראל השוחט בהמה טהורה, מעשה השחיטה מתיר אותה לאכילה מיד אף בעוד שהיא מפרכסת, ולכן היא גם מקבלת טומאת אוכלים מיד, שהרי היא נחשבת לאוכל הראוי לאכילה גם בעוד שהיא מפרכסת,
ולפיכך גם כאשר שחט ישראל בהמה טמאה (שהיא אסורה לאכילת ישראל) לצורך עובד כוכבים, הרי המחשבה שהוא חושב בשעת השחיטה שהוא שוחט בשביל שהגוי יאכלנה מועילה כדי שיחול עליה שם אוכל מיד, אף בעוד שהיא מפרכסת  4 .

 4.  בגמרא להלן קכא ב מבואר שהוא הדין עובד כוכבים השוחט בהמה טהורה לצורך ישראל, הרי היא מקבלת טומאת אוכלים גם בעודה מפרכסת, לפי ששחיטה של בהמה טהורה מתרת לאכילה אם ישחוט אותה הישראל. אך אם עובד כוכבים שחט בהמה טמאה אינה מקבלת טומאה עד שתמות, וראה שם מה שיתבאר בזה.
(דין זה קיים בשני תנאים: התנאי האחד, שהבהמה תמות על ידי שחיטה כשרה, לפי שאם מתה הבהמה על ידי נחירה, או על ידי שחיטה שאינה כשרה, כגון ששהה או דרס בשעת השחיטה, אינה נחשבת לאוכל בעוד שהיא מפרכסת, לפי שרק בשחיטה כשרה מצינו שהמפרכסת נחשבת אוכל.
התנאי השני, שהבהמה נשחטה לצורך עובד כוכבים, שאילו נשחטה לצורך ישראל, אין מחשבתו שחשב לצורך אכילה מועילה לתת לבהמה שם אוכל, לפי שהיא אסורה באכילה, ובטלה מחשבתו).
אבל היא לא מטמאה טומאת נבלות, כל עוד שהיא מפרכסת, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה, שאז היא נחשבת כמתה אפילו אם היא עדיין מפרכסת. לפי שלגבי טומאת נבלות נאמר "וכי ימות מן הבהמה", לומר, שאין הבהמה מטמאת עד שתמות.
(חילוק זה קיים בבהמה טמאה בלבד, שהרי השוחט בהמה טהורה שחיטה כשרה, אינה מטמאת טומאת נבלות כלל, ואף לאחר שתמות).
ואם כן, מצינו כי ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלין יותר ממה שריבה לטמא טומאת נבלות.
רבי יהודה אומר: האלל חתיכות בשר קטנות שנשארו דבוקים לעור אחר ההפשט (שהן בטלות לעור ואינם נחשבים כבשר), המכונס, שאסף אותם למקום אחד - הרי, אם יש בו כזית במקום אחד והם בשר נבלה, יש עליו שם בשר נבלה, שאם נגע בו אדם ונכנס למקדש או אכל קדש בטומאה חייב עליו כרת.
לפי שהואיל וכינס אותם והחשיבם, אינם בטלים לעור, אלא הרי הם ככל בשר. ואפילו מדאורייתא חשיב בשר נבלה, ולכן הוא חייב על זה כרת.
ובא רבי יהודה לחלוק על רבנן, שלדבריהם לעולם אין האלל מטמא בנבלה, ואף כאשר כנס אותו למקום אחד.
גמרא:
שנינו במשנה שהעור אינו מצטרף עם הבשר להשלים לשיעור כזית של טומאת נבלות, אף על פי שהוא שומר לבשר.
ואמרינן:
תנינא במשנה, להא דתנו רבנן בברייתא:
הדין של "שומרים" הוא, שהם מצטרפים עם האוכל הנשמר על ידם להשלים את שיעור האוכל, רק ביחס לטומאה קלה, כלומר, "טומאת אוכלין" שהיא טומאה קלה, (לפי שהאוכל הטמא אינו מטמא אלא אוכל אחר, ואינו מטמא אדם וכלים), שאם יש שיעור כביצה באוכל עם השומר, הרי הם מטמאים בטומאת אוכלים.
ולא נאמר דין צירוף של "שומרים" ביחס לטומאה חמורה, כלומר "טומאת נבלה" שהיא טומאה חמורה, (לפי שהיא מטמאת גם אדם וכלים), שאם יש שיעור כזית בנבלה עם השומר, אינם מטמאים בטומאת נבלה.
ומבארינן:
שומרים המצטרפים ביחס לטומאה קלה - מנלן?
דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בפסוק המלמד על טומאת אוכלין - "וכי יפל מנבלתם (של השרצים הטמאים) על כל זרע זרוע אשר יזרע",
ודרשינן "מאשר יזרע", שהאוכלים מטמאים כדרך שבני אדם מוציאין את הזרע לשדה לזריעה.
דהיינו, חטה בקליפתה  5  , ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן, לומר, שבאופן שזורעים את החטה כך היא מטמאת, ולכן אף הקליפה מצטרפת לשיעור כביצה של טומאת אוכלין  6 .

 5.  לחיטה יש שתי קליפות, הפנימית נושרת כאשר כותשים את החיטה במכתשת, והחיצונה, שהיא המוץ, נושרת בגורן. וכתב רש"י, שתנא דבי רבי ישמעאל מדבר על המוץ, שהוא מצטרף מדין שומר. אך הקליפה הפנימית מצטרפת מחמת שהיא נחשבת לאוכל, שאם גם הקליפה הפנימית מצטרפת רק מדין שומר, הרי אין שומר על גבי שומר, ומדוע המוץ מצטרף. והוכיח רש"י, שאין לומר שתנא דבי רבי ישמעאל מדבר על הקליפה הפנימית, שהיא מצטרפת מדין שומר, ובאמת המוץ אינו מצטרף, אלא מטמא רק מדין יד, שאם כן מדוע נקטה המשנה במסכת עוקצין שהשערות של החיטה מטמאות מדין יד, הרי גם המוץ מטמא מדין יד, ומדוע לא נקטה זאת המשנה! ? אלא מוכח שהמוץ מצטרף מדין שומר, ואם כן מוכח שהקליפה הפנימית נחשבת לאוכל.   6.  לפי הבנת הגמרא בשלב זה, שכאן הוא המקור לכל דין שומר שהוא מצטרף לכביצה, אם כן אין הצירוף תלוי ב"שומר", אלא שכל דבר הנזרע עם האוכל מצטרף עמו לשיעור כביצה, בין אם הוא שומר ובין אם הוא לא שומר, וכמו שכתב רש"י להלן קיח ב ד"ה אין מצטרף, "וטעמא משום דזרעי ליה בהדי הוא", כלומר, שזהו טעם הצירוף, ולא משום שהוא שומר. ולהלן בגמרא מקשינן, אם כן מנין לרבות שומר של בשר ביצים ודגים שאינם בר זריעה כלל, שהם מצטרפים לכביצה, ומתרצינן, שיש ריבוי נוסף לשאר השומרים אף שאינם נזרעים עם הפרי, שגם הם מצטרפים. ויש לחקור, האם לפי מסקנת הגמרא נשאר שיש מעלה לדבר הנזרע עם האוכל, אלא שגם כשאינו נזרע הוא מצטרף מדין שומר, או שלפי המסקנא הדין תלוי רק בשומר, ואין מעלה נוספת לדבר הנזרע עם האוכל. ונפקא מינה, שאם יש מעלה לדבר הנזרע עם האוכל, יתכן לומר שהוא מצטרף אף באופן של שומר על גבי שומר, משום שרק בדין שומר התחדש שאין שומר על גבי שומר. אך בדבר הנזרע עם האוכל לא מצינו כן. אך מרש"י שהובא בהערה הקודמת מבואר, שאילו הקליפה הפנימית של החיטה היתה מצטרפת מדין שומר, הרי המוץ לא היה מצטרף משום שאין שומר על גבי שומר, אף שהוא נזרע עם החיטה. וראה בספר חברותא למסכת עוקצין פ"ב מ"ד הערה 21 שבדעת הרמב"ם והמהר"ם מוכח שלא כרש"י.
(אף שבפסוק נאמר "על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא", מכל מקום למדים מכאן דין טומאה לשומר הפרי, משום שהטעם שאמרה התורה "טהור הוא", זה רק מחמת שהזרע לא הוכשר במים לקבלת טומאה. אך אילו הוכשר הזרע, הרי הוא מטמא באופן זה, שהחטה בקליפתה).
והא דאמרינן: ולא שומרים מצטרפים לאוכל ביחס לטומאה חמורה - מנלן?
דתנו רבנן: נאמר בתורה לגבי טומאת נבלה, "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב", ודרשינן: דוקא הנוגע בנבלה עצמה נטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר, שאינו נטמא, אף אם העור משלים את הבשר לשיעור כזית. ומכאן למדנו שאין השומר (כמו העור) מצטרף לטומאת נבלה.

דרשני המקוצר[עריכה]