צער בעלי חיים
|
|
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
איסור לגרום צער, כאב או סבל לבעלי חיים.
מקור ותוקף[עריכה]
נחלקו תנאים ואמוראים האם צער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן (ב"מ לב:-לג. וראה גם בשבת קכח: וקנד:). ונחלקו הראשונים והאחרונים מהי הכרעת ההלכה בשאלה זו[1], רבים הכריעו שאיסורו מן התורה[2] ויש שפסקו שאיסורו רק מדרבנן[3]. שיטה מחודשת יש לנימוקי יוסף[4] (ב"מ שם (יז:)) שאף שהגאונים והרי"ף פסקו שצער בעלי חיים הינו מדאורייתא, מ"מ כל זה בצער גדול, אך צער מועט אסור רק מדרבנן.
לשיטה שהוא דאורייתא נחלקו המפרשים מהיכן לומדים זאת, ומצאנו בזה שש דעות[5]:
- כתוב בתורה (שמות כג, ה): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". כלומר: יש מצוה לפרוק את החמור שיש עליו משאות כבדים. והסובר שצער בעלי חיים דאורייתא מסביר[6] שטעם הפסוק הוא כדי למנוע צער מבלי חיים (רש"י שבת קכח:), ודבר זה נלמד ממה שהחמירה התורה בפריקה יותר מאשר בטעינה (מאירי ב"מ לב:), כי שתיהן מסייעות לחברו, אלא שהפריקה מקילה את המשוי מעל הבהמה.
ובשל פסוק זה הוסיף רעק"א שאיסור צער בעלי החיים הוא מצות עשה (גנזי רעק"א ב"מ שם). אך בשו"ת הרדב"ז (תשובה אלף תקמב, ח"ה סי' קסח, ד"ה תשובה) כתב שאע"פ שהוא דאורייתא, אין בו לא לאו ולא עשה. - "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד) - לדעת המאירי (שם) וראשונים נוספים מצוה זו היא המקור לדין צער בעלי חיים בפשוטו של מקרא[7].
- יש מי שכתב שצער בעלי חיים נלמד מהלכה למשה מסיני (ריטב"א ב"מ לב:, בדעת רש"י[8], מובא בשיטה מקובצת שם; ועוד).
- "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט), שמוכח שהקב"ה מרחם גם על בעלי החיים (חתם סופר ב"מ לב. בהגהה[9]; וראה גמ' ב"מ פה. ושו"ת הרדב"ז סוף תשובה תתצט, ח"ג סי' תנח). ויש מי שהוסיף שלאחר שראינו שהקב"ה מרחם עליהם, מצווה זו נכללת בדרשת חז"ל(דרוש מקור) "והלכת בדרכיו" - מה הוא רחום אף אתה רחום (ספר חרדים פי"ד).
- נאמר לבלעם: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ?!" (במדבר כב, לב), ומכאן נלמד שצער בעלי חיים דאורייתא (מורה נבוכים ח"ג ס"פ יז; וראה ספר חסידים, מהדורת בולוניא, סי' תרסו).
- "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ, ח), שמוכח שהקב"ה עשה נס גם בשביל בעלי החיים (ספר יום תרועה כז). ויש שהשיגו על מקור זה, מפני שבגמרא (מנחות עו:) למדו מכאן שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ומבואר שאין זה מחמת צערם של בעלי חיים אלא מחמת הפסד הממון שבדבר (ראה בספר מעשי למלך על הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א הי"ח אות ב, ש).
יש להוסיף לכך מצוות והלכות נוספות שאמנם לא הובאו על ידי המפרשים כמקור לדין צער בעלי חיים, אך המפרשים ביארו[10] שטעמם הוא צער בעלי חיים (הרב אחיקם קשת, בספרו קובץ יסודות וחקירות, ערך צער בעלי חיים).
מצוות שטעמם מניעת צער מבעלי חיים[עריכה]
פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: בנוי כ'מראה מקומות', ולא כאנציקלופדיה; חוסר שימוש בתבנית:מקור.
הראשונים נמקו כמה מצוות והלכות ברצוננו למנוע צער מבעלי חיים:
- מצוות שילוח הקן (ספר החינוך מצווה תקמה, רמב"ן דברים כב, ו).
- איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד (ספר החינוך מצווה רסד; מורה נבוכים ח"ג ס"פ יז וכן בפרק מח ע"ש).
- איסור חרישה בשור וחמור יחדיו (ספר החינוך מצווה תקנ).
- מצווה לשחוט דווקא מן הצוואר (ספר החינוך מצווה תנא, מו"נ פמ"ח הנ"ל; וראה שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן נד ד"ה ומה שהרגיש, בכוונת הרמב"ן בראשית א, כט).
- איסור אכילת אבר מן החי(דרוש מקור).
- איסור חסימת שור בדישו (עי' שו"ת שרידי אש חלק א סימן קנג עמוד תפב אות ג ד"ה ואולם הרמב"ם).
- ההלכה שאין לאכול קודם שנותן לבהמתו (ברכות דף מ ע"א) הנלמדת מהפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת"[11] (דברים יא, טו).
- שביתת בהמתו בשבת לדעת בית הלל (רבי עובדיה מברטנורה שבת פ"א מ"ה בסוף).
חומרת האיסור ועניינו[עריכה]
באגדות רבה בר בר חנה (ב"ב עג:) מובא בשם רבי אלעזר שעתידים ישראל לִתן את הדין על שמפטמים את האווזים עד שנופלות נוצותיהם[12].
ודברים דומים כתב רבי יהודה החסיד:
אף אם עשה צער לבהמה בחינם, כמו שמשים עליה משוי יותר מכדי הראוי, ומכה אותה והיא אינה יכולה ללכת, בא לדין על שציער בעלי חיים. וכן המושכים אוזני החתולים להשמיע צעקתם הם חוטאים. גם דרשו חכמים(דרוש מקור) [על הפסוק]: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן" (זכריה יב, ד) - עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותם במגפיים (ספר חסידים, מהדורת בולוניא, סי' מד וע"ע בסי' תרסו).
דבר אחר: למה מן הדין אין לרדות בעבדים ובהמות כשאינם פושעים, ואין להטריחם על חינם? ...כתוב: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (דברים יג, יח) רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל (שבת קנא:): הרי סימן זה מסור בידך כל זמן שאתה רחמן ירחמו עליך" (ספר חסידים סי' תרסו הנ"ל).
ובפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פה. - בארמית) מסופר שאמר רבי: חביבים ייסורים. קיבל עליו שלושה עשר שנים, [מתוכם] שש במחלה של אבן בכיס של מים רגליים ושבע בצפדינה (- מחלה בפה). ויש אומרים: שבע בצפדינה ושש באבן בכיס השתן. בשעה שהיה הולך רבי לבית הכיסא היה קולו הולך למרחק גדול [מחמת ייסורים אלו]. ולמרות זאת, ייסורי רבי אלעזר ברבי שמעון עדיפים על של רבי, מפני שייסוריו של רבי אלעזר ברבי שמעון - מאהבה באו ומאהבה הלכו, ואילו ייסוריו של רבי - על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו כיצד? שאותה עֶגל שהיו מולכים אותו לשחיטה, הלך, תלה ראשו בבגדיו של רבי ובכה. אמר לו רבי: "לֶךְ! לכך נוצרת". אמרו [בשמים]: הואיל ולא מרחם - יבואו עליו ייסורים. ועל ידי מעשה הלכו - יום אחד הייתה אמתו של רבי מכבדת הבית. היו זרוקים שם בני חולדה והייתה מטאטאת אותם, אמר לה [רבי]: עזבי אותם! שכתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). אמרו [בשמים]: הואיל ומרחם - נרחם עליו.
בספר חרדים (במהדורה החדשה, פרק יד) מספר שהאר"י ראה במצחו של חכם אחד עוון צער בעלי חיים, ומצא שאשתו לא הייתה נותנת מאכל לתרנגולים אלא מניחה אותם ללקט באשפה, וכשתיקן הדבר ראה הרב ואמר לו: "סר עוונך".
סיפורים דומים מופיעים במקורות שונים בנוסחאות שונות[13], למשל: "סִפְּרוּ מעשה בזמן האר"י ז"ל, באחד שנענש במיתת בנים, על צער אפרוחים קטנים, שהיה להן סל לעלות במעַלֶה אחר אמם, ואשתו גם בלי דעת הוציאה הסל, ונענש.
ישמע חכם יוסיף לקח לקיים צוואת רבי יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמוד על המשמר שלא יהיה להם צער... ואפשר לעולם שיתקיים על-ידי הגויים, כל להם יאתה להתעסק ביישובו של עולם הזה. וכן לא טוב לגבר לגדל עופות[14]... כי מזונותיהם עליו וקשה עונשם..." (פלא יועץ, רבי אליעזר פאפו, ערך בעלי חיים).
ורבים נזהרו מלשחוט בראש השנה, שאף שהתורה התירה לשחוט, מכל מקום יש בדבר מעט צער לבהמה, ובימי הדין שאנו נסמכים על מידת הרחמים, לא נכון לצער כלל שום בריה (שו"ת יהודה יעלה, למהר"י אסאד, ח"א או"ח סי' קסד ושו"ת הרב"ז שאפראן, ח"א סי' קטו).
רבי יחזקאל לנדא נשאל האם מותר לאדם ללכת לצוד בעלי חיים, ולאחר שהוכיח שאין בדבר איסור מעיקר הדין, כתב: "ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם, יצחק ויעקב. וצא וראה [שאפילו] לומר 'תבלה ותחדש' כתב מהרי"ו... שאין לומר כן על הנעשה מעורות בהמה משום "ורחמיו על כל מעשיו", ואף שרמ"א כתב עליו שהוא טעם חלוש, היינו מצד שאינו חיוב שבשבילו ימיתו בהמה, וכמה עורות יש שכבר מוכן, וכמה מתים מאליהם ויכולים להשתמש בעורותיהם, ועם כל זה סיים רמ"א שרבים מקפידים על זה. - ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?! ...ומי ...שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות." (שו"ת נודע ביהודה מהדו' תניינא יו"ד סי' י)
גויים[עריכה]
יש שכתבו שאף בני נח מוזהרים שלא לצער בעלי חיים, שהרי מלאך ה' הוכיח את בלעם[15]: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ?!" (במדבר כב, לב) ורואים שאף נכרי נתבע על שהיכה את אתונו לחינם (שו"ת עטרת פז, לרבי פנחס זביחי, ח"א כרך ג חו"מ, הערות סי' ז הע' ג, ד"ה ואיידי דעסקינן בבן נח, וש"נ).
באיזה מינים נוהג?[עריכה]
כתב רבי שלמה גאנצפריד מאונגוואר: "אסור מן התורה לצער כל בעל חי" (קיצור שולחן ערוך קצא, א). אולם יש מהפוסקים שחלקו על דבריו, וכתבו שיש מיני של בעלי חיים שלא אסרה תורה צער אותם, ולהלן יפורטו הדעות השונות בנושא.
דגים וחגבים[עריכה]
יש מי שכתב שאין חוששים לצער בעלי חיים אלא במינים שחששה התורה על נפשם, ואסרה לאכול מהם אבר מן החי מפני שנפשו עוד בו, כמו כן אסרה התורה לצער נפש זו, אך דגים וחגבים שהתירה התורה לאכול אותם בעודם חיים ולא חששה התורה על נפשם - אין בהם איסור צער בעלי חיים (ספר 'יד יהודה' סי' יג ארוך וקצר ס"ק א, והסכים עמו בשו"ת שיח יצחק סי' שפז, והובאו שניהם בחשוקי חמד ע"ז יג.).
ויש מי שכתב שאין איסור צער בעלי חיים בדגים שנאספו מהים שאסיפתם היא שחיטתם (שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' קסה הע' א וש"נ).
ורבים מהפוסקים נקטו בפשטות שיש בדגים איסור צער בעלי חיים (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' יז ד"ה תשובה לא ידענא; שו"ת מגדנות אליהו ח"א סי' לד; שו"ת מִשְנה הלכות חי"ב סי' תלב; שולחן שלמה, שבת, סי' שה סעיף יט אות יד; שו"ת יביע אומר ח"ה או"ח סוף סי' כו, - הובא להלכה בשמירת שבת כהלכתה, מהדורה שנייה - ירושלים תשל"ט, ח"א פכ"ז סעיף ל, עמ' שדמ, וכן בשו"ת עטרת פז ח"א כרך ב יו"ד סי' ה ד"ה ואני טרם; ילקוט יוסף שבת ח"ב עמ' שפבועוד).
וכן כתב רבי מנשה קליין (שו"ת מִשְנה הלכות ח"ו סי' רטז וחי"ב סי' תל) להוכיח שיש איסור צער בלי חיים בדגים מכך שנאסר בהם כלאיים (ב"ק נה.), ואיסור זה טעמו משום צער בעלי חיים (ספר החינוך, מצוה תקנ, שורה המצוה), ורואים אנו שאף בדגים יש איסור צער בעלי חיים.
בעלי חיים המזיקים או המצערים את האדם[עריכה]
בעלי חיים המצערים את האדם (מזיקים) אין שום איסור להורגם (אגרות משה חו"מ ח"ב מז, ספר צער בעלי חיים ד).
בעלי חיים שאינם בני מלאכה[עריכה]
בעלי חיים שאינם בני תרבות ואינם בני מלאכה, בפשטות גם עליהם נאמר האיסור שלא לצערם (קיצור שו"ע קצא-א), אך היעב"ץ חידש שעליהם לא נאמר איסור זה (ח"א יז, קי. האריך במחלוקתם בספר צער בעלי חיים ג).
ג'וקים; כלב וחתול; בני מלאכה; זבובים;
באדם[עריכה]
נחלקו האחרונים האם יש איסור נוסף לצער אדם - מדין צער בעלי חיים (דברי יוסף יו"ד שעב-ב: יש בו צער בעלי חיים, שו"ת חוות יאיר קצא: אין בו צער בעלי חיים. ועי' ברכי יוסף יו"ד שעב, ב, ספר צער בעלי חיים ח, בצל החכמה ח"ד סי' קכה. שדי חמד ח"ד עמוד 468 אות ג, והוסיף סברא שבאדם אין דין צער בעלי חיים כי יש לו שכל). וראה פלא יועץ ערך בעלי חיים.
ומטעם זה אין למנות לעבוד יחד שני אנשים עם תכונות אופי שונות (חינוך, ברכי יוסף חו"מ סי' ז ס"ק לד, ציץ אליעזר חי"ח סי' נ אות ג).
לצורך[עריכה]
רמ"א אה"ע ה, יד.
צורך שאינו הכרחי - יש שהתירו לצער בעלי חיים לכל צורך של האדם, אע"פ שאינו הכרחי (דעת קדושים יו"ד כד-יב).
אך יש שהתירו זאת רק בתנאים מסוימים[16]:
- שיהיה צורך חשוב (תרומת הדשן קה).
- שלא יהיה צער גדול (ספר חסידים תרע).
- שהתועלת תהיה ישירה ולא עקיפה (שו"ת בני ציון ח"א קח).
עי' אגרות משה אה"ע ח"ד סוף סי' צב
לכבודו – ראה נימוקי יוסף ב"מ שם (יז:) ד"ה משום צער בעלי חיים, ומרדכי שהובא בב"י חו"מ סי' ערב.
ניסויים מדעיים בבעלי חיים מותרים (שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' סח).
הוצאת ממון[עריכה]
הריגת בעלי חיים[עריכה]
הריגת בעלי חיים נחלקו בה המפרשים האם יש בה איסור (ר"י מיגאש בשיטה מקובצת בבא בתרא כ. - אסור, שו"ת עבודת הגרשוני יג ונובי"ק יו"ד פג ותניינא יו"ד י - מותר. שדי חמד ח"ד עמוד 468 אות ב, ספר צער בעלי חיים ב-ב, וע"ע שו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא - יורה דעה סימן יג ד"ה והנה חדאי, ופלתי נז, ט).
הצלת בעלי חיים מצער[עריכה]
בעלי חיים המצטערים, דנו האחרונים האם יש מצווה להצילם מהצער, ויש בזה ארבע דעות (ספר צער בעלי חיים יא):
- חייב להצילם מהצער, ואפילו בבעלי חיים של גוי (שו"ע הרב ח"ו הלכות צער בעלי חיים ד).
- אין מצווה להצילם מהצער (דברות משה בבא מציעא ל, ב, בפירוש הראשון).
- תלוי במקורו של צער בעלי חיים: לדעה שדאורייתא חייב להצילם (ואפילו בבעלי חיים של גוי), ולדעה שדרבנן לא גזרו על כך (מנחת חינוך, מצוה פ ס"ק א [אות י]).
- תלוי מי: הבעלים שלהם חייב להצילם, ושאר אדם לא (מהר"ם שיק מצווה פ).
הלכות שהתירו חכמים מחמת צער בעלי חיים[עריכה]
לשיטות שצער בעלי חיים הוא מן התורה, מצאנו כמה דברים שהתירו חכמים מפני צער בעלי חיים:
- בהמה שנפלה לאמת המים בשבת - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, כדי שתוכל לעלות, למרות שמבטל כלי מהיכנו (שבת קכח:).
- פריקת בהמה שבת (שבת קנד:)
- מותר לומר לגוי לחלוב בהמה בשבת, מפני שהחלב מצערה (שולחן ערוך או"ח שה, כ).
- יש מי שהתיר להוסיף מים לאקווריום של דגים בשבת, במקום צער בעלי חיים, כשיש חשש שהדגים ימותו אם לא יוסף מים, אף שאוסרם בטִלטול (ילקוט יוסף שבת ח"ב עמ' שפב).
- מותר לטלטל כלוב ובו בעלי חיים (או אקווריום ובתוכו דגים) במקום שהשמש קופחת על ראשם ומצערת אותם ויש חשש שימותו (שו"ת יביע אומר ח"ה או"ח סוף סי' כו, - הובא להלכה בשמירת שבת כהלכתה, מהדורה שנייה - ירושלים תשל"ט, ח"א פכ"ז סעיף ל, עמ' שדמ, וכן בשו"ת עטרת פז ח"א כרך ב יו"ד סי' ה ד"ה ואני טרם).
פרטים נוספים[עריכה]
- אסור לעמוד בצפיפות סמוך למקום השחיטה עם האווזים, כי זה מצער אותם (שו"ת בית אפרים יו"ד סי' כו ד"ה ואגב אורחא).
- אסור ללכת לצפות במלחמת שוורים, שכן "עצם ענין מלחמת השוורים הוא בניגוד גמור לרוח תורתנו הקדושה, שהוא תרבות אנשים חטאים ואכזרים אשר לא כאלה חלק יעקב... שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה... שחששו רבותינו לאיסור צער בעלי חיים יותר משאר מצוות... וכאן מרעיבים ומצערים את השור לפני כניסתו לזירת האִצטדיון, ואחר כך מתגרים בו ודוקרים אותו בכלי זיין, כדי שישתולל ויקפוץ לנגח בקרניו... והנכנס לאִצטדיון כדי לחזות במלחמת השוורים ומשלם דמי כניסה כאשר יושת עליו, חבר הוא לאיש משחית, ומסייע ידי עוברי עבירה" (שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' סו).
ראה פרי מגדים (או"ח משבצות זהב סי' תסח ס"ק ב ד"ה נשאלתי) וקיצור שו"ע קצא, ב-ד.
בשבת[עריכה]
יש מי שכתב שאף לדעת הסוברים שצער בעלי חיים הוא מדרבנן, כל זה ביום חול, אך בשבת לכל הדעות צער בעלי חיים מדאורייתא (פרי מגדים או"ח סי' שיח, מובא בשו"ת חזון נחום קונטרס דברתי בחזון סימן יט ובשו"ת מגדנות אליהו ח"ב סי' מו).
לקריאה נוספת[עריכה]
- נודע ביהודה מהדורה קמא יו"ד סי' פא-פג
- ספר צער בעלי חיים
- הרב מנשה קליין, שו"ת מִשְנה הלכות, חלק ד סימן רלט
- הרב אשר וייס, צער בעלי חיים, מתוך: מנחת אשר, דברים,
- בעל חי המצטער מחמת רעב, האם חייב להאכילו משום צעב"ח, מתוך עלון שמעתא עמיקתא, גיליון קכא – פרשת ויצא תשע"ג – יוצא לאור ע"י קהילת חניכי הישיבות רמות ב'
- משה יוחנן שטרן, צער בעלי חיים דאורייתא, מתוך: "דגל ירושלים- ביטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים" חלק ז, ירושלים תש"ע, עמ' 236-239
קישורים חיצוניים[עריכה]
- רשימת מקורות לאיסור צער בעלי חיים - פורום הישיבות
הערות שוליים
- ↑ ראה פרי מגדים (או"ח משבצות זהב סי' תסח ס"ק ב ד"ה נשאלתי); שדי חמד ח"ד עמוד 468 אות א; מנחת חינוך מצוה פ ס"ק א; ועוד.
- ↑ ראה כסף משנה {(פי"ג מהל' רוצח ה"ט והי"ד) בדעת הגאונים, הרי"ף (שבת שם (נא.)) והרמב"ם (ובדעת הרמב"ם ראה גם במנחת חינוך הנ"ל וכן בהערה הבאה). וכן כתבו בעל המאור (ב"מ שם (יז:)), הרשב"א (ב"מ לג.), הרא"ש (אלו מציאות סי' כט), הראבי"ה (אבי עזרי ח"א שבת סי' שע), הסמ"ק (מצוה נד), האגודה (שבת פרק כד סי' שצד) והטור (חו"מ סי' ערב), (וראה גם בבית יוסף וב"ח שם). וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ט). וכן נטה ספר החינוך (מצוה תנא, סוף).
- ↑ ראה שו"ת יחווה דעת (ח"ה סי' סה) שהביא מחלוקת גדולה בדעת הרמב"ם עם צער בעלי חיים הוא מן התורה או מדברי חכמים, והביא גם שדעת היראים (מצוה קמב סי' שנב) ועוד ראשונים(דרוש מקור) שאיסור צער בעלי חיים הוא מדרבנן.
- ↑ הובא בדרכי משה חו"מ רעב ובב"ח שם.
- ↑ דעות אלו סוכמו ע"י הרב אשר וייס בספרו מנחת אשר (בראשית, סי' כא אות ד, עמ' קל-קלא; ועוד); וכן בספר צער בעלי חיים א; ובספרים נוספים. וראה גם באנציקלופדיה תלמודית ערך טעמא דקרא (כרך כ טור תקפג הערות 206-209) וש"נ. וראה גם בספר דף על הדף (ב"מ לב:) שהביא הבחנות בין המקורות השונים.
- ↑ וזו הדעה הפשוטה, שהרי זהו הנושא[דרושה הבהרה] של סוגיית הגמרא (ב"מ לב:).
- ↑ וראה מה שהביאו בזה באנציקלופדיה תלמודית (ערך חסימה, כרך טז טור שצג הערות 73-74 וטור תד הערות 233-234).
- ↑ ולכאורה יש להעיר שרש"י בשבת לא כתב כן, וכנ"ל.
- ↑ דברי החתם סופר מצוטטים בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' סח אות ו).
- ↑ ראה להלן בכותרת מצוות שטעמם מניעת צער מבעלי חיים.
- ↑ ראה ברכי יוסף או"ח קנז, ד; אגרות משה או"ח ח"ב סי' נב.
- ↑ ועיין ברשב"ם, רבנו גרשום, ר"י מיגאש ושיטה מקובצת (בשם הרא"ם) שם.
- ↑ ראה הערות על ספר ברכי יוסף (מהדורת הרב דוד אביטן, ירושלים תשס"א, או"ח סי' קנז הערה ד), שהביא את דברי ספר חרדים והפלא יועץ המובאים בפנים, וכן הביא שבספר דברי יוסף לר"י סמברי בתולדות האר"י סימן קע"ב כתב שהאר"י הביט בא' החברים וגער בו: צא מכאן שאתה מוחרם היום הזה לשמים, וכו' בשביל תרנגולים שיש לך בבית שזה שתי ימים שלא נתנו להם לאכול והם צועקים לה' מפני הרעב וכו'. וסיכם: "ודומני שהסיפור בחרדים הוא המדויק הן מפאת שהרב חרדים היה בצפת בזמן האר"י ושמע מכלי ראשון או שני, והן מפאת תוכן הדברים עצמם. אם לא שנאמר שכל הסיפורים אמת הם ואירעו בזמנים ובאנשים שונים, דבר שאינו מסתבר כל כך."
וראה שו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב יו"ד סי' ה ד"ה ואני טרם) שהביא דברי הפלא יועץ, והוסיף: "והובא מעשה זה ג"כ בספר קב הישר (פרק ז) בשם ספר חרדים בשינוי מעט, שכתב שם: מעשה באיש אחד שהיה לו בנים ונעשית אשתו עקרה ואמר לו האריז"ל שהסיבה לזאת משום שהיה לו סולם בביתו והתרנגולים הקטנים היו עולים בו לשתות מים מכלי שהיה סמוך לו ומאז שהוסר הסולם יש להם צער ועי"כ נגזר לאשתו שתהיה עקרה וכו' רח"ל. וסיים שם ע"ז, בא וראה מזה שהמצער לבריות הרי זה מכניס עצמו לסכנות גדולות. ע"כ. ומעשה זה הובא ג"כ בספר זכירה (ענייני עולם הזה ועולם הבא), ובספר סגולות ישראל (מערכת צ אות טו)... וראה גם בשערי תשובה או"ח (סי' קסז סק"ט) שג"כ הביא למעשה זה. יעו"ש". - ↑ עי' שו"ת עטרת פז שם ובהערה שהאריך להביא מדברי הפוסקים ובעלי המוסר שעדיף לאדם להימנע מלגדל בעלי חיים בביתו, כי בנקל יכשל לצערם שלא כדין, ועונשו גדול.
- ↑ וראה לעיל בכותרת מקור ותוקף בשם ספר חסידים (מהדורת בולוניא, סי' תרסו).
- ↑ רוב הפוסקים הזכירו רק חלק מהתנאים (ספר צער בעלי חיים יב, ט).