אשם: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (קרבן אשם הועבר לאשם)
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
 
(7 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
*[[אשם גזילות]];
'''קורבן אשם''' הוא אחד מסוגי ה[[קרבנות]] שהוקרבו ב[[בית המקדש]], הבא ככפרה על [[חטא]]ים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן ל[[סליחה|כפרה]] על חטאו, כחלק מתהליך ה[[תשובה]]. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן<ref>בניגוד ל[[קורבן חטאת]], המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב [[כרת]] (נימנו במשנה כריתות א א).</ref>. האשם בא רק בתור [[קורבן יחיד]], ולעולם אינו [[קורבן ציבור]].
*[[אשם מעילות]];
*[[אשם מצורע]];
*[[אשם נזיר]];
*[[אשם שמתו בעליו]];
*[[אשם שניתק לרעיה]];
*[[אשם שנתכפרו בעליו באחר]];
*[[אשם שפחה חרופה]];
*[[אשם תלוי]].


שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: חלקם כמו למשל גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו הנעשים במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על השגגה), חלקם הם מעילות הנעשות בקדשי שמים, ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקרבן וישוב על חטאיו{{הערה|רמב"ן, ויקרא פרק ה'.}}.


האשם הוא קורבן מסוג [[קדשי קדשים]]: בשרו נאכל על ידי ה[[כהן|כהנים]] ב[[בית המקדש]], ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא [[אַיִל]] ([[כבש]] זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש)<ref>.שני שקלים בתקופת ה[[מקרא]] נאמדים בכ- 30 גרם [[כסף (יסוד)|כסף]]. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז,טז). רבי [[יצחק אברבנאל]] (ויקרא ה,טו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים - אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב). אולם בדברי ה[[ראשונים]] מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קרבן יקר יותר (פירוש המשנה ל[[רמב"ם]], מסכת כריתות פרק ו משנה ו; [[בחיי בן אשר|רבנו בחיי]] ויקרא ה,ו; [[ספר החינוך]], מצווה קכז וקכט).</ref>.


==אשם גזלות==
הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר - חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד<ref>משנה שבועות ה א, במשנה כריתות ב ב.</ref>. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש<ref>תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.</ref>. השבת הקרן היא תנאי להבאת הקרבן, ואם הביא את הקרבן לפני השבת הגזילה - לא יצא ידי חובתו<ref>משנה מסכת בבא קמא פרק ט משנה יב</ref>.


המקור בתורה לקרבן זה<ref>ויקרא ה כא כו.</ref>:


{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' '''וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ''' בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ '''וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר''' עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם '''וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה''' אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ<ref>כלומר, הקרן.</ref> וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. '''וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'''' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ<ref>בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים.</ref> לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.}}


[[קטגוריה:מקדש וקרבנות]]
==אשם מעילות==
[[קטגוריה:עונשים]]
מי שמשתמש בחפץ ש[[הקדש|הוקדש]] ל[[בית המקדש]] נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג - משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקרבן אשם.
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]
 
המקור בתורה לקרבן זה<ref>ויקרא שם, פסוקים טו-טז</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=נֶפֶשׁ כִּי '''תִמְעֹל מַעַל''' וְחָטְאָה '''בִּשְׁגָגָה''' '''מִקָּדְשֵׁי ה'''' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ '''כֶּסֶף שְׁקָלִים'''<ref>שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים - שניים".</ref> בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן<ref>הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש.</ref> וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.}}
 
==אשם שפחה חרופה==
'''שפחה חרופה''' היא "שפחה כנענית" שנשואה ל[[עבד עברי]]<ref>למשמעות הביטוי "חרופה", ובלשון התורה בויקרא יט,כ "נחרפת לאיש", ראו [[רש"י]], רבי [[אברהם אבן עזרא]] ו[[רמב"ן]] שם.</ref>. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה ל[[גיור]] ([[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[מקווה]] וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה - היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי<ref>כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים.</ref> - אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן - אינו חייב מיתה, כדין [[ניאוף]] עם [[אשת איש]] מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קרבן, אלא חייבת [[מלקות (הלכה)|מלקות]]<ref>בדרך כלל באיסורי [[גילוי עריות]] האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה ([[רש"ר הירש]]).</ref>.
 
בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים<ref>משנה כריתות ב ה.</ref>: [[רבי ישמעאל]] סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. [[רבי עקיבא]] סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית<ref>ראו שמות כא ד.</ref>, והתורה חייבה קרבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שיחרר אותה<ref>רבי עקיבא לומד זאת מן הפסוק: "והפדה לא נפדתה", ממנו משתמע שבמידה מסוימת כן נפדתה והשתחררה, אך לא לגמרי.</ref>.
 
המקור בתורה לקרבן זה<ref>ויקרא יט כ כב.</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא '''שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִיש'''ׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה<ref>תיבדק אם הייתה מזידה, ואם כן - תקבל מלקות (ראו רש"י ורמב"ן שם).</ref>, '''לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה'''<ref>לא יוצאו להורג, ככל איש ואשה המנאפים (ויקרא כ,י), כי השפחה לא יצאה לחופשי, ולכן לנישואיה אין תוקף מלא.</ref>. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.}}
 
== אשם תלוי ==
קורבן אשם זה מיוחד מכל הקורבנות, היות שהוא בא על '''ספק''' חטא, במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא [[קורבן חטאת]] ("תלוי" - דבר התלוי ועומד בספק). לדוגמה: אדם שעשה מלאכה בשוגג באחד מ[[בין השמשות]] של שבת, כך שאין ידוע האם המלאכה נעשתה בשבת או ביום חול (בין השמשות הינו זמן מסופק מצד עצמו).
 
אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא - לא יקריבנה<ref>משנה מסכת כריתות פרק ו משנה א</ref>. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא - עליו להביא [[קורבן חטאת]], אף שהביא אשם<ref>תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כו עמוד ב, ורמב"ם משנה תורה הלכות שגגות פרק ח הלכה א. בתלמוד שם נאמר, שמטרת הקרבן "להגן עליו מן היסורים" בינתיים, עד שיוודע לו חטאו ויביא קורבן חטאת. מן הרמב"ם בפירוש המשנה (כריתות פרק ו משנה ג) משתמע, שהמטרה היא הרגעת האדם מן הפחד שמא חטא.</ref>. הלכה מיוחדת נוספת בקרבן זה, שאם הגיע [[יום הכיפורים]] והחוטא טרם הביא את קרבנו - אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קרבן זה<ref>משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד</ref>.
 
המקור בתורה לקרבן זה<ref>ויקרא ה,יז-יח</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה '''וְלֹא יָדַע''' וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, '''וְהוּא לֹא יָדַע''' וְנִסְלַח לוֹ.}}
 
[[חז"ל]]<ref>תלמוד בבלי זבחים דף מח עמוד א</ref> עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי [[יונה גירונדי]]<ref>מובא בפירוש תלמידיו על ה[[רי"ף]] למסכת ברכות, דף א עמוד ב.</ref> הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי -אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".
 
אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן [[כרת]], ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה<ref>משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=[[רבי אליעזר]] אומר: מתנדב אדם אשם תלוי '''בכל יום ובכל שעה שירצה''' והיא נקראת '''אשם חסידים'''. אמרו עליו על [[בבא בן בוטי]]<ref>המאה הראשונה לפה"ס</ref> שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה!<ref>לשון שבועה. "המעון" הוא כינוי ל[[בית המקדש]] (תהלים כו,ח).</ref> אילו היו מניחים לי - הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.}}
 
== אשם [[נזיר]] ==
הנזיר מקבל על עצמו מגבלות מסוימות לפרק זמן קצוב: שלא לגלח את שער ראשו, שלא לשתות יין, ושלא [[טומאה וטהרה|להיטמא למת]]. אם [[טומאת אדם|נטמא]], כגון שנקלע למקום שיש בו [[טומאת מת|מת]] - הדבר מבטל את נזירותו. כעת עליו להביא קרבנות מיוחדים, ביניהם אשם הנזיר, ולאחריהם יוכל להתחיל לספור מחדש את ימי הנזירות.
 
כך נאמר בתורה<ref>במדבר ו ו יב.</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְגִלַּח רֹאשׁוֹ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא '''כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם''', וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ<ref>לא יחשבו לו.</ref>, כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.}}
 
אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא [[כבש]] בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי [[שמעון בר יוחאי]] מסביר את טעם הדבר<ref>תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כז עמוד א</ref>: "מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים". כלומר, מכיוון שקרבן הנזיר וקרבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר - דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקרבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.
 
מסופר<ref>תוספתא נזיר פרק ד הלכה ז</ref> על ה[[כהן הגדול]] [[שמעון הצדיק]], שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני! מה ראית לשחת שער זה הנאה?<ref>מדוע קיבלת על עצמך להיות נזיר, וכעת בתום הנזירות עליך לגלח את שערך לגמרי?</ref> נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם<ref>הרועה נהנה מיופיו, שהשתקף מן הנהר, וחשב לנצל אותו לפריצות.</ref>. נמתי לו<ref>הרועה, ליצר הרע שלו.</ref>: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמים<ref>עד כאן דברי הרועה, ומכאן דברי שמעון הצדיק.</ref>. המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני! כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל.}}
 
== אשם מצורע ==
ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא ה[[נגע צרעת|מצורע]] מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קרבנות. זהו הקרבן החשוב ביותר מבין קרבנות המצורע<ref>לשאר הקרבנות, החטאת והעולה, התורה מציעה תחליף עבור מצורע עני, מה שאין כן לאשם (ויקרא יד,כא-כב).</ref>.
 
כך נאמר בתורה<ref>ויקרא יד,י-יב</ref>:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.}}
 
אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו [[נסכים]], בניגוד לשאר מיני האשם. על הלכותיו המיוחדות של אשם מצורע בתהליך ההקרבה ראו להלן: תהליך ההקרבה והאכילה.
 
==תהליך ההקרבה והאכילה==
הקרבת האשם כוללת כמה שלבים<ref>מפורטים בתורה, ויקרא ז,א-ז, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה ה.</ref>, שבאופן כללי אינם מיוחדים לו<ref>הסמיכה קיימת ברוב [[קרבן יחיד|קרבנות היחיד]]. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה קיימת גם בעולה ושלמים. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם בחטאת.</ref>:
 
1. '''[[סמיכה (קרבן)|סמיכה]]''' - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת [[וידוי (יהדות)|וידוי]] על חטאו<ref>תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א. ב[[תורה]] נאמרה מצוות הסמיכה ב[[קורבן עולה]] (ויקרא א,ד), [[קורבן שלמים]] (שם ג,ב) ו[[קורבן חטאת]] (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז). לגבי אשם מצורע קיימת מחלוקת האם הוא טעון סמיכה מן התורה (זבחים דף לג עמוד א). מחלוקת נוספת, הקשורה לקודמת, היא האם סמיכה זו נעשית ב[[שער ניקנור]] שבפתח העזרה, ולאחר מכן הקרבן מוכנס פנימה לעזרה לשחיטתו, או שהמצורע רשאי להכניס את ידיו לעזרה, עוד בטרם נשלמה טהרתו, כדי לקיים את הסמיכה בעזרה (ראו בגמרא שם).</ref>.
 
2. '''שחיטה''', הנעשית בצפון ה[[העזרה|עזרה]], כדין "קדשי קדשים".
 
3. '''[[קבלת הדם]]''' הנשפך מן הבהמה על ידי [[כהן]], בכלי הנקרא "מזרק".
 
4. '''[[הולכת הדם]]''' על ידי הכהן ל[[מזבח העולה]].
 
5. '''[[זריקת הדם]]''' על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
 
6. '''שפיכת שיריים''' - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ב[[יסוד המזבח]] בפינה הדרום - מערבית.
 
7. '''הקטרת אימורים''' - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה ([[חלב (שומן)|חלב]], כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
 
8. '''אכילת הבשר''' - הכוהנים אוכלים את בשר הקרבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה.
 
בהקרבת '''אשם מצורע''' קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש [[תנופה|להניף]] את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע<ref>תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו".</ref>. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו<ref>משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ח</ref>. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן<ref>ויקרא יד,יד</ref>. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.
 
==הקרבת אשם בהיסטוריה==
מכיוון שהאשם בא כקרבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים ב[[מקרא]] ובספרות ההיסטורית<ref>ראו לעיל על "אשם חסידים" ועל אשם הנזיר בימי שמעון הצדיק.</ref>. ב[[ספר עזרא]]<ref>י,יח-יט</ref> מסופר, שכאשר עלה [[עזרא הסופר]] ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי [[יהושע בן יהוצדק|יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק]] וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם '''וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן''' עַל אַשְׁמָתָם.}}
 
על פי דעה אחת בדברי [[חז"ל]]<ref>[[רב חסדא]] במסכת כריתות דף יא עמוד א.</ref>, נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"<ref>[[רש"י]] ורבי [[אברהם אבן עזרא]]. נראה שהשיקול שעמד לנגד עיניהם הוא נדירותה של "שפחה חרופה" על פי ההגדרות הנ"ל, וראו בחידושי הרמב"ן המוזכרים להלן.</ref>. ה[[רמב"ן]]<ref>בחידושיו למסכת גיטין דף לו עמוד א</ref> מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקרבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא<ref>ראו [[דעת מקרא]] בעזרא שם.</ref>.
 
==לקריאה נוספת==
* [[הראי"ה קוק]], עולת ראיה, חלק א' עמ' קעג-קעה.
 
==קישורים חיצוניים==
* [http://faculty.mc.yu.edu/emayer/parsha_shiurim/asham.doc איתן מאיר, קרבן אשם: על פגיעה בקודש]
* [http://www.ypt.co.il/show.asp?id=22321 הרב משה פאלוך, הסיבה להבאת אשם גזילות]. אתר [[ישיבת אורות שאול]]
* [http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/v1-2.htm הרב אלחנן סמט, קרבן אשם, אתר 'דעת']
* [http://www.tik-tak.co.il/web/newspaper/katava6.asp?codeClient=1158&CodeSubWeb=0&id=22792&Modul=24 מאמר על קורבן אשם] - מדרשת לינדנבאום.
{{הערות שוליים}}
 
{{קרבנות}}
{{כ"ד מתנות כהונה}}
[[קטגוריה:תרי"ג מצוות]]
[[קטגוריה:אשם]][[קטגוריה:קרבנות]]
[[קטגוריה:נדרים ושבועות]]
[[קטגוריה:מתנות כהונה]]
[[קטגוריה:בעלי חיים ביהדות]]

גרסה אחרונה מ־16:44, 11 באוקטובר 2018

קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן[1]. האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור.

שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: חלקם כמו למשל גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו הנעשים במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על השגגה), חלקם הם מעילות הנעשות בקדשי שמים, ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקרבן וישוב על חטאיו‏[2].

האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש)[3].

אשם גזלות[עריכה]

הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר - חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד[4]. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש[5]. השבת הקרן היא תנאי להבאת הקרבן, ואם הביא את הקרבן לפני השבת הגזילה - לא יצא ידי חובתו[6].

המקור בתורה לקרבן זה[7]:

Geresh.png נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ[8] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ[9] לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. Geresh.png

אשם מעילות[עריכה]

מי שמשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג - משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקרבן אשם.

המקור בתורה לקרבן זה[10]:

Geresh.png נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים[11] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן[12] וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ. Geresh.png

אשם שפחה חרופה[עריכה]

שפחה חרופה היא "שפחה כנענית" שנשואה לעבד עברי[13]. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה לגיור (טבילה במקווה וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה - היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי[14] - אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן - אינו חייב מיתה, כדין ניאוף עם אשת איש מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קרבן, אלא חייבת מלקות[15].

בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים[16]: רבי ישמעאל סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. רבי עקיבא סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית[17], והתורה חייבה קרבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שיחרר אותה[18].

המקור בתורה לקרבן זה[19]:

Geresh.png וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה[20], לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה[21]. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. Geresh.png

אשם תלוי[עריכה]

קורבן אשם זה מיוחד מכל הקורבנות, היות שהוא בא על ספק חטא, במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא קורבן חטאת ("תלוי" - דבר התלוי ועומד בספק). לדוגמה: אדם שעשה מלאכה בשוגג באחד מבין השמשות של שבת, כך שאין ידוע האם המלאכה נעשתה בשבת או ביום חול (בין השמשות הינו זמן מסופק מצד עצמו).

אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא - לא יקריבנה[22]. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא - עליו להביא קורבן חטאת, אף שהביא אשם[23]. הלכה מיוחדת נוספת בקרבן זה, שאם הגיע יום הכיפורים והחוטא טרם הביא את קרבנו - אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קרבן זה[24].

המקור בתורה לקרבן זה[25]:

Geresh.png וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. Geresh.png

חז"ל[26] עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי יונה גירונדי[27] הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי -אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן כרת, ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה[28]:

Geresh.png רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי[29] שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה![30] אילו היו מניחים לי - הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. Geresh.png

אשם נזיר[עריכה]

הנזיר מקבל על עצמו מגבלות מסוימות לפרק זמן קצוב: שלא לגלח את שער ראשו, שלא לשתות יין, ושלא להיטמא למת. אם נטמא, כגון שנקלע למקום שיש בו מת - הדבר מבטל את נזירותו. כעת עליו להביא קרבנות מיוחדים, ביניהם אשם הנזיר, ולאחריהם יוכל להתחיל לספור מחדש את ימי הנזירות.

כך נאמר בתורה[31]:

Geresh.png כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְגִלַּח רֹאשׁוֹ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם, וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ[32], כִּי טָמֵא נִזְרוֹ. Geresh.png

אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא כבש בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי שמעון בר יוחאי מסביר את טעם הדבר[33]: "מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים". כלומר, מכיוון שקרבן הנזיר וקרבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר - דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקרבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.

מסופר[34] על הכהן הגדול שמעון הצדיק, שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר.

Geresh.png אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני! מה ראית לשחת שער זה הנאה?[35] נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם[36]. נמתי לו[37]: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמים[38]. המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני! כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל. Geresh.png

אשם מצורע[עריכה]

ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קרבנות. זהו הקרבן החשוב ביותר מבין קרבנות המצורע[39].

כך נאמר בתורה[40]:

Geresh.png וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. Geresh.png

אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו נסכים, בניגוד לשאר מיני האשם. על הלכותיו המיוחדות של אשם מצורע בתהליך ההקרבה ראו להלן: תהליך ההקרבה והאכילה.

תהליך ההקרבה והאכילה[עריכה]

הקרבת האשם כוללת כמה שלבים[41], שבאופן כללי אינם מיוחדים לו[42]:

1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו[43].

2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.

5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").

6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.

7. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.

8. אכילת הבשר - הכוהנים אוכלים את בשר הקרבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה.

בהקרבת אשם מצורע קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש להניף את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע[44]. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו[45]. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן[46]. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.

הקרבת אשם בהיסטוריה[עריכה]

מכיוון שהאשם בא כקרבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים במקרא ובספרות ההיסטורית[47]. בספר עזרא[48] מסופר, שכאשר עלה עזרא הסופר ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל.

Geresh.png וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם. Geresh.png

על פי דעה אחת בדברי חז"ל[49], נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"[50]. הרמב"ן[51] מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקרבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא[52].

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. ↑ בניגוד לקורבן חטאת, המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב כרת (נימנו במשנה כריתות א א).
  2. ↑ רמב"ן, ויקרא פרק ה'.
  3. ↑ .שני שקלים בתקופת המקרא נאמדים בכ- 30 גרם כסף. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז,טז). רבי יצחק אברבנאל (ויקרא ה,טו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים - אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב). אולם בדברי הראשונים מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קרבן יקר יותר (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת כריתות פרק ו משנה ו; רבנו בחיי ויקרא ה,ו; ספר החינוך, מצווה קכז וקכט).
  4. ↑ משנה שבועות ה א, במשנה כריתות ב ב.
  5. ↑ תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.
  6. ↑ משנה מסכת בבא קמא פרק ט משנה יב
  7. ↑ ויקרא ה כא כו.
  8. ↑ כלומר, הקרן.
  9. ↑ בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים.
  10. ↑ ויקרא שם, פסוקים טו-טז
  11. ↑ שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים - שניים".
  12. ↑ הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש.
  13. ↑ למשמעות הביטוי "חרופה", ובלשון התורה בויקרא יט,כ "נחרפת לאיש", ראו רש"י, רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן שם.
  14. ↑ כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים.
  15. ↑ בדרך כלל באיסורי גילוי עריות האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה (רש"ר הירש).
  16. ↑ משנה כריתות ב ה.
  17. ↑ ראו שמות כא ד.
  18. ↑ רבי עקיבא לומד זאת מן הפסוק: "והפדה לא נפדתה", ממנו משתמע שבמידה מסוימת כן נפדתה והשתחררה, אך לא לגמרי.
  19. ↑ ויקרא יט כ כב.
  20. ↑ תיבדק אם הייתה מזידה, ואם כן - תקבל מלקות (ראו רש"י ורמב"ן שם).
  21. ↑ לא יוצאו להורג, ככל איש ואשה המנאפים (ויקרא כ,י), כי השפחה לא יצאה לחופשי, ולכן לנישואיה אין תוקף מלא.
  22. ↑ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה א
  23. ↑ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כו עמוד ב, ורמב"ם משנה תורה הלכות שגגות פרק ח הלכה א. בתלמוד שם נאמר, שמטרת הקרבן "להגן עליו מן היסורים" בינתיים, עד שיוודע לו חטאו ויביא קורבן חטאת. מן הרמב"ם בפירוש המשנה (כריתות פרק ו משנה ג) משתמע, שהמטרה היא הרגעת האדם מן הפחד שמא חטא.
  24. ↑ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
  25. ↑ ויקרא ה,יז-יח
  26. ↑ תלמוד בבלי זבחים דף מח עמוד א
  27. ↑ מובא בפירוש תלמידיו על הרי"ף למסכת ברכות, דף א עמוד ב.
  28. ↑ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
  29. ↑ המאה הראשונה לפה"ס
  30. ↑ לשון שבועה. "המעון" הוא כינוי לבית המקדש (תהלים כו,ח).
  31. ↑ במדבר ו ו יב.
  32. ↑ לא יחשבו לו.
  33. ↑ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כז עמוד א
  34. ↑ תוספתא נזיר פרק ד הלכה ז
  35. ↑ מדוע קיבלת על עצמך להיות נזיר, וכעת בתום הנזירות עליך לגלח את שערך לגמרי?
  36. ↑ הרועה נהנה מיופיו, שהשתקף מן הנהר, וחשב לנצל אותו לפריצות.
  37. ↑ הרועה, ליצר הרע שלו.
  38. ↑ עד כאן דברי הרועה, ומכאן דברי שמעון הצדיק.
  39. ↑ לשאר הקרבנות, החטאת והעולה, התורה מציעה תחליף עבור מצורע עני, מה שאין כן לאשם (ויקרא יד,כא-כב).
  40. ↑ ויקרא יד,י-יב
  41. ↑ מפורטים בתורה, ויקרא ז,א-ז, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה ה.
  42. ↑ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה קיימת גם בעולה ושלמים. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם בחטאת.
  43. ↑ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א. בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקורבן עולה (ויקרא א,ד), קורבן שלמים (שם ג,ב) וקורבן חטאת (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז). לגבי אשם מצורע קיימת מחלוקת האם הוא טעון סמיכה מן התורה (זבחים דף לג עמוד א). מחלוקת נוספת, הקשורה לקודמת, היא האם סמיכה זו נעשית בשער ניקנור שבפתח העזרה, ולאחר מכן הקרבן מוכנס פנימה לעזרה לשחיטתו, או שהמצורע רשאי להכניס את ידיו לעזרה, עוד בטרם נשלמה טהרתו, כדי לקיים את הסמיכה בעזרה (ראו בגמרא שם).
  44. ↑ תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו".
  45. ↑ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ח
  46. ↑ ויקרא יד,יד
  47. ↑ ראו לעיל על "אשם חסידים" ועל אשם הנזיר בימי שמעון הצדיק.
  48. ↑ י,יח-יט
  49. ↑ רב חסדא במסכת כריתות דף יא עמוד א.
  50. ↑ רש"י ורבי אברהם אבן עזרא. נראה שהשיקול שעמד לנגד עיניהם הוא נדירותה של "שפחה חרופה" על פי ההגדרות הנ"ל, וראו בחידושי הרמב"ן המוזכרים להלן.
  51. ↑ בחידושיו למסכת גיטין דף לו עמוד א
  52. ↑ ראו דעת מקרא בעזרא שם.


קרבנות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח
קרבנות ציבור קרבן התמיד, קרבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קרבנות יום הכיפורים
קרבנות יחיד במועדים עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קרבנות יחיד נוספים קרבן עולה ויורד, קרבן תודה, קרבן יולדת, קרבן עוף, מנחת חינוך, קרבנות נזיר, מחוסר כיפורים
הקרבת הקרבנות
תהליך ההקרבה לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה,
כ"ד מתנות כהונה
עשר מתנות במקדש בשר חטאת ·  בשר אשם ודאי  ·  בשר אשם תלוי  · בשר זבחי שלמי ציבור  ·  חטאת העוף  ·  לוג שמן של מצורע  ·  שתי הלחם  ·  לחם הפנים  ·  שירי מנחות  ·  שירי מנחת העומר
ארבע מתנות בירושלים בכור בהמה ·  המורם מתודה ואיל נזיר ·  ביכורים  ·  עורות קדשי קדשים
עשר מתנות בגבולים תרומה גדולה ·  תרומת מעשר  ·  חלה  ·  ראשית הגז  ·  זרוע, לחיים וקיבה  ·  פדיון הבן  ·  פטר חמור  ·  חרמים  ·  שדה אחוזה  ·  גזל הגר
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אשם&oldid=117757"