הרב אברהם יצחק הכהן קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה)
הראי"ה קוק
תאריך לידה	ט"ז באלול תרכ"ה
תאריך פטירה	ג' באלול תרצ"ה
נושאים שבהם עסק	הלכה, קבלה, אמונה, תלמוד, גאולה, עם ישראל, ארץ ישראל, אגדה, תשובה, תפילה, שירה, פילוסופיה
תפקידים נוספים	רב זוימל, בויסק, יפו והמושבות, קהילת מחזיקי הדת לונדון, ירושלים, רב ראשי לארץ ישראל, ראש ישיבת מרכז הרב
רבותיו	חותנו הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), הנצי"ב מוולוז'ין; רבי שלמה אלישיב בקבלה.
תלמידיו	בנו הרצי"ה, חתנו הרב שלום נתן רענן, הרב יעקב משה חרל"פ הרב דוד כהן, הרב יצחק אריאלי, הרב אריה לוין, הרב משה צבי נריה, הרב יצחק הוטנר, הרב שאול ישראלי ועוד
חיבוריו	ראו כתבי הראי"ה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (מכונה הראי"ה [קוק] ולעתים הרא"ה ) היה רב, ראש ישיבת מרכז הרב, פוסק הלכה, מקובל, הוגה דעות, משורר ומנהיג בארץ ישראל בדור הקודם. נחשב לאבי הציונות הדתית וממעצבי השקפתה. מגדולי הוגי הדעות שקמו לעם ישראל ומגדולי דורו בהלכה ובקבלה, נודע גם במידותיו הטובות במיוחד.

תולדות חייו[עריכה]

תקופת אירופה[עריכה]

נולד בט"ז באלול תרכ"ה בעיירה גריוא שעל יד דוינסק בלטביה, לאביו, הרב שלמה זלמן הכהן קוק בן נהוראי שניר. למד בעיירות הסמוכות אצל הרב לאיעזר דון יחיא, הרב יעקב ריבנוביץ',הרב ראובן הלוי מדוינסק, הרב נח חיים אברהם שפירא, הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה גינזבורג. קיבל הסמכה מהרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין- בעל "ערוך השולחן". בשנת תרמ"ד התארס עם בת שבע רבינוביץ', בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים- האדר"ת, שהיה רבה של פוניבז', מיר ולבסוף ירושלים. בהוראת האדר"ת למד בישיבת וולוז'ין, שם נחשב לתלמיד מוכשר וזכה לכינוי "העילוי מפניבז'" (והוא בן 19 שנה). ראש הישיבה הנצי"ב מוולוז'ין אהבו והעריכו מאד, ואמר כי רק בשבילו היה כדאי שתתייסד הישיבה. בתקופה זו, למד, על פי עדויות של תלמידים, ששים דפי גמרא בעיון בכל יום. לאחר כשנה וחצי בוולוז'ין, נישא ועבר לבית חותנו בפוניבז, שם נולדה בתו הבכורה פרידא חנה. על פי בקשת והמלצת הרב ישראל מאיר הכהן מראדין- החפץ חיים , בת אחיו התאום הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים שנפטר, ובניו גדלו אצל האדר"ת והיו לו כבנים. ממנה נולד לו בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בליל הסדר תרנ"א. בשנה זו פרסם את ספרו הראשון- חבש פאר. בשנת תרנ"ה נתמנה לכהן כרבה של העיר בויסק, בה היתה גם קהילה פחות דתית. בבויסק נולדה בתו בתיה מרים (לימים אשתו של הרב שלום נתן רענן-קוק). שם הוא התחיל בכתיבת ספריו עין איה, מדבר שור ולנבוכי הדור.

תקופת יפו[עריכה]

בהיותו קרוב לגיל ארבעים התגשם חלומו הגדול לעלות לארץ ישראל, ובכ"ח באייר תרס"ד עלה ארצה, בעקבות פנית קהילת יפו כי יבוא לכהן כרבם, על אף נסיונות אנשי בויסק להשאירו בקהילתם. הוא החל לכהן כרבן של יפו והמושבות החדשות.

בתקופה זו הרבה לכתוב את מחשבותיו ורעיונותיו, ומרבית מספריו הרעיוניים נכתבו ביפו.בשנת תרס"ז נולדה ביפו בתו אסתר יעל.

במסגרת היותו רבן של המושבות, החל להתמודד עם שאלות הקשורות במצוות התלויות בארץ- וכתב את הספר שבת הארץ על השמיטה, בו בין השאר הביע את תמיכתו בהיתר המכירה שכתבו רבנים שקדמו לו, שעורר פולמוס גדול בעולם הרבני.

בתקופה זו, פגש בו אחד מרבני ירושלים, הרב יעקב משה חרל"פ, שנסע לחג השבועות ליפו במצוות רופאו עלמנת לרחוץ בים. בליל החג, הלך ל"תיקון ליל שבועות" בבית מדרשו של הרב קוק, ובזמן תפילת שחרית, כשהרב קוק החל לשיר את פיוט האקדמות בהתלהבות, ראה אותו הרב חרל"פ, ומאז נקשר בנפשו והיה לתלמידו הקרוב.

הרב קוק תמך בחלוצים הציונים ואהבם, וראה בהם אנשים שחיפשו אידיאלים גדולים, ובכלל ראה בציונות חלק מתהליך הגאולה של שיבת עם ישראל לארצו. בעקבות כך קמו לו מתנגדים מקרב חוגי הקנאים והישוב הישן, בעיקר ירושלים. אולם, כמעט כל רבני דורו העריכוהו והחשיבוהו מאד, אף אלו הקנאים.

בתקופה זו יסד ישיבה קטנה ביפו, בה למד בין השאר הרב יהושע קניאל, לימים, רבה של חיפה.

בשנת תרע"ד אירגן את "מסע המושבות" שבו יצאו רבנים שונים וביניהם תלמידו הרב חרל"פ, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב בן ציון ידלר ועוד רבנים, למסע בין המושבות כדי לחזק בהן את שמירת המצוות.

תקופת מלחמת העולם הראשונה[עריכה]

בשנת תרע"ד הוזמן להשתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בשויץ, מפני שרצה לנסות לחזק את התנועה לפעול למען ישוב בנית הארץ, ובצירוף צורך בריאותי, יצא מגבולות הארץ. הכנסייה בוטלה בשל מלחמת העולם הראשונה, והרב הוכרח להשיאר בעיר סנט גלן שבשוויץ. הוא ישב שם למשך כשנתיים, בהן לפי עדות בנו הרב צבי יהודה, הם למדו יחד 'את כל התורה פעמיים'. בתקופה זו פגש בו הרב דוד כהן (הרב הנזיר), שלמד אותה העת פילוסופיה באוניברסיטה בבזל, ושמע כי הגיע לשוויץ רב חשוב בעל הבנה רחבה בפילוסופיה. הוא החליט לנסוע לסנט גאלן לתהות על קנקנו של הרב קוק. וכך הוא מתאר זאת:

"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי. מצאתי לי רב" (הקדמה לאורות הקודש)

בשנת תרע"ו הוזמן על ידי קהילת "מחזיקי הדת" בלונדון לכהן כרב. הוא הסכים בתנאי שכאשר יתאפשר לחזור לארץ ישראל יחזור מיד וללא עכבות. באנגליה פעל בפעילות ציבורית ענפה שכללה הקמת ישיבות, פעילות למען הצהרת בלפור, מניעת הסגרת יהודים לרוסיה ועוד.

תקופת ירושלים[עריכה]

בשנת תרס"ט נפטר הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ורבני העיר חיפשו מועמד מתאים לשבת על כסא הרבנות בעיר. הרב צבי פסח פראנק העלה את שמו של הרב קוק, והרב חרל"פ פעל במישור העסקני ודיבר עם אישים כדוגמת חיים וייצמן אודות המינוי, וכן משלחת מרבני המזרחי^[1] העלתה את ההצעה בפני "ועד העיר".

לאחר שהוצעה לו ההזמנה לכהן כרב העיר, שלח מברק (בחודש תמוז תרע"ט) למשרדי הועד הכללי: "קטונתי מלשאת עלי את משא הקודש הזה, שהיה ראוי ליחידי עולם, אך אם טובת עיר הקודש, שזה כל מעיני, דורשת זאת- לא אוכל לסרב".

בב' באלול תרע"ט חזר לארץ ישראל במטרה לכהן כרבה של ירושלים. בהגיעו לתחנת הרכבת בלוד, חיכתה לו משלחת מקהילת ירושלים ומקהילת יפו, שסרבה לוותר על כהונתו. בתחנה פרץ ויכוח בין ראשי שתי הקהילות, במהלכו התבלט מאד הרב קוק^[2]. הוא החליט לעת עתה לסרב לכתב המינוי מירושלים ולחזור לכהן ביפו, אולם עוד באותו לילה, הגיעו אנשי ירושלים לקחתו מיפו, והוא הגיע למושבה מוצא שבפאתי ירושלים לפנות בוקר, ונערכה לו שם קבלת פנים גדולה. למחרת בבוקר, בג' באלול תרע"ט הגיע לירושלים, ולפני קבלת הפנים הגדולה נסע להתפלל בכותל המערבי. הוא סרב לעת עתה לקבל את כתב המינוי (במטרה לגרום למחלוקת לדעוך). בתחילה הוא התגורר בשכונת הבוכרים. חודש לאחר הגעתו, נשא דרשה המונית בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה.

בטבת תר"פ הסכים, לאחר לחצים רבים, לקבל את כתב המינוי לרבנות.

ייסוד הרבנות הראשית לישראל[עריכה]

הרב קוק כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין, ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). את הרבנות הראשית ראה כהנהגה רוחנית כלל עולמית ולא כמנגנון ביורוקרטי. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב־1920, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי.

יסוד ישיבת מרכז הרב[עריכה]

בירושלים, ייסד את "הישיבה המרכזית העולמית" שנקראה מאוחר יותר ישיבת מרכז הרב. הישיבה, ששכנה בשכונת גאולה, היוותה ישיבה לבני הישוב החדש, והיתה הישיבה האשכנזית הראשונה בה שפת הדיבור לא היתה יידיש אלא עברית, וכן מן היחידות שלמדו בהן תנ"ך ומחשבת ישראל. הרב קוק עמד בראשות הישיבה עד פטירתו, למעט תקופה קצרה בה כיהן תחתיו הרב אברהם אהרון בורשטיין, המכונה "הגאון מטאבריג".

מחלתו ופטירתו[עריכה]

בסוף ימיו חלה במחלת הסרטן, ונוסף לו השם "יחזקיהו". בבוקר יום ראשון, ג' באלול תרצ"ה, החל מצבו הבריאותי להתדרדר הוא שהה באותו זמן בבית ההבראה שבשכונת קרית משה. לקראת הצהרים, ניטלה ממנו יכולת הדיבור. בשעה שלוש אחר הצהריים, איבד את הכרתו. כשהחל להראות סימני גסיסה, התכנסו בחדרו רבני ירושלים והחלו באמירת תהילים. הרב קוק התהפך כך שפניו היו אל הקיר, ואז הורה רופאו לנוכחים לעזוב את החדר למספר דקות. כשנכנסו שנית, מצאו אותו כשפניו אל הקהל. הנוכחים צעקו "שמע ישראל", והרב קוק בשארית כוחותיו אמר יחד איתם, וכשהגיע למילה "אחד", יצאה נשמתו ונפטר. כשראה זאת תלמידו הרב חרל"פ, החל לבכות, לתלוש את שערו ואמר: "אבי, רכב ישראל ופרשיו". הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, שנכח בחדר בשעת הפטירה, ברך ברוך דיין האמת, וכל הנוכחים ביצעו קריעה כהלכה. לאחר מכן, הוחלט להעבירו מקרית משה לביתו בגאולה, ומשם, יצא מסע הלויה המוני אל חלקת הנביאים בבית העלמין שבהר הזיתים.

כאשר כבשו כוחות הלגיון הירדני את הר הזיתים במלחמת השחרור, הרסו את כל המצבות שעל ההר והשתמשו בהם כאבני דרך. כאשר התקרבו הדחפורים למצבתו של הרב קוק, התהפכו שוב ושוב, עד שעזבו את מצבתו. המצבה היתה בין המצבות היחידות שנותרו שלמות עד לשחרור ההר במלחמת ששת הימיםת^[3].

כתביו[עריכה]

ערך מורחב - כתבי הראי"ה

השאיר אחריו כתבים רבים בהלכה, באגדה, בקבלה, באמונה ומחשבת ישראל, במוסר בדרוש, בתלמוד בפילוסופיה ועוד. כמו כן, השאיר אחריו אלפי אגרות בשלל נושאים בכתב יד. מיעוט כתביו יצאו לאור כבר בחייו, אולם מרביתם היו מסודרים בפסקאות בפנקסים שונים, ללא סדר כלשהו, ורובם נערכו לארח פטירתו על ידי בנו הרצי"ה (ומקצתם על ידי הרב הנזיר) לספרים מסודרים, על פי נושאים. כמו כן, ליקט הרצי"ה את תשובותיו ההלכתיות וערכם בארבעת ספרי השאלות ותשובות של הראי"ה: משפט כהן, עזרת כהן, אורח משפט ודעת כהן. אגרותיו סודרו לפי סדר כרונולוגי לארבעת כרכי אגרות הראי"ה. ישנם גם ספרים שיצאו ללא עריכה כלל, כדוגמת שמונה קבצים, ערפילי טוהר, חדריו ועוד. גם ההסכמות שהעניק לספרים שונים נאספו על ידי הרב בנימין זאב כהנא ויוחנן ישמח לקובץ "הסכמות הראיה". מספריו שיצאו לאור: אורות(בנושאים הקשורים לארץ ישראל, עם ישראל ותחיתו בארצו), אורות הקודש (עניינים בקבלה), אורות התשובה (בענייני תשובת הפרט ותשובת הכלל), אורות התורה (בענייני לימוד התורה), ערפילי טוהר(פנקסים שיצאו כמות שהם ללא עריכה-קובץ אחד מתוך שמונה קבצים), ראש מילין (בענייני האותיות,הנקודות, טעמי המקרא והתגים- טנת"א), עין אי"ה (פירוש על אגדות חז"ל במסכת ברכות ובמסכת שבת), אדר היקר (פרקים לדמותו של חותנו, האדר"ת), עולת ראיה(על סידור התפילה), מוסר אביך (בענייני מוסר ובנין הנפש), חבש פאר (בענייני תפילין), עץ הדר(על האתרוג- הפסול באתרוגים מורכבים ושבח אתרוגי ארץ ישראל), מצות ראי"ה (חיודשים הלכתיים בנושאי אורח חיים),שבת הארץ (על הלכות שמיטה ויובל לרמב"ם) ועוד.

תורתו[עריכה]

יחס גדולי ישראל לרב קוק ולדרכו[עריכה]

היו גדולי עולם רבים שהתנגדו לדרכו של הרב קוק, אך רובם ככולם העריצו את אישיותו והתייחסו אליו כאחד מגדולי הדור למרות המחלוקת ההשקפתית החריפה. רק מיעוט מהם, כשלכל אלו לא הייתה כל היכרות אישית מקרוב עם הרב קוק, פסלו גם את אישיותו. בנוסף לכל רבנים חשובים רבים ומהם מגדולי הרבנים בתקופתם תמכו בדרכו של הרב קוק. אמנם מהם היו כאלו שתמכו במשנתו המחשבתית אך התנגדו לתמיכתו בציונות. המחלוקת הגדולה ביותר על דעותיו פרצה אחרי פרסום הספר "אורות" בתר"ף.

ההערצה האישית של רובם ככולם של גדולי הרבנים, וכל אלו מהם שהכירוהו אישית מקרוב בהיותו בירושלים ותמיכת הרבנים שתמכו בהשקפתו הדתית-לאומית ובמשנתו המחשבתית, כשהיו אף ממתנגדי הציונות שתמכו במשנתו וראו בה את תורת ארץ ישראל, באה לדידי ביטוי באופנים שונים המראים יחס זה ותמיכה זו.

הערצת גדולי ישראל לרב קוק[עריכה]

רבי שלמה אליעזר אלפנדרי ("הסבא קדישא") שנפגש עם הראי"ה ומלוויו (הרב יעקב משה חרל"פ ורבי שלמה אהרונסון מת"א)שקיבלם בכבוד גדול בביתו שבצפת (הפגישה מתועדת בגליון "דאר היום" מכ"ה בכסלו תרפ"ד, עמ' 4) וזה סותר פרסום של גורמים חרדיים שונים שכביכול הס"ק סירב לקבל את הרב קוק בביתו, וכן הוא שלח לרב קוק גיליון קבלה שלו שיביע דעתו עליו ועקב הערותיו של הרב קוק נמנע מלהדפיס את הגיליון.
רבי מנחם מנכין הלפרין מגרודנה התבטל בפני בכתבו לגבי ספרו של הרב קוק "ראש מילין" ש"שמה ראיתי מיעוט שכלי לעומת כוחו וגבורתו עד אין חקר" חוץ ממה שכתב לו "צדיק יסוד עולם" "כבוד קדושתו מי יספר".
רבי שלמה אלישוב במכתבו לרב קוק מתנצל לפניו שלא כתב את מכתבו כראוי לרום המעלה כמותו ואמר עליו שהוא כליל השלמות בגאונות בצדקות במחשבה ובהנהגה.
החפץ חיים) עזב את הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בגלל דברי פגיעה של הרב שור מבוקרסט כנגד הרב קוק וזעק: "פגעו במרא דארעא דישראל! מאן דארף קורע זיין!" ובסוף הכינוס כשבאו משתתפיו להיפרד מהח"ח במעונות סירב לתת ידו לשלום לחברי המשלחת הירושלמית (וזאת אף שלא היו מקנאי העדה החרדית שביזו את הרב קוק מאוד אלא העריכוהו אישית) ואמר להם: "למי שעושה מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום! דעו לכם שהוא קדוש וטהור וכל הנוגע בו לא יינקה!" בתרפ"ח פרסם חתן הח"ח, ה"עבודת קרבנות" (הרב אריה לייב הכהן) מכתב חריף נגד התנהגות הקנאים כלפי הרב קוק וכותב בין השאר במכתבו: 'ביודעי שאדוני מורי וחמי ה'חפץ חיים' שליט"א המוקיר ומחבב מאוד את כבוד מרן הגרא"י הכהן שליט"א שנפשו היה דאבה מאוד עליו בשומעו אודות הרדיפות עליו בכ"ז לא יצא במחאה גדולה ע"ז באומרו כי שתיקה בדברים כאלה ומעוט פרסומם זהו תקנתם להקטין ולמעט בערכם (אם כי דברי שמצה הנוגעים בכבוד מרן הגרא"י קוק שליט"א לא העיז אף אחד לאמר בפניו ומכתבי הפלסתר היה סר עיניו בבוז מבלי לפותחם).' דברים אלו מוכיחים שהטענה כאילו הח"ח זלזל בראי"ה לאחר הנאום בפתיחת האוניברסיטה העברית 3 שנים קודם לכן בניסן תרפ"ה, כפי שפרסמו גורמים חרדיים כאלו ואחרים, היא שקרית לחלוטין.
הסבא מסלבודקה ביקש מהרב קוק להעניק סמיכת חכמים לשניים מתלמידיו.
האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין מסוכצ'וב כתב לרב קוק שהתענג לפוגשו בירושלים.
רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין ביקש מהרב קוק במכתב שיאציל מברכתו על הלומדים בישיבת חכמי לובלין שפתח.
רבי משה יאיר וינשטוק (מחבר "סידור הגאונים והמקובלים והחסידים" וסה"כ כתב מעל 80 חיבורים) ורבי חיים יהודה לייב אוירבך ועוד מגדולי ירושלים השתתפו בסעודה השלישית שערך הרב קוק.
בקשת סמיכה לרבנות של רבי יהודה צבי ברנדויין (מחבר "מעלות הסולם" - פירוש לתיקוני זוהר והגהות ומראי מקומות לכרכי "עץ חיים") מהרב קוק כפי שביקש מרבי יוסף חיים זוננפלד.
רבי יעקב יוסף מונסה (מגדולי חכמי אר"צ שעלה לארץ) אמר לאחר שראה את הרב קוק: "כל מה שמספרים עליו מתנגדיו הוא הוצאת שם רע! אני מסתכל עליו ורואה את השכינה על פניו!"
רבי חזקיה יוסף מישקובסקי כתב לרב קוק: "... יפוצו מעינותיו הטהורות היצאות מקודהק"ד... ויאציל מאורו המבהיק והבהיר... יגדל שמו ותרבה השפעתו על כל שדרות עמנו... משתחוה מארץ מרחק מול רום גאונו ומתכבד להוקירו כרוב ערכו הנשא..." וכן כתב במכתב לירחון "שערי ציון": 'כבר ידוע למדי בכל תפוצות הגולה צדקתו וגדולתו של מרן ראש הרבנים לא"י מרן הגרא"י קוק שליט"א וכי בכל מעשיו כוונתו אך לשם שמים. מידותיו הנעלות, הלך רוחו וטוהר לבבו המלא אהבה בלי מצרים לכלל ישראל לכל שדרותיו, ועיניו הטהורות רק אל הטוב שבכל דבר יביטו.'
רבי זליג ראובן בנגיס כתב לרצי"ה במכתב התנחומין ששלח לרצי"ה קוק על פטירת אביו: 'להסתלקותו הדר"ג מר אביו פאר הדור זצלה"ה, שאין זה אבל פרטי למשפחתו רק (אלא) אבל כללי לכל עדת ישראל למקומותם למושבותם'.
רבי פנחס אפשטיין שהיה כידוע מרבני "העדה החרדית" שלח בתרפ"ג מיוזמתו לרב קוק את דעתו בעניין הלכתי מסוים ואף מתייחס אליו כרבה של ירושלים..
הרב זוננפלד, רבה הראשון של "העדה החרדית", שבכל מפגש עם הרב קוק דיבר עימו בכבוד רב כמו אין כל מחלוקת ביניהם וישנם עדויות על כך ממפגשים שונים ביניהם, ובין השאר כתב הרב חרל"פ לבנו הרב יחיאל מיכל באדר תרפ"ב שבסעודת ברית מילה לאחר ברית שבה הרב קוק היה הסנדק הרב זוננפלד המוהל והרב חרל"פ היה אומר הברכות, שלושתם ישבו יחד והיחס בין הרב קוק לרב זוננפלד היה "מצוין מאד מאד ובחביבות וכבוד זה לזה". כן העיד "הפחד יצחק" שכשבמפגש ברחוב בפסח הרב זוננפלד איחל לרב קוק שיזכה בשנה הבא לטבול רגלו בדם של קרבן פסח (בפסחים ס"ה, ע"ב: "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם"). כשהזדמנו שניהם לסעודות מצווה כגון בחנוכת הבית לבניין חדש של ישיבת "חיי עולם" בתרפ"ז (על אירוע זה העיד הרב פישל רוזנר שנכח שם), היה הרב זוננפלד לוקח "שיריים" מסעודת הרב. הרב אהרן סג"ל מירושלים הזמין לברית המילה של בנו את הרב קוק כסנדק ואת הרב זוננפלד כמוהל וסיפר שהרב קוק פנה לרב זוננפלד ואמר: "אמא מאוד חולה ואבקש להתפלל עבורה", רשם את פתק שמה ושם אמה ונתן לרי"ח. אז רי"ח אמר לרב קוק: 'אף אני מרגיש לא כ"כ טוב ומבקש מהרב שיתפלל בעבורי, יוסף חיים בן זעלדא'. הרב גדליה אהרן קניג, מגדולי חסידי ברסלב, כתב לרב נריה בתשל"ו שבסעודת פדיון בן שבהם השתתפו שניהם הרב זוננפלד שם כפות ידיו תחת כוס היין שבירך עליה הרב קוק וליקק את הטיפות שנטפו על ידיו מהכוס (הדברים הם בפסקה הלפני האחרונה במכתב הרב קניג לרב נריה). כמו כן כתב רבי יצחק ברויאר האנטי-ציוני שלא פסקה הידידות ביניהם (הוא עצמו חשב לפני שפגש בראי"ה שלרב קוק ישנם דעות אפיקורסיות אך לאחר המפגש אמר שפליאה שאין בו אף לא שמץ של אפיקורסות). וכן נכדו כותב ב"האיש על החומה", כרך שלישי, הפרק "האמת והעימות" (מתחיל מעמ' 399), שהייתה הערצה הדדית ביניהם גם במחלוקות הקשות ביותר. בתגובה למי שאמר לו שהוא רבה של ירושלים הגיב הרב זוננפלד ואמר לו שהוא הרב פורים של ירושלים כי בפורים הרב של כל השנה מקפיד על מצוות ההתבסמות בפורים ולא יכול להורות במצב כזה והרב של פורים מורה במקומו, וכך גם הוא כי הראי"ה הוא הגאון והצדיק והראוי לעטרה זו אך הוא שיכור מאהבת ישראל וא"י ולכן עד שהרב יחזור לעצמו הוא בפועל הרב כאן.
הברכת שמואל שכתב לרב קוק בין השאר: "יאריך ימיו ושנותיו על ממלכתו להאיר עין ישראל בתורתו הקדושה..."
רבי ירוחם ליבוביץ ממיר (המשגיח הנודע) לרצי"ה: "ברוך הבא בשם ה', הו"כ ידיד נפשי הרב הגאון וכו', בנם של קדושים אור ישראל ומאורו, ה"ה כש"ת מהרצי"ה קוק נ"י ויזרח לעולמי עד".
רבי משה מרדכי אפשטיין (ראב"ד סלבודקה ור"י "כנסת ישראל" ["ישיבת סלבודקה"] שם ומתרפ"ה ראש ישיבת "כנסת ישראל" בחברון ומתרפ"ט ר"י "כנסת ישראל - חברון" בירושלים) ורבי אברהם דב כהנא-שפירא מקובנה (ה"דבר אברהם") כתבו מארה"ב בזמן ההתרמה עבור מוסדות התורה בירושלים וליטא: ' "מכתב גלוי" שנשלח למערכת "קול ישראל" בירושלים עיה"ק תובב"א. בהיותינו יחד עם חברנו הגאון הגדול האמיתי מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א בעבודת הקודש למצוא עזר ותמיכה למוסדות התורה באה"ק ובאירופה, ובראותנו את עבודתו המסורה והפוריה למטרה קדושה זו, הננו מצטערים מאוד ומשתוממים לראות שלמרות מסרו את נפשו לצאת מהארץ לחוץ לארץ בדרך רחוקה כזו, ולמרות עמלו הרב להרמת קרן התורה, נמצאו כאלה שמעיזים להעליב אותו ולהוציא לעז לאמור: שנושא דרשותיו אינו כלל לחיזוק התורה וכו'..
השתתפות רבי יהודה לייב חסמן (המשגיח של ישיבת חברון) בהלוויית הרב קוק ודבריו לפני הקבורה שקוברים ראש השקול כנגד כל הראשים כאן.
רבי יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ' התכתב ונפגש בידידות רבה עם הרב קוק. בשנת תרפ"ז נאסר הרבי הריי"צ מחב"ד על ידי הבולשביקים ברוסיה. כשנודע הדבר לראי"ה, שלח מברק בהול למשרדי ארגון הג'וינט, וזה נוסחו: "מידע חמור התקבל. הרבי שניאורסון מליובאויטש נאסר בלנינגרד על ידי הבולשביקים. לנסות מקסימום כדי לשחרר. לדווח תוצאות".

לאחר כשבועיים, בי"ג בתמוז תרפ"ז שוחרר הריי"צ. בתרפ"ט ביקר הריי"צ בארץ, ובביקורו ביקר גם אצל הרב קוק, למרות מחאתם של ראשי "נטורי קרתא". בביקורו בין השאר הודה לו על פועלו למען שחרורו, ומאז נשמרו ביניהם קשרי ידידות חמים, שבאו לידי ביטוי באגרות ששלח אליו מאוחר יותר, בהן פנה אליו בתארים: "כבוד ידידי הרה"ג הנודע והמפורסם בכל מרחבי תבל וקצוי ארץ לשם תהלה ותפארת בתוככי גאוני יעקב עה"י פטה"ח כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק שליט"א".^[4].
רבי שלמה גולדמן מזוויהל/זווהיל שלח את נכדו ר' מרדכי ללמוד ב"מרכז הרב" (היה אחראי על חינוכו במשך תקופה עד עלותו של האב ר' גדליה משה שהיה בכורו של ר' שלמה). וכן היה מדי ר"ח מבקר את הרב קוק יושב לפניו ונהנה מזיו פניו ומשיחותיו עם מבקריו ושואליו.
רבי אהרן וולקין (התפרסם כמחבר "זקן אהרן" וכראב"ד פינסק-קארלין) לרב קוק: "כגון דא צריך לאודועי, כי בהיותי על הכנסי' בווינא, עלתה בידי לסתום פיות דוברי שקר, הדוברות על צדיק וגאון עתק".
הגרנ"ט שהיה ראש ישיבת ראדין ראדין, רבי מאיר אטלס משאוול ורבי יהודה לייב פיין מסלונים וכן עוד ראשי ישיבות רבים שפנו לרב קוק כדי להמליץ לו על תלמידים לישיבת "מרכז הרב".
החזון איש קיבל את הראי"ה בעמידה כשהראי"ה עמד לנאום בהנחת אבן הפינה של ישיבת "בית יוסף" בבני ברק וכך עמד החזו"א לכבוד הרב קוק במשך כל נאומו, מה שלא עשה לכבוד גדולי תורה אחרים שנאמו באירוע, ולאלה ששאלו אותו מדוע שלא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" וכן לבש את בגדי השבת שלו לקראת המפגש עם הראי"ה כששהה הרב קוק בבני ברק לרגל אירוע זה ומיהר למעונו של הראי"ה כדי לא להטריחו להגיע לביתו אך הראי"ה מצדו יצא ממעונו לביתו של החזו"א כדי לא להטריחו להגיע למעונו והם נפגשו באמצע ולאחר דין ודברים קצר שבו החזו"א אמר שהמפגש יתקיים במעונו של הראי"ה והראי"ה אמר שהמפגש יתקיים בבית החזו"א הסכים החזו"א שהמפגש יתקיים בביתו. כששמע החזו"א שהראי"ה על ערש דווי שלח שליח שמתכונן לבקרו, אך הראי"ה אמר לשליח שיגיד לחזו"א שיתפלל עליו בביתו כי הוא חס על ביטול התורה של החזו"א. גורמים חרדיים שונים פרסמו שכביכול החזו"א לא נסע לירושלים בחייו של הראי"ה כדי שלא יצטרך לפוגשו, אך מהמפגש שהתקיים בביתו של החזו"א כבר רואים שהחזו"א לא התנגד לפגוש את הראי"ה ואף לבש את בגדי השבת והחג שלו לכבוד המפגש, וכן רואים שהטענה שקרית מכך שבמשך כ-20 שנותיו של החזו"א בארץ ביקר בירושלים רק 3 פעמים כשביקורו הראשון היה לא לפני מלאת שבע שנים מעלותו לארץ, וכחמש שנים מפטירתו של הראי"ה. וכן טוענים גורמים חרדיים שונים שהחזו"א עמד במשך כל נאומו של הרב קוק בהנחת אבן הפינה לישיבת "בית יוסף" בב"ב כדי לא לכבד את הרב קוק בעמידה בתחילת דבריו ובסופם כפי שעשה לגדולי תורה אחרים, אך קבלה בעמידה לפני תחילת הנאום ועמידה במשך כל הנאום הם כבוד הרבה יותר גדול מאשר לעמוד רק בתחילת הנאום ובסופו ובנוסף גם תגובתו של החזו"א "התורה עומדת" מראה על הכבוד הרב שחלק החזו"א לרב קוק.
רבי בנימין יהושע זילבר ("אז נדברו") כתב הסכמה למהדורה השנייה של חיבורו של הרב קוק, "שבת הארץ", על אף התנגדותו להיתר המכירה וכתב בה שש"שבת הארץ" היה מהספרים היסודיים בהלכות שמיטה שעיין בהם כשכתב את חיבורו בנושא.
רבי שלמה זלמן אוירבך כתב מאמר בחוברת 'סיני', כרך מ"ז, אלול תש"כ, שהוקדשה לזכרו של הרב קוק במלאות עשרים וחמש שנה להסתלקותו, ובפתח מאמרו כתב: 'לזכר נשמת רבנו הגדול מרא דארעא קדישא, מרן הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, למלאת כ"ה שנה לפטירתו'. וכן אמר על הרב קוק שהיה היחיד בדורו שידע ללמוד קבלה ואגדה לעומקה של הלכה והיה גדול בכל ולא רק בדורו אלא בדורות^[5].
רבי יוסף שלום אלישיב שעלה לארץ בתרפ"ב עם הוריו וסבו ואם אביו רבי שלמה אלישוב באשרת עליה ששלח להם הראי"ה.^[6] מחותנו של הרב אוירבך ופוסק הדור האשכנזי אחריו. כשהרב אוירבך גם הוא היה מבאי ביתו של הראי"ה, והראי"ה היה מסדר הקידושין בחתונתו והסנדק בברית המילה של בנו הבכור והכהן שאצלו נערך פדיון הבן של הבן הבכור.^[7]
בירושלים תרצ"ח יצא לאור הספר "אמונת ה'" התומך בתורת הנסתר שהביאו לבית הדפוס הרבנים מיהודי תימן הרב חיים בן שלמה עראקי-כ"ץ, הרב יהודה אברהם חבשוש והרב שלום שלמה נג’אר, זצ"ל, כנגד החיבור "מלחמות ה'" השולל את חכמת הקבלה של הרב יחיא קאפח זצ"ל מרבני כת הדרדעים שייצגה מיעוט מעדה זו. גדולי הרבנים בירושלים הוחתמו על הספר והרב קוק תואר כך: "רבנו הכהן הגדול, נר ישראל וקדושו, גדול הדור ונזרו, מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל וכו'".

תמיכת גדולים רבים בהשקפה דתית-לאומית ובדעותיו של הרב קוק כמו שב"אורות"[עריכה]

רבי איסר זלמן מלצר שכתב לכבוד הוצאה לאור של ספרים מכתבי הרב קוק בעשור לפטירתו: 'ב"ה, ירושלים, יום ג', כ"ח לחדש מנ"א שנת תש"ה הנני בזה להביע את רחשי לבבי ליום הזכרון, במלאת עשר שנים להסתלקות גאון ישראל מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל. נוסף לאשר כבר נודע בכל תפוצות ישראל, עוצם גדלו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, מוסר ודעת, לבד זה היה גדול מאוד בקיום מצות "ולדבקה בו", שלדבקותו בד' ותורתו אין מלים להעריך את ערכו. ראוי לתלמידיו ולמוקירי שמו ללמוד ממסירותו בכל לבבו באהבת ד' וישראל עמו, ותשוקתו העצומה לזכות את כל אשר היה ביכלתו להשפיע עליו, בין בדבריו החוצבים להבות אש בדרשותיו ובין בספריו הגדולים. כבר אמרו חז"ל אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, ובפרט לגאון ישראל כמותו, וראוי להתחזק ולעשות רצון צדיק, לגמור להוציא לאור את כל ספריו הגדולים, אשר עמל עליהם ביגיעה עצומה. ואחר חורבן עם ישראל, גדוליו, גאוניו וצדיקיו, אשר עמהם נגנזו הרבה מחדושי תורתם, חובה להשתדל להוציא לאור ספרי גאוני הדור הנמצאים בכתבי יד. ד' ירחם על שארית פליטת עמו וישלח לנו משיח צדקנו ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.'
רבי יחזקאל ליפשיץ מקאליש (בעל "המדרש והמעשה") שהיה מגדולי רבני פולין כתב לרצי"ה: "זה לא כבר קבלתי לשמחת לבבי את הקונטרס "אורות" של כ' אביו הכהן הגדול שליט"א והוא כלו מחמדים ואשר לא פללתי ראיתי בו: את הערך הגדול שמעריך כ' אביו את התקופה הנכחית כתקופת תחי' אמיתית..."
רבי דוד שפרבר מבראשוב היה מגדולי הפוסקים (שו"ת "אפרקסתא דעניא") וכתב לרב קוק: "... ויואל לשלוח לי את חיבורי הטהרה ודברות קדשו ולהבות אש מזבח אהבתו לה' ולעמו, והיה כאשר טעמתי מיערות דבשו ונופת קדשו ותאורנה עיני, כי נפתחו ארובות חכמתו ואראה אור האמת כי יהל, וכהקיר בור מימיה הקרו שביבי נוגה עומק תבונתו המאירים מחשכי תבל, והמה מרפא לנפש מתהפוכות הדורות ובלהות הזמן, אשרי עין ראתה כל אלה אשר ראה הכהן הגדול מאחיו...", ובסוף המכתב הוא כותב: "ואילו זכיתי גם לשאר ספרי אדמו"ר האדם הגדול בענקים.. מה מאושר הייתי..."
רבי יהושע בוימל (ה"עמק הלכה") כתב לרב קוק: "אחרי נאחז בשבח הוד גאון תפארתו! את ספריו היקרים אורות התשובה וחבש פאר קבלתי וברכתי עליהם ברכת הנהנין.. ויהי רעוא שיאריך ימים על ממלכתו ויוציא לאור את שאר מעשי אצבעותיו.. הנני לוטה פה דאלאר אמעריקאי אחד ואבקש לפניו מאוד שישלח לי את שאר ספריו, ויתר אין ביכולתינו, ומאוד חשקה נפשי לראות בתפארת שאר ספריו."
רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין קרא במפורש לתמוך בקק"ל והתייחס לתרומה לקק"ל כ"מצוה גדולה מאוד" כלשונו, ואמר על המדינה לאחר הקמתה שהיא אתחלתא דגאולה רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' הוביל את ייסוד ההסתדרות החסידית-ציונית "אגודת יישוב ארץ ישראל" שהסתפחה בתרע"ז למזרחי. רבי יצחק יהודה שמלקיש (ה"בית יצחק") מלבוב והחשק שלמה והמרחשת מווילנה חתמו על הצהרת היסוד של ה"מזרחי" (הכרוז שפורסם לאחר אסיפת הייסוד של התנועה) והיו בין 67 גדולי התורה מרחבי אירופה שחתמו על הקול קורא הזה.
רבי אבא יעקב הכהן בורוכוב מוולקוביסק בעל "חבל יעקב" היה מראשוני הרבנים שהצטרפו למזרחי.
רבי אליעזר הלוי סג"ל מישל ("משנת אליעזר") מטורקה היה מגדולי הפוסקים והכתובת הראשית לשאלוות בהיותו בבודפסט בזמן מלה"ע הראשונה והיה ציוני ושיבח את הרצל בדרשותיו.
רבי יצחק צבי ריבלין היה מגדולי דורו בנגלה ובנסתר והיה מייסד סניף המזרחי בירושלים.
רבי יוסף גרשון הורוביץ שהיה ראש ישיבת מאה שערים ורב השכונה, היה מראשי המזרחי בירושלים.
רבי מנחם נתן נטע אוירבך (ה"אורח נאמן" ונכד ה"אמרי בינה") היה מראשי המזרחי בירושלים.
רבי צבי פסח פרנק כתב על ניצחון צה"ל במלחמת השחרור שהיא אתחלתא דגאולה.
רבי יקותיאל אריה קמלהר (ר"י "אור תורה" בסטניסלב ורישה ומחבר "דור דעה" ועוד) תמך בהשקפה דתית-לאומית כפי שעולה ממכתבו לרב קוק באב תר"פ לגבי המאמר "תחית הקודש" שפורסם לראשונה ב"המזרחי" בוורשה.
הרב מפוניבז' ראה במדינה אתחלתא דגאולה ותלה את דגל ישראל בביתו ביום העצמאות והורה לתלות את הדגל מעל הישיבה.
הבבא חאקי שנודע כאחד מגדולי חכמי הספרדים תמך במפד"ל.
הרב מטבריג היה ראש ישיבה ב"מרכז הרב".
העילוי ממייצ'יט היה במזרחי.
רבי בן ציון אברהם קואינקה היה ראב"ד הספרדים בירושלים והיה במזרחי.
רבי משה כלפון הכהן ("הכהן" הוא שם המשפחה) מג'רבה (רבה של יהדות ג'רבה) ראה בציונות אתחלתא דגאולה והתקין לחגוג את יום העצמאות בג'רבה במשך שלושה ימים וכן משבח את הרצל (מדובר בדברים ב"הדרוש החמישי לאתחלתא דגאולה" בספרו "מטה משה" כשהדברים נכתבו 16 שנים לאחר פטירת הרצל).
רבי מרדכי ישועה עטיה (ר"י המקובלים "החיים והשלום" בירושלים) כתב: "ולו היה לנו לב לדעת ולהבין את הנס הגדול שנעשה לנו בשנת תש"ח שה' הצילנו מידי מרעים... ה' היה גומר את הגאולה בשלימות... אם כן לו עשינו כולנו כזאת ששמחנו בנס שעשה לנו ה' בשנת תש"ח שהצילנו מיד מרעים, והיינו מזמרים ומשבחים ומשוררים לה' על זאת, כי אז בוודאי הייתה הגאולה נגמרת, ואפילו שאין בידינו מעשים טובים שבזכותם ננצל ונגאל... "
רבי אברהם יעלין (בעל ארך אפיים וגאולת ישראל) כתב לראי"ה באגרתו: "לכבוד רב האי גאון, המהולל ברוב התשבחות, חריף ובקי סיני ועוקר הרים, נ"י עה"י פ"ה, המפורסם בכל קצוי ארץ ברוב גאונו וצדקתו, מורינו הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, הרב הראשי לארץ ישראל, האב בית דין בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן" (אגרות לראי"ה מאת הרב משה צבי נריה עמוד קעה אגרת קסב). הרב יעלין אף קיבל מהראי"ה הסכמה לספרו 'גאולת ישראל'. רבי יהודה זרחיה [מרדכי לייב חיים] הלוי סג"ל (מגדולי המקובלים בדורו והחזו"א אמר עליו שהוא ארי בין אריות) כתב לרצי"ה מכתב ביום העצמאות תשל"ז ובו כתב "בחג העצמאות תשל"ז" ומשבחו שהוא "משמש אורה זו תורה לאלפי צעירים ומתסיס לאהבת ארץ ישראל", על כל חלקיה (שני עברי הירדן), "ובלי ספק זכותו רבה מאד והמקום יעזרנו לשמש בכהונה גדולה בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו".

דמותו של הראי"ה כפי שמשתקפת ממעשיו והנהגותיו[עריכה]

קדושתו[עריכה]

"לא תתורו אחרי עיניכם":

• "מיום היותו בן תשע שנים לא הסתכל בצורת אישה" (חוץ מהקרובות ביותר; הרב יעקב משה חרל"פ)
• בלומדו בוולוז'ין היה נהוג שהתלמידים מתגוררים ואוכלים אצל בעלי בתים בעיירה. בבית שבו התגורר עם כמה מחבריו, בעלת הבית הגישה את האוכל לבחורים, והרב קוק נזהר מלהביט בה כשנתנה את מזונו. בעלת הבית העלתה לו את מחיר הלינה והארוחות ולא לחבריו כי היה יפה תואר ובעלת הבית רצתה לדבר עימו, אך הוא סירב להגיע אליה כי לא רצה לדבר אתה ולהביט בה, ואף לאחר שהעלתה את המחיר כמה פעמים. לחבריו ששאלוהו מדוע אינו מתווכח אתה, ענה: 'האם דברי חז"ל "אל תרבה שיחה עם האשה" לא שווים חצי רובל?' כשראתה שהרב קוק לא בא אליה החזירה בעלת הבית את המחיר לקדמותו. (באתר ארגון "אור האורות"; גרסה אחרת ב"חיי הרב" עמ' 30 ושם היא העלתה לכולם בחצי רובל והרב קוק נתן לה את המחיר החדש בלי להתווכח, וכששאר חבריו סירבו לשלם היא כעסה ואמרה שחברם העילוי שילם מיד. הם באו אליו בתלונה שהוא גורם להם הפסד והוא הגיב: 'האם מאמר חז״ל "אל תרבה שיחה עם האשה״ אינו שקול כנגד חצי רובל?')
• היה עונה בעצימת עיניים לנשים שבאו אליו לשאול.
• רבי יצחק אריאלי למד בחברותא עם הרב קוק במשך כמה שעות בכל יום. כך נהגו במשך יותר משלוש שנים. בזמן לימודם הסתגרו בחדר סגור, ולא יצאו ממנו לכל צורך שבעולם מלבד פיקוח נפש. ואמר הרב אריאלי שיכול להעיד שבמשך כל השנים האלו לא ראה הרב קוק צורת אישה כלל, ואע"פ שהרבה נשים היו מסתובבות בביתו כידוע.
• פעם אחת נסע הראי"ה לכנרת עם הרב חרל"פ והיו בבית שבו השתכנו והיה שם גם אדם ששנה ופירש והתווכח עם הראי"ה ורק שלושתם היו בבית, ואותו אדם גלה ראשו בפני הרב (אז עדיין לא היה מקובל ללכת בגילוי ראש גם לא אצל חילוניים ולכן זו הייתה חוצפה גדולה). הרב חרל"פ כעס מאוד על כך ומתוך כעסו הרב פנה לרבו ואמר: "איך החציף האיש הוא את פניו לגלות ראשו בפני רבנו?" והשיב הראי"ה שלא ראה זאת (הרב זוסמן).
• פעם אחת, בזמן שהרב קוק כיהן פאר ברבנות ירושלים, הייתה הופעה מלכותית שאליה הוזמנו הרב קוק שאליו התלווה הגבאי ר' לייביש, והרב זוננפלד שאליו התלווה הגבאי ר' מנחם מנדל בריכטה. להופעה הוזמנה זמרת, מה שהרבנים לא ידעו מראש. מפני כבוד המלכות הרב זוננפלד תחב את אצבעותיו ואוזניו והרכין ראשו כלפי מטה, אך הרב קוק מיד ברח משם כל עוד נפשו בו. (כך סיפר נכד של הרב בריכטא לרב יוסף אריה לייב זוסמן, תלמיד מובהק של הרב חרל"פ, והרב זוסמן הביא את העובדה ב'מבחירי צדיקיא', עמ' קע"ח, וכן הודפסה ב"מאבני המקום', י"ד, תשס"ב, עמ' 33).
• פעם שיבח מישהו לפני הרב זוננפלד את הרב קוק על קפידתו בשמירת קדושת העיניים, שתכף כששומע ומבין שנכנס אדם לחדרו משפיל את עיניו לרצפה בחששו מהסתכלות רעה חלילה, ענה הרב זוננפלד ואמר: "אם כן, יהיה לו עולם הבא גדול יותר". ("שיח שרפי קודש", ה'תק"כ, עמ' ר"ח)

הוציא דיבוק:

• דיבוק שנכנס בצעיר ספרדי ביפו אמר שישמע רק ל"חכם אברהם הכהן קוק" והוא דיבר בלשון הקודש שהצעיר הזה לא ידע. למעשה היה צריך להוציא את הדיבוק פעמיים. בפעם השנייה הדיבוק אמר שהוא יצא מעיניו או ראשו, אך הרב קוק ציווה על הדיבוק בצרחות ובהשבעות נוראות שיצא רק מבוהן רגל שמאל, וכך היה. לאחר כמה ימים באו שוב האב ובנו הצעיר בבהלה כי הוא מרגיש שוב כאבים ברגלו. הרב הרגיע אותם ואמר להם שהפעם זה יעבור. (הרצי"ה קוק)

תיקן נשמות

• תלמידו, הרב חרל"פ, העיד כי עסק בתיקון נשמות. הרבה פעמים עסק בתיקוני נשמות של אנשים גדולים שנכשלו בעניינים מסוימים והיו זקוקים בזה לתיקון. הראי"ה היה מצביע עליהם באצבעו מפני שהיו ממש נמצאים בחדרו, ותיקנם בזה שהיה מגלה את שורש הפנימי שבקדושה של אותו כישלון. (הרב זוסמן)

מנותק מענייני העולם הזה:

• אכילה ושינה: היה שוכח לאכול ולשתות ולא ישן יותר מ-3 שעות ביממה עד מחלתו האחרונה מרוב עיסוקו בלימוד התורה.
• לא הכיר צורת מטבע:
  פעם אחת כשבא אליו עני לבקש נדבה, היו לו מטבע גרוש ומטבע שילינג שהיא קטנה יותר אך ערכה רב יותר, הרב שהתפרסם בפזרנותו לצדקה, נתן לו את הגרוש בחושבו כי המטבע הגדולה יותר ערכה גדול יותר. העני התרעם מדוע הרב נותן לו רק גרוש אחד, והרב קוק ענה לו בתמימות שהוא נתן לו את המטבע הגדולה יותר! (עזריאל קרליבך שלמד בבחרותו ב"מרכז הרב")
  בהיותו ביפו בא אליו דין תורה שבו חברת היינות "כרמל מזרחי" תבעה חברה מתחרה שהשתמשה בסמלה המסחרי של שני המרגלים הנושאים אשכול ענבים, והטעתה לקוחות רבים וגרמה לה נזק רב, והיא תבעה את החברה המתחרה על סך של 20,000 פרנקים. בשלב מסוים נעלם הרב קוק ל-3 שעות. שאלוהו על כך וענה שכיוון שכדי לפסוק דין לאמתו הוא היה צריך להבין את התרגשות שני הצדדים בגלל כסף והיה צריך להכניס עצמו לתאוות הכסף. לכן התבודד כמה שעות כדי לחשוב "מהו כסף? מה צורך בכסף? מהי תאוות כסף?" (אחיו, הרב שמואל קוק)
  במקרה אחר בא מחבר ספר למכור את ספרו לרב קוק. הרב הוציא מטבע שהייתה לו בכיס ושאל את הגרמ"מ כשר זצ"ל שהיה לידו אם יש במטבע זו כדי לשלם על ערך הספר. (הרב מנחם מנדל כשר)
  בפורים תרצ"ג הוציא הרב קוק מטבעות שונות שהיה לו בכיס ושאל אחד מתלמידיו שהיה אתו באותו זמן מהו ערך כל מטבע כדי שיוכל לקיים מצוות מתנות לאביונים. (תלמידו פנחס המבורגר)
  כשהיה ביפו ערך חופה וקידושין במלון שעל שפת הים. לאחר טקס הקידושין תחב החתן לידו של רב קוק מטבע זהב. הרב הזדעזע והפיל מיידית את המטבע מידו ויצא מיד מן המלון בלי לומר דבר. (הרב שלמה הלוי רוהלד שכיהן כמזכיר התלמוד תורה "שערי תורה" ביפו ובהמשך כמזכיר הרבנות הראשית בתל-אביב^[8])

נולדו בנים בזכות הבטחתו של הרב:

• לפני חופה וקידושין שהרב ערך התפתחה מריבה והחתן לא רצה לגשת לחופה. הרב קוק הבטיח לו בן זכר אם ייגש לחופה, והחתן התרצה. נולדו לו שישה בנים ואח"כ נולדה גם בת. (הרב משה צבי נריה; סיפור זה סיפר גם הרב משה שוורץ ולפי גרסתו מדובר בשבעה בנים)
• אחד התלמידים ב"מרכז הרב" שנולד לו בן בא לפניו בבעיה שהוא רוצה לקוראו בשם אביו ורעייתו ומשפחתה רוצים לקוראו בשם אביה. הרב השיב: 'תקרא אותו בשם אביה ואת הילד שייוולד לכם בע"ה בשנה הבאה תקרא בשם אביך.' וכך היה! (רבי שמואל אליעזרי, מגדולי תלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ומהתלמידים שהיו חברותא של הרב)

בכוח תפילתו והוראתו נרפאו חולים ואף קשים בגוף ובנפש:

• הקלת קשיי לידה: בלונדון באחד מימי החנוכה תרע"ו לאחר חצות הלילה באה אישה לבית הרב והתחננה בבכי להיכנס לרב לבקש להתפלל על בתה היולדת ולברכה שהיא במצב מסוכן ומתקשה ללדת כבר שלושה ימים. תוך כדי שהשמיע דבריה בפני ר' יעקב וולפרט, ירד הרב מהקומה העליונה ואמר: "אם יש עוד ההדסים בבית, יבשלו אותם במים כמו תה והיולדת תשתה אותם". בבוקר באה אותה אישה והזמינה את הרב להיות הסנדק בברית. (ר' יעקב וולפרט)
  באותה שנה בט"ו בשבט שוב היה מקרה כזה, ותיכף בשומעו את דברי האם אמר: "לכי הביתה בתך כבר ילדה לאורך ימים טובים". (הנ"ל)
• רפואת הגוף: בהיותו בירושלים לפני אחד הפסחים אחות של רבי משה צבי נריה חלתה בדלקת קרום המוח והרופאים התייאשו מחייה. במוצאי יו"ט ראשון של פסח, הרב נריה שהיה אז בחור ישיבה ב"מרכז הרב" הלך עם אביו, רבי פתחיה מנקין, לרב קוק שאמר להם: "זה שום דבר!" והוסיף לה את השם "ברכה" כי החלו לומר באותו לילה "ותן ברכה". כשהגיעו לביתם ראו שהוטב מצבה וכך מיום ליום השתפר מצבה עד שהחלימה לגמרי! (הרב נריה)
  רעייתו של ר' אריה לוין, הרבנית חנה-ציפורה ע"ה, הייתה פעם חולה מסוכנת כשנקראה רק חנה. ר' אריה שלח לרב קוק את הרב ישעיה חשין (למד אצל רבי יהושע צבי מיכל שפירא יחד עם הרב חרל"פ) לשאול מה לעשות. הרב קוק השיב: " 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות' (ישעיה ל"א, ה') - יוסיפו לה את השם ציפורה". מיהר הרב חשין לחזור לר' אריה עם תשובת הרב, ולאחר שעשו כדבריו, הוטב מצבה עד שהבריאה לגמרי והאריכה ימים.
  הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב כהן ("הרב הנזיר") זצ"ל נכנס אליו בליל יום הכיפורים והתאונן על כאב שיניים ולסת מנופחת מאוד. הרב נתן לו קופסת טבק להריח ואמר שזה יהיה לרפואה, והכאב והניפוח נעלמו. ("הרב הנזיר")
  בדרך לארה"ב בנסיעה להתרמה עבור מוסדות התורה בארץ ובליטא שהשתתפו בה גם רבי אברהם דב כהנא-שפירא מקובנה ורבי משה מרדכי אפשטיין מסלבודקה, עבר את ניאפל שבאיטליה, ולבקשת ר' מרדכי סטרוגין שהתעכב שם בדרך לארץ ישראל בגלל מחלת אשתו כשהרופאים התייאשו ממנה כולל פרופסור חשוב שהובא על ידיו במיוחד מוינה, בא לבית החולה וברכה ברפואה שלמה מן השמים והחלימה ממחלתה וחיה עוד למעלה מעשרים שנים לאחר המקרה (ר' מרדכי סטרוגין)
• רפואת הנפש: אם משפחה אחת חלתה בשיגעון וכל הדרכים לרפאותה ממחלתה כשלו, כולל אשפוז בבית חולים לחולי נפש. בני המשפחה החליטו להביאה לפני הרב קוק שיברכה שתתרפא ממחלתה. לאחר ששמע הרב את המקרה, צעק על האישה: "עד מתי תשתגעי?! לכי הבייתה לטפל בילדים שלך!" באותו רגע האישה נתרפאה משיגעונה וחזרה להיות כאחד האדם. (הרב ניסן זק"ש זצ"ל שהיה עד למקרה).
  בתו של ר' אשר וידמן משכונת "שערי חסד" בירושלים לקתה בנפשה. ר' אשר הלך לרב קוק לבקש ממנו עצה מה לעשות. הרב השיב לו: "קח את בתך וסעו יחד לעיר יפו. שם היא תרחץ בים הגדול, ותטהר ותשוב לדעתה כמקודם". ר' אשר עשה כדברי הרב קוק, ומיד לאחר שרחצה בים הגדול, שבה לשפיות כמקודם! היה זה מופת מעין המופת של אלישע הנביא לנעמן שריפאו מהצרעת ברחצה בנהר הירדן.^[9]
• אריכות ימים בזכות ברכתו: פנחס רקובסקי סיפר כי הכיר אדם שנפטר בערך בגיל 115 שנים, והיה הולך בלי מקל. לשאלה במה זכה לכך, השיב כי היו מתאכסנים אצלו רבנים רבים, וגם הרב קוק כשהיה רב ביפו התאכסן אצלו כמה פעמים. הוא נכנס לרב קוק לבקש ברכה, והרב בירך אותו שיזכה לאריכות ימים ויראה בנחמה, והזקן חי עד כמה זמן לאחר מלחמת ששת הימים.

הקב"ה דורש כבודו של צדיק:

• פעם אחת בבויסק ראהו ערבי שהזדמן למקום וגרזן בידו ורצה להכות את הראי"ה בגרזן אך ידו יבשה ולא יכול היה להורידה מטה עד שעבר הרב קוק את המקום. (הרב זוסמן)
• בפורים תרצ"ב ערכו מצעירי הקנאים משפט מבוים נגד הרב קוק שבו דנו אותו למיתה כשהם מחרפים ומגדפים אותו באופן נורא ביותר. למעורבים במשפט המבוים או לבני משפחותיהם התרחשו אסונות, ולאחד מהם, למשל, נפטרו אשתו ובנו באותה שנה ובאו עליו ייסורים נוספים. אותו אחד בסופו של דבר עלה עם עשרה מחבריו לקברו של הרב קוק וביקש מחילה. וכן נגד מעשה זה פורסמו מחאות רבות של גדולי ישראל.
• אחד מראשי אגו"י בירושלים שהיה קנאי, הגדיל את מדורת המחלוקת, ופתח במערכה ומכוערת להכפיש את הרב קוק גם בחו"ל. הוא דאג לשלוח מכתבי שטנה, לצייר את הרב קוק כרב רפורמי ומתקדם ח"ו. וכאז כן היום, אנשים תמימי לב שלא זכו להכיר באמת את הרב קוק התפתו להאמין לדברים. כשהגיעו לא"י גדולי ישראל, הודו כי הופתעו לראות רב טיפוסי מהדור הישן, שכן ציפו לראות רב "מגולח ומתקדם" וכו'. הרב קוק, שידע מי האחראי למעשים אלו, התבטא ואמר כי בטוח הוא שהארץ הקדושה תקיא את האיש האחראי לזה, ועל עפר טמא תהיה מיתתו! לאחר שנים, אותו האיש שהיה עסקן ציבורי חשוב בחוגיו, נשלח לחו"ל בשליחות "אגודת ישראל". כשגמר את שליחותו, הפליג באונייה חזרה ארצה, ופתאום החלה הרעה בבריאותו. מחלתו התגברה, ולא היה מנוס לרב החובל אלא להחזיר את האונייה לאיטליה. הכניסוהו למנזר בית-חולים, ושם התפגר תחת צלב שהיה תלוי על הקיר. זקנים ספרו, כי כשהחזירו את הנפטר לארץ, בקושי הצליחו לחלץ את הגופה מיד רב החובל שרצה להטילה לים, אחר שפחד ממחלה מדבקת באנייתו. והעיד תלמיד חכם ירושלמי שראה את גופת האיש שהייתה מאובקת באבקה לשימור הגופה ממצב ריקבון, והמראה היה נורא! כזה היה גורלו של אדם, שאף שהיו לו זכויות בפעילותו הציבורית, אך חילול כבוד התורה, ביזוי תלמיד חכם ועוד בשקרים, הכריע את הכול, ומת מיתה משונה וגופו נתחלל במקום טמא. ("שיחת אבות", פירושים, פרק ד'; "הנשקפה כמו שחר", פרק ו').
• קבוצה של בחורי ישיבה מירושלים, וביניהם אחד מבניו של רבי משה יאיר וינשטוק, נסעה בימי בין הזמנים לנפוש בצפון הארץ. היה זה כמה ימים לפני ל"ג בעומר, ומשום כך הם תכננו להגיע גם למירון. במשך הנסיעה באוטובוס, אחד הבחורים דיבר נגד הרב קוק בצורה מאוד חריפה ופוגעת. בנו של הרב וינשטוק כיבד מאוד את הרב קוק, כפי שלמד מאביו, ודברי הבלע נגד הרב קוק צרמו לו מאוד. הוא לא היה היחיד: כל הבחורים שהיו באוטובוס ניסו להשתיק אותו, אך מאומה לא עזר, ואותו בחור המשיך עוד ועוד לבזות בדיבוריו את הרב קוק. הנסיעה באותם ימים הייתה קשה ומעייפת. מזג-האוויר החם הכביד על הבחורים. בדרך נסיעתם, כשעברו בעיר טבריה, החליטו לגשת לטבול בכינרת ולהתרענן מהחום. כאשר נכנסו הבחורים למי הכנרת, הדיבורים הבוטים נגד הרב קוק עוד הדהדו באוזניהם. אותו בחור שביזה את כבודו של הרב קוק, תכף ומיד כשנכנס למים, נסחף עם הגלים, טבע ומת.
• כשהירדנים שלטו בהר הזיתים חוללו כ-50,000 מכ-70,000 מצבות הקברים שהיו אז בבית הקברות היהודי שבהר. כל המצבות בסביבת קברו של הרב קוק נותצו, אך את מצבת קברו לא הצליחו לנתץ. הצוררים ימ"ש ניסו כמה פעמים, אך כל פעם קרתה להם תקלה, ואף נהג טרקטור אחד נהרג.

המונית עם הרב קוק עברה מעל הנערה ולא דרסה אותה:

• בנות משפחת רקובר הירושלמית הלכו ברחוב שטראוס ואחת מהן נבעתה מכלב גדול, וברחה משם וירדה לכביש ושם נפלה, ובדיוק אז עברה מונית, והתרחש הנס, והמונית לא פגעה בנערה אלא רק עברה מעליה. הנערה נלקחה לבית הרפואה שטראוס הסמוך למקום ונמצאה ללא כל פגע. יהודי ירושלים ייחסו את הנס לזכותו של הרב קוק שישב במונית בדרכו לשיעור. (הרב דוב כהן, בוגר ישיבת חברון, ב'וילכו שניהם יחדיו : מזיכרונותיו של הרב דב כהן זצ"ל' המבוסס על יומנו, עמ' 290)

שומר ה' את רגלי חסידיו:

• כשהיה רב בבויסק פעם אחת ביקש חותנו האדר"ת שיבוא לביתו בפוניבז' שבה כיהן אז כרב. הרכבת עצרה בוילנה והראי"ה יצא לרציף עד הזמן המיועד להמשך הנסיעה. הוא שקע בשיחה תורנית עם בחור ושכח מנסיעתו ובינתיים עברה הרכבת ובאה במקומה אחרת הנוסעת בחזרה לבויסק. הראי"ה שנזכר בנסיעתו עלה אליה ולא ידע שהיא רכבת אחרת וכך חזר לביתו במקום להגיע לחותנו. כעבור כמה ימים שלח האדר"ת מברק שבו שואל "מה שלום חתני?" כי הרכבת מבויסק לפוניבז' התהפכה ונהרגו נוסעיה. (הרב זוסמן)
• סיפר שלמה רוהלד, מזכירו של הרב קוק ביפו: 'פעם אחת הגיע גט מניו-יורק בשביל אחת הנשים מפתח-תקווה. כדי לקבל את הגט באו האישה ואביה וקרוביה לעת אחר הצהריים, ומפני הטרחה של הליכה וחזרה, בקשו את הרב קוק לסדר את מסירת הגט בהקדם. הוא הוכרח להבהיל את בית הדין ולקבץ מניין, ואז התחיל הרב בחקר השם. לאחר החקירות ניגש הרב לסדר את מסירת הגט, והנה אחרי שקרא יחד עם העדים וביה"ד כמה שורות בגט, הפסיק באמצע וכפלו והניחו את השולחן, ואמר למעוניינים שרק מחר יסדר את הגט. הם התרעמו על זה, אך הרב עמד על דעתו. למחרת, לפני הצהריים עבר דרך יפו הרב [אהרן] אורלינסקי מפ"ת ויסר לבית הרב קוק. וידבר הרב קוק אתו על דבר הגט הנ"ל, ונתברר שיש בו שינוי גמור בשם המתגרשת, והוכרחנו לשלחו חזרה לניו-יורק שישלח גט אחר מתוקן על פי השמות שכתב הרב קוק. וראינו אז עד כמה גדולה הרגשתו התמירה של הרב קוק, ועד כמה שומר ה' את רגלי חסידיו'.

חלום בישיבה על כסא הרב:

• אדם בא לפני הרב טען ושאלו האם הוא יכול להגר לאמריקה כדי לנסות להתפרנס יותר בכבוד כש-25 שנים הוא עסק בניכוש עשבים בשטחים לפרדסים, בנטיעות, בסיקול אבנים ובחפירות לבניין בתים ומשתכר מזה בקושי למחיית ביתו? לאחר מספר דקות שבו הרהר הרב, הורה לאותו אדם לשבת על כסאו ומיד כשהתיישב על כסא הרב צנח ראשו על השולחן ונרדם וחלם חלום שבו הוא נפטר ונשמתו עומדת בפני בי"ד של מעלה והוא רואה מלאכים מעמיסים את עוונותיו על כף אחת של מאזניים עד שהגיעה הכף כמעט לארץ ועל הכף השנייה מעמיסים רגבי עפר, אבנים, סלעים וחול שפינה בעבודתו באדמת הארץ, וכף הזכויות חסרה מעט כדי להכריע את כף העוונות. לאחר שהאיש סיפר את חלומו לרב, ענה לו הרב שבחלום קיבל את התשובה לשאלתו.

המשיך בתפילתו ברעידת אדמה:

• כשהיה ראב"ד ירושלים התרחשה בתרפ"ז רעידת אדמה כשבישיבתו היו בתפילת עמידה. כולם חיפשו בבהלה מחסה ורק הרב קוק המשיך בתפילתו. לאחר שסיים והסב פניו לקהל ראו חיוורון על פניו. זו הייתה הרעידה השנייה לאחר הרעידה כמה ימים קודם לכן שבה נהרגו בארץ 150 איש וכשהתרחשה למד הרב קוק בחדרו ולאחריה ניגש לחלון, הביט החוצה ושב ללימודו מיד. (הרב יעקב שלוה)

תפילה כמו הכהן הגדול בבית המקדש:

• סיפר אחד מחסידי גור: 'את הסיפור שמעתי מאחד שנכח בשיחתו של האדמו"ר מגור, קודם שנהיה לאדמו"ר. האדמו"ר שליט"א סיפר על אביו הלב שמחה, שפעם אביו האדמו"ר בעל האמרי אמת זצוק"ל שלח אותו בשליחות לרב קוק, והיה זה בסביבות השעה תשע בבוקר. כשהגיע ה'לב שמחה' לביתו של הרב קוק, הוא דפק על הדלת. כשהגבאי פתח את הדלת, אמר לו ה'לב שמחה': "יש לי שליחות מאבי לרב, ואני רוצה להביא את זה לרב, אם אפשר להכניס אותי". אך הגבאי אמר: "עכשיו אף אחד לא נכנס לרב. הרב עסוק עכשיו בתפילה, ואין להיכנס אליו". ה'לב שמחה' לא היה 'בטלן', ושאל אם אפשר להיכנס לראות איך הרב מתפלל. אז הגבאי אמר שאמנם אי אפשר לפתוח את הדלת בחדרו של הרב, אך הוא מסכים לבדוק מה המצב. הוא חזר אח"כ ואמר שהדלת לא סגורה עד הסוף, כך שאפשר להציץ ולהסתכל בפנים. ואכן ניגש ה'לב שמחה' והציץ בחריץ מבעד לדלת החדר. לנגד עיניו הוא ראה את הרב קוק עם טלית ותפילין שכוב על הרצפה בפישוט ידים ורגלים. היה זה ממש מפחיד, והוא מאוד נבהל. הוא רץ חזרה לאביו, בעל ה'אמרי אמת', וסיפר לו שביקש להיכנס וכו' ואז ראה את הרב ככה. כששמע זאת ה'אמרי אמת', הגיב במשפט הבא: "הרב קוק - כל חייו הוא בבחינת פישוט ידיים ורגליים בבית המקדש". הסיפור הזה עשה עלי רושם חזק, משום שה"אמרי אמת" מאוד קימץ במילים, הוא היה קמצן בדיבור, שתקן, וכל חסידי גור יודעים זאת.'

לימוד של קדוש עליון

• רבי שלמה זלמן זלזניק, ראש ישיבה בישיבת "עץ חיים" לצד הרב איסר זלמן מלצר, סיפר לרב נריה: "פעם אחת ביום שישי אחר הצהריים, הייתי מוכרח לגשת אל הראי"ה לסדר איזה ענין בקשר לישיבה. כשבאתי לביתו וניגשתי לדלת חדרו הקטן בו ישב, למד וכתב, לא דפקתי מייד אלא שמתי אוזן לשמוע אולי הרב לומד, ואין להפריעו. והנה עולה באוזני קול המיה נרגשת... הרב לומד פרקי תנ"ך בהטעמה מרובה, וחוזר עליו ביתר הטעמה. ופתאום קולו עולה והוא חוזר וקורא את הפסוק בהתרגשות גוברת, וכאילו נתגלו לו דברי הנביא בגילוי חדש. הוא עובר לפסוק נוסף, וחוזרים הדברים, והלימוד נמשך. גדלתי בירושלים בין גדולים ויראים, צדיקים וחסידים. ראיתים בלימודם ושמעתים בתפילתם. אבל מעולם לא שמעתי לימוד תנ"ך כזה. היה זה לא לימוד, אלא תפילה. ולא תפילה רגילה, אלא עבודה שבלב. כך מתפללים קדושי עליון בעת רצון, בשעת התעלות, בדחילו ורחימו. עמדתי נרגש וחיכיתי, וגם כאשר נגמר הלימוד, כשנדמה התפילה, עדיין נשארתי עומד רתוק למקומי עד אשר שבה נפשי למנוחתה, ורק אז העזתי לדפוק בדלת. כשנכנסתי היו עוד פני הרב מלאים ריגוש, אולם הוא קיבלני כדרכו במאור פנים, וכשרק שמע את משאלתי הזדרז למלאותה. כשנפרדתי ממנו אמרתי לעצמי: ידעתי שהרב הוא גאון וצדיק, אולם כאן הוא נתגלה לפני כאחד קדמון, שלא מהעולם שלנו... וכל אלה שמרשים לעצמם לבקר את מעשיו או את דבריו, אינם מכירים אותו כלל וכלל. מי שמסוגל ללמוד כך פרק תנ"ך, לא רק שאסור לדבר בו סרה, אלא שאסור גם להרהר אחריו. לא לנו למדוד דרכיו בקנה מידה רגיל, כי גבוה ונשגב הוא מכולנו." (הדברים מופיעים ב'בשדה הראי"ה', עמ' 125, כשעיקר המעשה עם הרש"ז זלזניק מופיע גם ב"מלאכים כבני אדם" של שמחה רז אך ללא הדברים הנוספים לגבי מה שחשב כשנפרד מהרב קוק)
• סיפר הרב יונה עמנואל: 'לפני כמה שנים סיפר לי מו"ר (הגרש"ז אוירבך) על הערכתו הגדולה להראי"ה קוק זצ"ל. הוא סיפר שבזמנו קנאי אחד רצה להיכנס לרב קוק ולצעוק עליו, ובחוץ הוא שמע איך הרב קוק לומד עם עצמו פרק בתנ"ך, שמע ונדהם ועזב! הרב קוק למד בהתלהבות גדולה, עד שהקנאי ראה והשתכנע שאין מה להתווכח עם צדיק כזה.' ("המעין", ניסן תשס"ד, עמ' 4)

כולו קדושה:

• בהיותו בפולין לרגל נישואיו ביקר הרצי"ה את האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור (ה"אמרי אמת") שאמר לרצי"ה על אביו שהוא "כולו מלא קדושה!"
• הרב איסר זלמן מלצר בהספדו על הראי"ה התייחס לקדושתו: "...בשנתיים האחרונות הזדמן לנו להיפגש יחד על הכרמל, להתפלל יחד וכו'. במשך שבועות אחדים, היינו בצוותא בחלק גדול מן היום... אז ניתנה לי הזדמנות לראות איך נראה פרצופו של אדם שאין לו רגע בלי קדושה!"
• הרב ישעיה חשין שהיה בהשקפת "העדה החרדית"^[10], כשראה את הרב קוק אמר: "הרי השכינה שורה עליו"!

ספרו "ראש מילין" שימש כסגולה לרפואה, הצלחה ושמירה:

• באו לרב קוק בני משפחתה של אישה שחלתה בנפשה שמתוך שיגעונה היו יוצאת לשדות וצורחת. הרב קוק אמר להניח את ספרו "ראש מילין" על אבן בשדה שאליו היא יוצאת. עשו כדבריו, והאישה נרפאה משיגעונה.
• כן שימש הספר כסגולה ללידה קלה יותר כשהספר מתחת לכרית של היולדת ('שבחי רא"יה עמ' קמ"ט), כסגולה לצאת זכאי במשפט (הרב שמעון גליצשטיין שהיה מזכיר הרב קוק בהיות רב קהילת "מחזיקת הדת" של חסידי בלז בלונדון בספרו "מזכיר הרב", עמ' י"א), וכסגולה לשמירה: הרצי"ה נתן הספר לתלמידיו שיצאו למקום סכנה או לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל או המליץ להם לקחת את הספר כסגולה לשמירה. הראי"ה עצמו אמר על ספרו זה שאפילו לשינון הספר בלי להבינו יש בו "סגולה להאיר אור העליון על כל המשננו בטהרת הרעיון" (אגרת תת"צ מ'אגרות הראי"ה').

יראתו ודקדוקו במצוות[עריכה]

כיבוד אב ואם:

• כשאביו היה מגיע לתפילה היה הרב רץ לקראתו כבר כשראהו על סף ביהמ"ד, מקבלו בשמחה גדולה ומלווהו למקומו וכך עשה מדי יום וכל פעם היה נראה כאילו זו פעם ראשונה שאביו מגיע לתפילה (יחיאל אהרן אלייש שהיה מייסד תנועת הנוער "בני עקיבא" ומשמרות "אליצור" ואחראי על הפלוגות הדתיות בהגנה).
• במכתב לבנו הרב יחיאל מיכל הרי"מ חרל"פ ("מכתבי מרום" בעמ' ע"ט) שאם היה רואה את הרב בשנת אבלותו על אביו ואמו אז היה רואה מה זה "מכבדו במותו" (קידושין ל"א, ע"ב) ולא החסיר יום אחד מלימוד משניות במניין גם לא ביוה"כ, שבת ומוצ"ש ויו"ט ('ליקוטי ראי"ה' א', עמ' 429).
• אף כשישבו על יד שולחנו רבנים ונכבדים, כשאביו עבר לפניו מיד עמד מלא קומתו לכבוד אביו עד שאביו ישב או יצא מהבית (יש לציין שאביו נזהר ככל האפשר שלט לעבור לפני בנו כדי שלא להטריחו).
• בכל פעם כשהתעכב מלאכול את ארוחתו בשעה הקבועה בגלל שקידתו בלימוד ובכתיבה, נכנסה אליו אימו והרב מיהר לעשות דבריה. פעמים רבות כוס התה או כוס החלב שהביאו לפניו לאחר תפילת שחרית התקררה והיה צריך להחליפה לכוס חמה אחרת וכך כמה פעמים ולא הועילו תחנוני שמשו, ר' מאיר דוד שוטלנד (חסיד קרלין), אז "איים" עליו שמשו ואמר: "אני הולך לקרוא את אימא!" רק אז מיהר הרב לציית ולשתות (הרב מנחם מנדל פרוש, "בתוך החומות", עמ' 248; הרמ"צ נריה, 'ליקוטי ראי"ה' א', עמ' 430)

מתחזק בלימוד תורה על ערש דווי:

• בט"ו באב שלפני פטירתו, אף שהיה חולה מאוד, הזכיר את ההלכה המובאת ברמ"א שיש להוסיף בלימוד הלילה מיום זה ואילך, שכן הלילות מתארכים, התחזק במיטתו וביקש להביא לו גמרא כדי להוסיף בלימוד. (הרב שלמה זלמן אוירבך שיבח בדבר זה את דקדוקו במצוות של הרב קוק)

דקדוקו בחשש גזל הפוסל לעדות:

• בהיותו ביפו בסידור גט בשעות אחר הצהריים המאוחרות בין בני זוג מביאליסטוק, ראה הרב קוק שאחד העדים הוא פקיד בכיר במוסד מסוים שמשתמש למכתבים פרטיים בנייר מכתבים של אותו מוסד, והרי זה גזל שפוסל לעדות. מצד אחד לא רצה הרב בעדות, אך מצד שני לא רצה גם לפגוע בו. לכן לפני מסירת הגט מהבעל לאישה, אמר הרב קוק שמפני שיש מניין יתפללו מנחה, ולאחר התפילה אמר שמפני שכבר לאחר השקיעה, ואם ימסרו עכשיו את הגט שנכתב ביום זה יהיה "גט מוקדם" הפוסל את הגט, צריך לבוא שוב למחרת כדי למסור את הגט. בלילה בא אדם מביאליסטוק, וכשהרב דיבר עימו על הזוג הזה התברר ששם האישה הוא אסתר-רבקה ולא "ריביל", השם שאמרו לו, ואם הגט היה ניתן עם השם "ריביל" הוא היה פסול. לשאלתו ענו בני המשפחה, שהיו עמי ארצות, שחששו ששני שמות פוסלים את הגט! (הרב שמואל ברוך ורנר שהיה ראב"ד תל-אביב)
• פעם באו לפני הרב בהיותו רבם של יפו והמושבות, זוג שרצו להתגרש. הרב בתחילה מסר את העניין לטיפול הדיינים האחרים. הדיינים לא מיהרו כיוון שחשבו אולי ניתן לעשות שלום בית, אך כשראו הדיינים שאין תועלת בשהיות החלו לטפל בהכנת הגט. הם נכנסו בעניין הזה אל הרב, אך הוא אמר להם לחכות כמה ימים. לא הבינו הדיינים מדוע להמתין אחרי שהזוג סבל כל כך הרבה. אחרי כמה ימים בא אדם שהתברר שהוא הבעל האמתי, וזה שאמר שרוצה לתת גט אינו הבעל, והעדים שהעידו על כך הם עדי שקר. הכול ראו בכך "מופת". אך הרב שמואל קוק זצ"ל, אחי הרב הסביר זאת בפשטות ואמר שאחד מהעדים היה פקיד, ופקידים לפעמים לוקחים מהמשרד לשימושם הפרטי דברים כמו נייר, כלי כתיבה וכדומה, ולכן חשש הרב לגזל שפוסל לעדות. ורצה הרב לחקור על הפקיד אם אמנם יש לפסול את עדותו, ובין כך בא הבעל האמתי.
• בסידור גט אחר ביפו לא באו שני העדים ופקידי בית-דינו הציעו עצמם כעדים, אך הוא סירב באומרו שקורה לפעמים שעובדי ציבור משתמשים לשימוש פרטי בדברים שהם רכוש מקום עבודתם כמו כלי כתיבה, נייר או מהדק, ויש בזה חשש לגזל שפוסל לעדות. (הרב משה מאיר ישר)
• בבוקר אחד בא אדם לרב בשאלה הלכתית. הרב ראה שהשעון מראה על שעה עשר בבוקר. הרב שאל אותו במה הוא עוסק, והאדם ענה כי הוא פקיד בעיריית ירושלים. הרב שאל אותו האם האחראים עליו הרשו לא לצאת ממקום עבודתו בשעה זו. האיש הודה שלא והוסיף שכמעט כולם נוהגים כך ומסדרים ענייניהם הפרטיים בשעות העבודה. הרב סירב לענות לו על שאלתו ומר לאותו אדם שכיוון שהוא מקבל כסף גם על זמן זה יש כאן חשש גזל שפוסל לעדות, ו"איך אסייע בידי עוברי עברה?"
• בהיותו בירושלים, באחת מתפילות המנחה ("מנחה גדולה" שבשעת הצהריים) האריך הרב קוק בתפילת העמידה ותוך כדי תפילתו, סימן לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ (ולא לחכות שיסיים תפילתו). התברר שהרב סיים את תפילתו סמוך לשקיעה והתפלל כ-6 שעות! הרב אריה לוין הסביר שבאותו יום הכריע בית דינו של הרב בעניינו של גט מסובך ועמד לפני סיום התהליך. לפני סיום כתיבת הגט הבחין הרב כי אחד מעדי הגט כתב מכתב פרטי על נייר של בנק "אנגלו-פלשתינה". הרב חשש שהנייר שווה-פרוטה ואז האיש הוא בגזר גזלן/גנב הפסול לעדות. הרב לא רצה להלבין פניו של המיועד להיות עד, הורה להפסיק את הדיון ולהתפלל מנחה, והאריך בתפילתו עד השקיעה, ומפני שלא כותבים גטין בלילה, לא תהיה ברירה אלא לדחות את הדיון הסופי למחר ואז אפשר להביא עדים אחרים. זה מראה גם על הקפדתו שלא לבייש אדם.

"ביומו תתן שכרו":

• לפני אחת מתפילות המנחה היה מוטרד ולא יכול היה להתפלל כי לא היה לו כסף לשלם מיד לכורך שהחזיר אז ספר שתוקנה כריכתו. לאחר שחתנו רבי שלום נתן רענן נתן לו את הכסף, יכול היה הרב להתחיל בתפילה, שבה שליח הציבור היה גיסו, ר' בנימין. (הרב קלמן אליעזר פרנקל)

דקדוק בחילול שבת בפרהסיה:

• בליל שבת גשום בתחילת חורף תרצ"ג באו במרוצה קבוצה מהקנאים לבית הרב קוק ואמרו לו שבית קפה מסוים ברח' המלך ג'ורג' פתוח בשבת. הם זעקו: יבוא איתנו הרב הראשי למחות על חילול שבת, וכדי להרגיזו קראו: ילך! ולאחר מכן חלק קרא: לא ילך כי הוא רבם של הציונים! הרב קוק לא הגיב והרכין ראשו. ולאחר כמה זמן אמר לתלמידו הרב אברהם ביק שנכח בביתו בגלל שהוא גר בשכונה רחוקה מבית הרב וחיכה שהגשם יעצר, שילווה אותו למסעדה. הרהר לעצמו הרב ביק: "מה זה? לכתחילה מאי סבר? קודם לא רצה ללכת ועכשיו נמלך בדעתו?" אך לא שאל את הרב קוק על כך והם יצאו בדרכם למסעדה ומצאו אותה סגורה. בחזרה פגשו את הרב אהרן טייטלבוים, מתומכי הישיבה ואת הרב רענן, שהיה ממונה על בית-האוכל של הישיבה ומנהלה. הרב קוק שאל את הרב ביק אם קבוצת הקנאים היו יותר ממניין, והרב ביק ענה שבוודאי כי הם צבאו על כל המדרגות. אז הרב קוק הגיב באוחזו בידו של ר' אהרן טייטלבוים: "ואיך עלה על דעתם שאתלווה עליהם למחות על חילול שבת? אילו באתי והמסעדה עדיין פתוחה, הרי חובתי הייתה להתרות בבעל המסעדה, ואם לא היה שומע לי, הרי הייתי גורם לחילול שבת בפרהסיה כדין 'בפני עשרה', אבל הוא (הרב ביק) ואני, היינו רק בבחינת עדים." טען הרב ביק: "אבל כעת הם ישובו ויפיצו שמועה שהרב סירב למחות על חילול שבת!" הגיב הרב קוק: "התרגלנו לעשות דברים בצנעא". ("מלאכים כבני אדם", עמ' 268-267; "בשמן רענן" ח"א, עמ' פ"ט-צ'; 'שבחי ראי"ה', עמ' רנ"ח-רנ"ט, ושם כתוב שהרב קוק חשש גם לבייש את בעל המסעדה אם לא ישמע לו).

דקדוק בכבוד תלמידי חכמים:

• בביקור אחד של רבי יצחק הוטנר אצל הרב קוק חיכה פקיד בריטי בכיר בחוץ כשרב זקן כבד-שמיעה היה בחדר הרב ושאלו כמה שאלות כשכוס החלב שהביאה לו רעייתו נשארה על שולחנו מהבוקר. הרב קוק השיב על שאלותיו, אך הרב הזקן לא שמע היטב את תשובות הרב קוק ושאל שוב. הרב קוק היה צריך לחזור על דבריו לאט-לאט, עד שהרב הזקן שמע את כל תשובות הרב כהלכה. דבר זה גרם לכך שהתאחרה הפגישה עם הפקיד הבריטי שהביע את מורת רוחו. פעמיים ניגש אליו שמשו ולחש לו על כך, ופעמיים השיב הרב קוק: "כבוד התורה! כבוד התורה!" כך סיפר הרב הוטנר, לרבו בישיבת חברון, הסבא מסלבודקה, ששאלו לאחר שחזר מהביקור איזו הנהגה טוב ראה אצל הרב קוק. בתחילה אמר שלא זוכר, ואז נזף בו "הסבא" ואמר שכשמבקרים אצל אדם גדול צריך לחפש. אז נזכר הרב הוטנר וסיפר לו הדברים לעיל, והשיב רבו: "אם כל זה לא ראית, אז מה נקרא לראות?!"

דקדוקו לא לצער אדם:

• אדם צעיר ידוע חולי היה מגיע פעם בשבוע לרב ומקבל סכום כסף לתמיכה בו ובא כבעל חוב הדורש את כספו המגיע לו. ביום מסוים לא היה לרב או ולבני משפחתו סכום כסף לתת לו, וגם לא לשמשו, הרב אברהם חיים צ'ציק זצ"ל, שבא לבית הרב תוך כדי המקרה. הצעיר המשיך לעמוד בבית הרב ולדרוש את כספו, ולא נענה להפצרות הרב לבוא למחרת או אף כמה שעות מאוחר יותר. לאחר כמה זמן פקעה סבלנותה של משפחת הרב ואיימו עליו שאם לא ילך יפסיקו את הקצבה השבועית שלו. לאחר מכן הצעיר מיהר לצאת. זמן קצר אחר כך הרב יצא בריצה מהבית וירד במהירות את המדרגות. שמשו רץ אחריו לברר במה העניין והרב השיב לו שהוא רוצה לפייס את הצעיר על הצער שנגרם לו. השמש רץ אחרי הצעיר והשיגו, וכשהצעיר חזר לבית הרב פייסו הרב בדברים וכן אמר לו ברכות ובחיבה שיתאזר בסבלנות. בינתיים נפתחה הקופה הציבורית של 'הועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה"ן' (מוסד הגג של כלל מוסדות התורה והחסד בירושלים) והצעיר קיבל את הקצבה השבועית שלו. (הרב אברהם חיים צ'צ'יק, משמשי הרב בירושלים)
• באמצע קיץ תרצ"א באחד הלילות לאחר שהרב כתב מכתב לקונגרס הציוני השבעה-עשר על חילולי שבת ברבים שנעשו ע"י מוסדות וארגונים שונים, נכנס שוטר עם אדם מחו"ל לא שפוי כ"כ שהגיע בשעות היום לירושלים כדי לראותה והגיע גם לביה"כ חורבת ר' יהודה החסיד (השם הרשמי היה אז "בית יעקב" ע"ש אבי הברון רוטשילד) וכשראה שהדלת נעולה ניסה לשוברה. הודיעו זאת למשטרה ושוטר הגיע כדי לעוצרו ולהביאו לבית הסוהר. האדם בכה לשוטר שיביאו לרב קוק כי הרב מכירו. הרב קוק לא כעס כלל על השקר, טלפן למי שטלפן ולאחר שדיבר עם מי שדיבר, האדם שוחרר. (המקרה פורסם ב"ההד" והובא במכתב של הרב דוד טביל מירסקי)

הימנעות משכר שחיטה מחשש לייקור הבשר הכשר:

• מרן הרב נמנע מלקבל שכר עבור השחיטה שבפיקוחו מחשש שמא יתייקר משום כך הבשר ויהיה מי שלא יקנה בשר כשר בגלל זה. (רבי ברוך רקובר שכיהן כאב"ד בחיפה וחיבר "ברכת אליהו" על ביאור הגר"א לשו"ע חו"מ; ראש השוחטים של השחיטה שבפיקוחו של הראי"ה היה הרב יוסף בנימין שמעונוביץ שמונה בידי מהרי"ל דיסקין ורב בית המטבחיים היה רבי אליהו ראם שהיה פוסק מובהק וידוע.)

מידותיו וצדיקותו[עריכה]

היה מעביר על מידותיו לאין שיעור:

• היו באים לפניו גם קיצוני הקנאים בעבור המלצות לרופאים ואף לנדבות כי מצבם היה בכי רע, והיה כותב להם המלצות נלהבות ביותר כפי שנאתם לו, או נותן להם הכסף שהיה בידו. אף מימן בשלב מסוים את ר' ברל סמניצר, ממשפחת סמניצר הקנאית הקיצונית, שהיה מאלו שביזו ביותר את הרב, וראה בו תלמיד חכם במצוקה קשה שחובה לעזור לו.
• במקרים שונים היה הרב אריה לוין שליח הרב להמלצות כאלו. במקרה מסוים שבו בתו של אחד הקנאים הגדולים שביזו את הרב הייתה זקוקה בדחיפות לטיפול רפואי, ויעצו לו לפנות אל רופא פרופסור מסוים בחו"ל שהוא אחד המומחים הגדולים בבעיה הרפואית הזו. אך רבים הפונים לרופא הדגול הזה והתשלום גבוה. נודע לאב שהפרופסור הוא ממעריצי הרב קוק ואם יקבל המלצה מהרב יקדים הטיפול וייתן הנחה בתשלום. האב הקנאי לא העז לבוא אל הרב וביקש מהרב אריה לוין להיות לו למליץ יושר לפני הרב, והצדיק הירושלמי נענה בנפש חפצה. הרב קוק הזדרז לכתוב מיד מכתב המלצה נלהב שבו מפליג בשבחו של האב. ר' אריה כבר החל ללכת עם ההמלצה, ואז שמע את הרב קוק קורא לו לחזור. הרב קוק אמר לו: 'ראה מה עושה נגיעה! הלוא הנסיעה לחו"ל עולה כסף רב, ונזכרתי בחברת ספנות שמתחשבת בהמלצותיי, ומעניקה הנחה גדולה לנזקקים. הא לך אפוא מכתב נוסף עבור אותה חברה'. (את המעשה סיפר לרב נריה רבי חיים יעקב לוין, בכורו של ר' אריה)
• במקרה אחר כתב הרב המלצה נלהבת לקנאי קיצוני שפגע באופן חמור בכבודו, שהתרגשה עליו צרה גדולה ורק המלצת הרב יכולה הייתה לעזור. הקנאי הזה התבייש לבוא ביום והגיע לרב קוק בלילה. אך כמה תלמידים מתמידים ראו אותו וידעו במי המדובר וכשהבינו שהרב קוק נתן לו המלצה התרגזו ואמרו את הדבר למשפחת הרב. רעייתו הרבנית טענה שהוא לא צריך לזלזל כ"כ בכבודו ואביו אוסיף אף שאין הוא רשאי למחול על כבודו עד כדי כך, ויש גבול לדבר זה. הרב השיב בנחת: "כיוון שישנם שמאשימים אותי שאני עושה מעשים מסוימים משום כבודי, ואיני חס, חס ושלום, על כבוד שמים, לכן אני מצווה שכבוד עצמי לא יהיה חשוב בעיני כלל וכלל". ואמר רבי יצחק הוטנר (ה"פחד יצחק") שנכח במקום: "הרבה יראת שמים נוספה לי כששמעתי תשובה זו מפי הרב!"
• באחת הפעמים כשחזר מברית מילה בעיר העתיקה בלוויית עשרות מאוהביו, קנאים קיצוניים שפכו עליו מי שופכין. כשחזר הרב קוק לביתו כולו מלוכלך, אמר שלמרות מה שעשו לו הוא אוהבם והוא בוער מאהבה לכל אחד מישראל! (ברוך דובדבני)
• קנאי קיצוני שפך מי שופכין על הרב באמצע דרשה, אך כשהיה חייב לבקש טובה מהרב קוק, הרב הטיב לו ללא חשבונות וללא טינה. (האדמו"ר הבית ישראל מגור שהיה האדמו"ר לאחר אביו ה"אמרי אמת")
• רב אחד היה מעריץ של הרב קוק ואחד משכניו היה מהקנאים שהיה מדבר בגנותו של הרב קוק ופרסם כתב פלסתר נגדו והיה מציק מאוד לכל מי שהיה מהתומכים ברב קוק. הרב ביקר בארץ ובא לפני הרב קוק ודרש מהרב קוק לקללו. הרב סירב בתקיפות ואמר: "חס ושלום! שיאריך ימים! אסור לקלל שום יהודי!" הרב האורח ניסה לשכנעו כי אותו אדם ראוי שלא יוציא את שנתו וכך דינו של מבזה תלמידי חכמים. הרב קם מכסאו והגיב שוב: "חס ושלום! שיאריך ימים!" וכפי שמספר אותו רב, הקנאי הזה האריך ימים וחי מעל 90 שנים. (הרב שבתאי שמואלי, מתלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ששימש כמזכיר הישיבה)
• כשסיפרו לו בהזדמנות מסוימת שהקנאים תלו בחוצות העיר מודעות בגנותו, השיב: "פרנסתם של בעלי הדפוס בירושלים אינה מצויה, ואם מתפרנסים בגיני, שוב איני מקפיד!"
• הרב זושא ברנדוויין היה אחיו של הרבי מסטרטין בירושלים, רבי שמואל יוסף מוריה. צדיק ואוהב ישראל גדול. לידתו הייתה במירון, ליד ציונו הקדוש של הרשב"י, וכל חייו היה קשור מאוד למקום זה. ר' זושא היה תלמיד חכם ובקי במיוחד בשו"ע חושן משפט. בצעירותו למד בישיבת חיי עולם בירושלים. קשרים טובים היו לו עם האדמורי"ם מרוז'ין, הוסיאטין וסדיגורה. אצל האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבלז היה ר' זושא בן בית. בנוסף לכך, במשך כל השנים, ובפרט לעת זקנה, היה קשור בלב ונפש לאדמו"ר מללוב, ובשנותיו האחרונות לא חיסר שבת אחת שלא עשה אצלו בבני ברק, ואף האדמו"ר חיבבו ביותר והשיב לו אהבה על אהבתו. כאחיו היה מעריץ גדול של הרב קוק. סיפר הסופר ש"י עגנון: "הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם. וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבנו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר. הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק?!"
• אחד ממפיצי כתבי הפלסתר נגדו בא אליו לבקש תרומה ל"הכנסת כלה", הרב קוק הוציא מיד ממגירתו שתי לירות ארצישראליות ונתן לו. מקורביו טענו נגדו שהוא לא צריך כל כך למחול על כבודו וזה ביזוי כבוד התורה והתנהגותו תגרום לאותו אחד להמשיך להפיץ כתבי פלסתר נגדו. ענה הרב קוק להם שגם לשמש המלקה ביום הכיפורים משלמים שכר, לכן גם אותו אחד ראוי לתשלום. רבי יהושע קניאל, תלמידו עוד מיפו ולימים רבה הראשי האשכנזי של חיפה, שאל אותו ביחידות: "לאלה דחית בקש, בבדיחה, אך לי מה אתה אומר? הלא ישנם מאמרי חז"ל שאומרים שמנהיג בישראל לא צריך ולא יכול לוותר על כבודו." הרב קוק הזכיר בתשובתו לרב קניאל את דברי הרמב"ם בהלכות דעות שאומר ששנאה שבלב חמורה משנאה גלויה. לאחר מכן הסביר שכדי להתרחק מכל טינה שבלב על כל יהודי שהוא, הוא מקרב, כדי שליבו יהיה טהור ביחס לכל יהודי שהוא ולא יהיה חשש "שנאת חינם", הוא מקרה אנשים כאלו עוד יותר וכשהם באים לבקש ממנו עזרה, אינו רוצה לעכבם במשהו, שלא תיכנס בלבו מחשבה של שנאה לאח. והוסיף שלא יצטער אם לא שנא את מי שצריך לשנוא, אך יצטער אם לא אהב את מי שצריך לאהוב.
• בביקורו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקץ', שהיה מתנגד חריף ביותר גם לאישיותו של הרב ובא בטענות קשות לרבי מגור על השבחים האישיים לרב קוק במכתבו הידוע מהאונייה, רצה הרב קוק לקבל פניו, אך מקורביו ותלמידיו התנגדו בתוקף והוא נכנע, והוסכם שהרב חרל"פ יקבל את פניו. אך לפני כן הרב כינס את מקורביו ותלמידיו והפליג בשבחו של הרבי ממונקץ'.
• האדמו"ר רבי יוחנן טברסקי מטולנא שעלה לארץ לאחר בר המצווה ואחרי כמה שנים ירד לקנדה ולאחר שנים חזר לישראל, סיפר שבנעוריו כשהתגורר בארץ, זכה להכיר מקרוב את הרב קוק, וזכה להכיר את כל אדירי התורה של ירושלים, אבל אצל הרב קוק הוא ראה מעלת מעביר על מידותיו יותר מכולם. ואמר שראה במו עיניו כמה פעמים כיצד ביזו באופן מחפיר ביותר את הרב קוק, אך לא נראה בפניו כל שינוי ולא הייתה לו כל שנאה או אף טינה. והוסיף הרבי מטולנה שהמקובלים אומרים שכל התיקונים שאפשר להשיג בתעניות וסיגופים לא מגיעים לפעם אחת שבה אדם מעביר על מידותיו, והשבירה שבה אדם שובר עצמו ומעביר על מידותיו היא כפרה ותיקון יותר מהכול.

מסירות נפשו בעבור בני עמו:

• לפי החוק בבריטניה העוסקים במלאכות דתיות פטורים משירות בצבא אם הייתה בידם תעודה המעידה על משרתם חתומה על ידי רב נודע. ובהיותו רב קהילת "מחזיקי הדת" (או "עדת היראים") בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה נתן תעודות כאלו בלי בדיקות וחקירות, אף שהעונש על מתן תעודות לאנשים שלא ראויים לכך יכול היה להיות מוות. הרב נתפס על כך ומשטרת לונדון זימנה אותו לחקירה. מפקד משטרת לונדון הציג בפני הרב את אחד מהתעודות שנתן, והרב אישר שהוא חתום על התעודה. המפקד אמר לו שהרב מעיד בתעודה על האיש הזה שהוא "איש דתי מצוין", אך במעקב אחריו במשך תשעה חודשים התברר שלא הלך לבית הכנסת אף בשבת. השיב הרב שהעניק את התעודה על סמך תעודת רב שהעניק לאותו אדם הרב ורנר זצ"ל שאפשר לסמוך עליו, וגבאי בית כנסת בצפון לונדון העידו שהאיש נתקבל לרב בית הכנסת, ולכן התעודה שנתן הייתה לפי החוק. מפקד המשטרה הביט על הרב ואמר למזכירו ושמשו בימי הרב בלונדון, הרב שמעון גליצנשטיין: "אמור לו שהאשמה המורה נגדו הוכחה במאת האחוזים! נתברר שהשתדל באמצעים פיקטיביים לשחרר צעירים מחובת הצבא. דין עברה חמורה כזו בבית דין צבאי הוא עונש מוות. אמנם הוכרה לי תמימותו של הרב והנני משחררו הפעם". לאחר שחזרו לביתו של הרב קוק, אמר שמשו שאחרי אזהרה רשמית חמורה זו נחוץ להפסיק כל פעולה בשטח זה. הרב הגיב שדווקא עכשיו כשברורה סכנת הנפשות הממשית העומדת בפני הנשלחים לחזית, ואילו לגביו כמשתדל מליץ הסכנה פחותה יותר, ומה עוד שתעודותיו הם לפי החוק ואינו פיקטיביות, אינו יכול לפטור את עצמו מהצלת נפש מישראל מסכנת מיתה ממשית, אף אם מעמיד עצמו בפני ספק סכנה. (הרב שמעון גליצנשטיין)
• החביא בביתו משפחה יהודית מאפגניסטן שיכולה הייתה לקבל רק אשרת תייר לשישה חודשים ובן המשפחה מולא רפאל-יהושע רז שעלה לארץ לבדו בגיל 13 היה מחויב להביא את אמו ואחיותיו ואחיו לתחנת האוטובוס ברחוב יפו כדי להחזירם לבגדד. לאחר ששת החודשים הם הועלו לאוטובוס בחזרה לבגדד משם באו במסעם מאפגניסטן, ואז הגיחו אנשי הגנה עם משקאות חריפים ודברי מתיקה כדי "לחגוג" את ה"פרידה" מה"תיירים", ולאחר שהשקו בויסקי את השומרים הבריטיים, מיהרו להוציא את המשפחה מהדלת האחורית והביאו אותם לבית הרב קוק. לאחר שהשוטרים התפכחו והבינו את התרמית, הם חיפשום בכל רחבי ירושלים, ולא העלו בדעתם כי הם מוסתרים בבית הרב קוק הסמוך לתחנת האוטובוס שהייתה ברחוב הרב קוק של ימינו ואז חלק מרחוב יפו, ואף אחד מהמשטרה הבריטית לא חשב לחפש בבית הרב קוק שהיה נערץ על כלל היישוב היהודי ואף הבריטים חלקו לו כבוד רב. באחד הלילות הגיעו אנשי ההגנה והעבירו את המשפחה לפתח-תקווה שבה הקימו את ביתם. מעשה זה היה יכול לסכן את מעמדו של הרב קוק בקרב הבריטים (סיפר בן-ציון יהושע, בנו של מולא רפאל-יהושע רז^[11].
• בשבועות האחרונים לחייו באה לפניו אישה שביתה השתגעה והייתה צריכה להגיע בדחיפות לווינה, ואף שהיה לה דרכון, הקונסול האיטלקי לא נתן לה אישור נסיעה כיוון שסידורי הנסיעה נמשכים כרגיל כמה ימים. הרב קוק למרות ייסורי מחלתו הקשה קם ממיטתו והלך איתה לקונסול שנדהם לראות את הרב מגיע אליו במצב זה ומיד נתן לאישה אישור נסיעה! (ברוך דובדבני)

התנגד לשעות קבלה:

• בזמן הראשון לעליית הרב ירושלימה, נוכחו קרובים וידידים כי מרבים העם לבוא ולהטרידו בבקשות שונות, הואיל ונתגלה לרבים כי ידו פשוטה לעזור לכל אחד, והדבר נמשך בכל שעות היום. הגיעו לכלל מסקנה שראוי לקבוע בדלת הכניסה פירוט שעות קבלה, ומיד עמדו ותלו הודעה כתובה והדביקוה על הדלת. אולם כעבור יום נעלמה ההודעה. חזרו ותלוהו בשנית ושוב נעלמה. התחילו לחקור בדבר, יד מי היא עושה זאת, והנה נתגלה שהרב עצמו הוא שסילק את ההודעה. כששאלוהו מדוע הוא מתנגד לסדר שעשוי לעזור לו ולהקל עליו, השיב הרב ואמר: "רב, איננו אדון לעצמו, רב הוא עבד לרבים ועבד חייב לעמוד לרשות בעליו בכל עת שהוא זקוק לו ובכל שעה שהוא נחוץ לו". (הרב משה לייב שחור, מגדולי התורה בירושלים שהיה ממקורבי הרב קוק וגם מבאי ביתו של רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, שחיבר ספרים שפרסמו את גדולתו התורנית - "אבני שהם" על התורה, "בגדי כהונה", "כח התשובה" על הלכות תשובה לרמב"ם)

צערו על פטירת יהודים שלא הכיר:

• כשמע הרב קוק בי"ט מנחם אב תרפ"ט על רציחתם של יהודי חברון, התעלף לאחור. לאחר ששבה רוחו אליו קרע בגדיו ואמר: "ברוך דיין האמת!" ובמשך כמה זמן היה בצער רב ובבכי ולא שם כר לראשו. ואמר ר' אריה לוין שמאז קפצה עליו הזקנה וזה היה הגורם למחלתו האנושה שלא קם ממנה. ועל כך אמר הרב יחזקאל סרנא שהיה גם הוא ממעריצי הרב קוק: "בוא וראה עד היכן הגיעה מידת אהבת ישראל אצל הרב. הלא כשקרה האסון הגדול של רציחת תלמידי הישיבה בפרעות הדמים בחברון, הייתי כבר אחד מראשי הישיבה ואף הכרתי יפה את הבחורים. והנה כשהגיעה אלי הידיעה המרה, הייתי ממש המום. הלב התכווץ מצער והכאב היה גדול מנשוא, אולם אם כל זאת לא התעלפתי. ואילו הרב כששמע על מה שקרה בחברון, התעלף ונפל על הארץ... הכאב שלו היה יותר עמוק והזעזוע שלו היה יותר גדול..."

פזרנותו לצדקה:

• קרה לא פעם שבני משפחתו היה צריכים ללוות מאחרים כדי שיהיה להם מה לאכול, כי הרב קוק נתן את כל משכורתו לעניים, עד שהוחלט לתת את הכסף ישר לרבנית. לפעמים נתן לעני רעב את האוכל שהכינה הרבנית לשבת.
• ביפו קרה פעם אחת שהרב קוק חזר ממקום מסוים לביתו ברגל במקום בעגלה. אחד ממכריו ראהו מהלך בחולות יפו, ושאלו מדוע הוא הולך ברגל. הרב קוק ענה שהוא פגש עני רעב ונתן לו את הכסף כי אולי מדובר בפיקוח נפש ומוטב שילך ברגל וישביע עני רעב. (הרב אברהם הומינר שכיהן בזמנו כראש המנקרים ביפו)
• פעם אחת לפני פסח רבי שמשון אהרן פולונסקי (הרב מטפליק) בא לרב קוק לשאול שאלות בהלכה, והרב קוק רצה לדעת את דעת הרב מטפליק לגבי כלים שנתחדשו באותו הזמן. הרב מטפליק השיב: "מדברים על כלים חדשים. למי יש כלים חדשים?" הם המשיכו לדבר בדברי תורה ואחרי מספר דקות, הרב קוק אמר שהוא צריך להיכנס לאחד החדרים, ולאחר שחזר הם המשיכו זמן מה לדבר בדברי תורה ונפרדו לשלום. כשהגיע הרב מטפליק לביתו מצא בכיס בגדו די כסף לכל צרכי הפסח, כולל לכלים חדשים...

גמילות חסד שראשיתו במחאה על ביזוי כבוד התורה:

• סיפר ר' אביגדור ריבלין ז"ל: 'בקיץ מסוים, היה בין הבאים לדובלין (עיירת נופש על חוף הים הבלטי בחבל קורלאנד בלטביה לא רחוק מריגה) שהיו באים אליה מגדולי התורה באירופה, רבי זליג ראובן בנגיס, שבאותם הימים נהג אבלות והקפיד לעבור לפני התיבה יום יום. והנה הגיע גם בעל בית נכבד מעשירי העיר ליבוי, שגם הוא היה אבל, וגם הוא דאג למניין קבוע לעבור בו לפני התיבה יום יום. כל עוד שנמשך עיצומו של הנופש, כשהמקום היה מלא אורחים, היו שם בביהכנ"ס כמה וכמה מניינים, ולא היה צר המקום לשני האבלים, אבל הגיעו ימי סיום עונת הקיט, והאורחים התמעטו, ואז היו כבר קשיים בריכוז ה'מניין' לתפילה. וכל אחד דאג מבעוד ערב לזמן נופשים שלא יחסרו בתפילת שחרית למניינו. והנה ביום אחד, לאחר שר' זליג ראובן ארגן את מניינו, הגיע אותו בעל בית מליבוי והתחיל טורח באיסוף המניין שלו, והיה נדמה לו שכאילו ר' זליג ראובן לקח מישהו מאנשיו, ועתה נאלץ להתרוצץ ולחפש מי שישלים לו את המנין. ומתוך שנהג כבוד בעצמו, התפרץ בצעקות כלפי ר' זליג ראובן, ואף הפליט מילת גנאי חמורה נגדו. הראי"ה, ששהה באותו זמן בביהכנ"ס, משקלטו אוזניו את הדבר נזדעזע ונחרד כולו: על דבר כזה אסור לעבור בשתיקה! ביזוי חמור כזה של תלמיד חכם - מחייב תגובה נמרצת. וכשהוא עטוף טלית ותפילין, ניגש מיד אל אותו בעל בית זועם וסטר על לחיו. התדהמה הייתה כללית: הרב מבויסק (מרן הראי"ה) נתן סטירת לחי ל...! פרסומו הגדול של הרב מבויסק כגאון וצדיק, הגדיל בהרבה את חומר הסטירה, והעובדה שהרב הוא גם מופלא בעדינות מידותיו, והיה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הבריות, הוסיפה משקל כפול ומכופל למעשה. היו כאלה שסברו שאותו עשיר, שהיה ידוע כאדם תקיף, ודאי יגיב בחומרה על המעשה ואולי אף יגיש תביעה משפטית נגדו בערכאות השלטון, אולם לא כך התפתחו הדברים. ההוא ארז מיד את חפציו וחזר לעירו. אולם מעשה סטירת הלחי עשה לו כנפיים והגיע גם לליבוי, ורבה הייתה הבושה בפני קרובים ורחוקים. צל המעשה התחיל רודף אחרי האיש בשכבו ובקומו ובייחוד בלכתו בדרך, בבואו בין אנשים. הוא הגיע למצב נפשי קשה, להרגשה שאינו מוצא לו מקום, והוא החליט שעלי לעקור מעירו וללכת למקום שאין מכירים אותו, ושם יוכל להמשיך בחייו ללא אות הקלון על פניו. בה בשעה גם העמיקה נקיפת הלב על מעשהו הוא, על בזיון תלמיד חכם מובהק (שרק אחר כך נודע לו עד כמה גדול אותו אברך בתורה), אף גם על שגרם להרב מבויסק, שהיה נערץ גם עליו, שיזקק לעשות מעשה שהוא כל כך מנוגד לאופיו, לאצילותו ולדרכו בקודש. הוא ראה בהחלטה לעקור ממקומו, לא רק בריחה מהבושה והחרפה, אלא גם 'גלות מכפרת', וקבלת הדין על מעשה שהוא מתחרט עליו חרטה גמורה, וגלותו היא תשובה על חטא שחטא. ואז חיסל האיש את עסקיו בעירו ליבוי, והיגר לארצות הברית. שם הוא עלה והצליח במסחרו, וזכה לעושר רב.
  כשביקר הראי"ה בארצות הברית, בשנת תרפ"ד, כשכבר כיהן כרבה של ירושלים ורבה הראשי של ארץ ישראל, רבו שוחרי פניו רבנים ואנשי ציבור, והופקד אז משמר כבוד על חדרו במלון, שלא כל הבא - גם אם איש נכבד הוא - יכנס בקלות ויגזול את זמנו היקר. והנה הגיע איש עסקים והפציר מאוד להרשות לו לראות פני הראי"ה, כי יש לו אליו ענין אישי דחוף, וכיון שהאיש עשה רושם טוב, נתנו לו להיכנס. "הרב ודאי אינו מכיר אותי" - פתח האורח את דברו - "ויותר נכון אינו זוכר אותי, כי עברו בינתיים כעשרים וחמש שנה, אבל אני הנני פלוני מהעיר ליבוי, שקיבל סטירת לחי מהרב בעיירה דובלין, על ביזוי תלמיד חכם. כתוצאה ממעשה זה, שנתפרסם בכל קורלאנד, חיסלתי את עסקי והגרתי לאמריקה. כאן התחלתי בעסק של מכירת שעונים, וד' הצליח דרכי, העסק התפתח יפה והיום הנני בעל בית חרושת גדול לתעשיית שעונים והגעתי למעמד של עושר ממש. ברור לי שההצלחה באה לי, מפני שקיבלתי עלי את הדין, על שפגעתי בכבודו של תלמיד חכם ועל שגרמתי צער לכבוד הרב, שנאלץ לעשות את המעשה אשר עשה לי. ומחשבות תשובה אלו והעקירה ממקומי, הם הם אשר ודאי הביאו ברכה במעשה ידי. ועתה הנה הבאתי לכבוד הרב, שעון זהב מתוצרת בית החרושת שלי, ואם כי ידוע לי כי הרב אינו מקבל מתנות, אולם מתנה זו מיוחדת היא, כולה שלו היא עוד לפני שהייתה שלי, בזכותו זכיתי אני בה, ואני מבקש מאוד שלא ישיב פני ריקם, כי בזה אדע כי קיבל פיוס על הצער שגרמתי לו, וכי נמחה ונסלח עווני, ושבה נפשי למנוחתה". האורח סיים את דבריו בהתרגשות רבה. מרן הראי"ה, שכבר בתחילת דבריו של האורח, זכר יפה את המקרה הלא נעים שקרה לפני שנים בדובלין, נוכח לדעת כי הפעם הוא חייב לצאת מגדרו, ואין לו ברירה אלא לקבל את המתנה. אם יסרב - יגרום הדבר צער רב ליהודי הזה, שוב יפתח הפצע שכבר נגלד, שהנה הרב מבויסק שהוא עתה הרב הראשי לא"י, טרם סלח לו את חטאתו וטרם מחל לו על צערו. קבלת המתנה היא אפוא חסד גדול שהרב יכול לגמול עם הנותן אותה. הרב נעתר וקיבל את השעון. ואף מצא לנחוץ להוסיף דברי עידוד לאורח: נאמר בפרקי אבות על בעלי דין "וכשנפטרים ממך יהיו כזכאים, כשקבלו עליהם את הדין" (פ"א, מ"ח). הרי לנו שקבלת הדין הופכת את החייב לזכאי, ואין ספק שצדק כבודו שקבלת הדין היא שגרמה לו ברכה והצלחה. אלא - הוסיף הראי"ה - הואיל והחטא היה בשעתו ביזוי תלמיד חכם, ראוי לשוב בתשובת המשקל ולהרבות בכבודם של תלמידי חכמים ובכבודה של תורה, וככל שהקב"ה מברך אותו יותר בעסקיו, ישתדל להיות מתמכין דאורייתא, ויתמוך במוסדות התורה ביד נדיבה יותר ובמידה גדושה יותר. למשמע דבריו המעודדים של הראי"ה, אורו פני האורח, והוא קם ויצא מתוך הבטחה כי אכן כן יעשה, ודברי הרב קודש הם לו.
  באחת משנות תרפ"ז-תרפ"ט, הגיעה אישה ענייה למשרד גמילות החסד 'שערי חסד' בעיר העתיקה בירושלים, ובקשה לאשר לה הלוואה בתשלומים. כששאלוה - כמקובל - מי הם הערבים שלה, ענתה שערבים אין לה, אבל יש לה משכון בעל ערך, והוציאה מארנקה שעון זהב נאה והניחה על השולחן. כשלקח מנהל הגמ"ח - ר' נפתלי פורוש - את השעון בידו, הבחין מיד שזה שעון לא רגיל, וכשהוסיף להסתכל בו נתברר לו שהשעון הזה - זהב טהור הוא, מלאכת מחשבת משוכללת ביותר, שכמותו טרם נראה בארץ. למראה בגדי העוני של האישה נתעורר אצלו חשד, שמשהו כאן לא כשורה, והוא הרשה לעצמו לשאול את האישה, איך הגיע אליה שעון כזה. האישה ניסתה להתחמק מתשובה, אולם ר' נפתלי לא הרפה, עד שנאלצה לגלות את האמת: "הייתי אצל הרב קוק, סיפרתי לו על מצבי הקשה ובקשתי ממנו עזרה, ואז אמר לי הרב כי היה רוצה לעזור לי בכל יכולתו, אולם לצערו אין לו בשעה זו שום כסף, אבל הוא מוכן לתת לי את שעון הזהב שלו, בכדי לתת אותו כערבון באחד מהגמחי"ם". "האם הרב קוק מכיר אותך?" - שסע ר' נפתלי את ספור האישה. "לא", השיבה האישה, והמשיכה לספר: "היססתי בדעתי אולם הרב קם והלך והביא את השעון הזה ומסר אותו לי. ובלית ברירה במצבי המר הסכמתי ולקחתי את השעון". ר' נפתלי נרעש מסיפורה של האישה, עד היכן נדיבות לבו של הראי"ה מגעת, והוא אמר לאישה: "אנחנו כבר נמצא דרך לאשר לך את הגמ"ח, אבל את השעון חייבים להחזיר מיד לרב". והוא שלח שליח מיוחד, ובידו החזיר את שעון הזהב למרן הראי"ה.' (ראו 'טל הראי"ה', עמ' קנ"ד-קנ"ח)

הקפדתו לא להחמיר על חשבון אחרים:

• רבי משה לייב שחור, ראה שהנגר מסדר מחדש את הקנים כהלכה בביקור בבית הרב בין יום כיפורים לסוכות (בסוכה שבבית המדרש של הרב היה סכך קבוע כל השנה) ואילו את מוטות העץ שקני הסכך נשענים עליהם ("לאטעס") אינו מסדר. הרב שחור אמר זאת לרב והוסיף שהרי הב"ח (בטור או"ח, סימן תרכ"ב) מחמיר בזה כשיטת השר מקוצי. ענה הרב: 'חומרת הב"ח לא נעלמה ממני, אולם תקרת הסוכה גבוהה ביותר (חלק מתקרת בית המדרש) וכל אימת שהנגר עולה למעלה לבי מפרפר, לבי חרד, שלא תקרה תקלה ח"ו, ורק כשאני רואה אותו יורד בשלום, נרגע אני, ולהחמיר על חשבונו של הנגר איני רשאי'. הרב חזר על כל דברי הב"ח בעל פה וסיים: 'הואיל ונפסקה הלכה כדעת בעל העיטור "דכיון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול", וכביאור של המרדכי בשם הר"י "דכיון שעושה מעשה בנסרים חשוב כאילו עשה מעשה גם בלאטיס" (עיינו או"ח סימן תרכ"ו, סעיף ג' ובמג"א ס"ק ו'), הרי במקום שיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, אין מקום לחומרות'.

שמחתו עם העניים בחתונת בתו:

• באמצע חתונת בתו בתיה מרים עם הרב שלום נתן רענן-קוק (הוא הוסיף לשם משפחתו את שם משפחתו של הרב), מבחירי תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ושימש מאוחר יותר כמנהלה עוד בחיי הרב קוק, נעלם הרב לשעה קלה. התברר שהרב הלך לבית התבשיל של הרב שלמה יוסף אליאך שנערכה שם סעודה לעניים על חשבון הרב שבא לשמוח עימם בשמחתו ורקד עם אחד מהם שניגן בכינור (סיפר רבי רפאל הכהן קוק שכיהן כרבה הראשי האשכנזי של טבריה והיה בן הרב דב הכהן קוק, אחיו של הרב קוק, שהיה רבה הראשי האשכנזי הראשון של עפולה וראש "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד"; הרב אליאך היה שד"ר שארגן תמיכה של יהודי ארה"ב ביישוב הישן וכן סייע ליהודים להתחמק משירות בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ובעקבות כך נאסר ונכלא בכלא עכו שממנו הצליח לברוח וקנה את דרכונו של ערבי שפגש והיה שמו אליג'ה [=אליהו] והיה כתוב באותיות לטיניות Eliageh ושינה כך את שם משפחתו מגלוברמן לאליאך).

ענוותו[עריכה]

• 'כששב רבנו בשנת תרפ"ה מנסיעתו לאמריקה בראש המלאכות לטובת מוסדות התורה בארץ ובחו"ל, רחש לב העדה בירושלים להקים לו שער כבוד ברחוב הראשי המוביל לבית הרב, מושל המחוז, הידוע ביחסו הרע ליהודים, שמתחילה נתן בפיו את רשיונו להקמת השער, עמד כעבור שעה וביטל את הרשיון מטעמים של הפרעת התחבורה. וכשלא נשמע הקהל לדרישתו להעביר את השער מהרחוב הראשי לסימטה הצרה אשר לפני בית הרב, נתן פקודתו לשוטרים ולעיניו הרסו את השער שכבר הוקם על. בבהלה נאלץ הקהל להעמיד את השער הנהדר דווקא בסימטה זו שיעד לו המושל עתה. כשהגיע אח"כ תורו של המושל לבקורו של רבינו הגדול זצוק"ל התחיל להתנצל על מעשהו זה, באומרו שלא מלבו עשה הדבר כי אם לרגלי התערבותו של ראש העירייה, שחשש בהקמת השער להפרעות בתחבורה, וכו'. רבנו זצ"ל קיבל את הדברים בשוויון נפש גמור, ואחרי כלותו לדבר אמר לו: "התלמוד מלמדנו שיש שני מיני יסורים: יסורים של עוון, ויסורים של אהבה. בהיותי באמריקה למדתי לדעת מין שלישי של יסורים: יסורים של כבוד. חלקו לי באמריקה כבוד במידה כל כך גדושה – מהוטל "אסטור" ועד החוף, מרחק שתי שעות, הפנו וכוונו את כל התחבורה כדי לתת מעבר חופשי לאוטומובילים שלנו – עד שהרגשתי בכבוד זה יסורים ממש. מה לכבודך איפוא כי תתנצל לפני? אם אחד בא ומקיל עלי את היסורין של כבוד, אדרבא, אני מחזיק לו טובה על זה... נקל לשער את הפעולה שתשובה זו, שיצאה לאיטה ובשלוות השקט מפי רבנו זצוק"ל, עשתה על אותו מושל. "אבל, הוד קדושתך", קפץ כנשוך נחש והשיב, "וכי אני האיש שאנסה להקל עליך יסורים של כבוד? הלא בכל עוז אשתדל להכבידם עליך?". "למה?" השיב רבנו זצוק"ל שוב באדישות, והסיח הדברים לענין אחר.' (הרב שמואל אהרן שזורי, המזכיר הראשון של הרבנות הראשית לא"י, המזכיר הראשי של בית הדין הגדול מתש"ה ועורך כתב העת התורני "קול תורה")
• הרב של אושבסק, עיירה קטנה ברוסיה, סיפר איך שבביקורו הראשון בבית הרב, הרב קוק התנצל בפניו וביקש את סליחתו על שהוא צריך לשבת במסדרון ולחכות לתורו, והיה ראוי להקדים ולהכניסו, אך אינו יכול בגלל שיש אנשים בחדרו. הרב הזה אמר שהוא הרגיש איך שהרב, רבה הראשי של א"י ורבה של ירושלים, אינו יכול לשבת במנוחה בחדרו בזמן שבחוץ יושב ומחכה איזה רב מעיירה קטנה ברוסיה.
• בזמן שהיה הרברט סמואל היהודי הנציב העליון בארץ הוקמה הרבנות הראשית לא"י ו"מועצת המלך" באנגליה החליטה שכיוון שישנם שני רבנים הנושאים את התואר "הרב הראשי לארץ ישראל", אשכנזי (הרב קוק שהיה יוזם הקמת הרה"ר) וספרדי (הרב יעקב מאיר), וזה מבלבל, הרב קוק ייקרא "ראש הרבנים לארץ ישראל" ועמיתו הספרדי יקרא "הרב הראשי לארץ ישראל" (אמנם הרב הראשי הספרדי נקרא גם "הראשון לציון" ולכן לא ברורה ההחלטה). המועצה שלחה מכתב להרברט סמואל על כך שבא אל הרב קוק עם המכתב. הרב קוק השיב שהוא נרגש מאוד מהכבוד ש"מועצת המלך" נותנת לו ומודה לה על כך, אך יחד עם זה מוכרחים לסלוח לו כי לא יוכל לקבל על עצמו להיות בעל תואר "ראש הרבנים". כי לעומת התואר "רב ראשי" שאינו פוגע ברב אחר, התואר "ראש הרבנים" יש בו פגיעה בשאר הרבנים. "לא אוכל לעבור על משנה מפורשת האוסרת על האדם להתכבד בקלון חברו. כיוון שכך, בוטל רשמית תואר זה ונשאר התואר "רב ראשי" גם לרב קוק וגם לרב מאיר. (הרב רפאל הכהן קוק; אמנם גדולי ישראל לא מעטים כתבו אל הרב "ראש הרבנים לארץ ישראל" או בניסוח אחר אך כוונה זהה)
• גם ההעברה על המידות לעיל מעידה על ענווה גדולה.

גאונותו[עריכה]

היה משיב מיד ללא צורך לעיין בספר בכל שאלה ששאלוהו בכל חדרי התורה:

• הרב אשר סנדומירסקי, ממקורבי רא"ז מלצר, סיפר שבתשובה לאישה שבאה לרב מלצר בשאלה מסוימת, הוא עיין זמן מסוים בספר והשיב לה על שאלתה. לאחר כמה ימים ביקר אצל הרב קוק, ובביקורו אצל הרב בא מישהו עם אותה שאלה שנשאל הגרא"ז כמה ימים קודם לכן, והרב קוק השיב על שאלה מיד את אותה תשובה שהשיב הרב מלצר לאחר עיון בספר. הוא סיפר זאת לרב מלצר שענה: "מה הפלא? אפילו עשרה סוסים לא יכולים להשיגו!"
• באחד מהספדיו על הרב קוק אמר רא"ז: "...מדי פעם נכנסתי לברר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי נפתח המעיין והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו". וכן אמר: "נכון שהייתה לו גאונות ענקית. הוא היה יכול להמציא 50 פלפולים ברגע קטן, אבל הוא סילק הכל הצדה משם ש"תורת אמת הייתה בפיהו".
• סיפר רבי מרדכי שמואל קרול, רבו של כפר חסידים, שכאשר בא אצל הראי"ה התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב ולתדהמתו הרבה היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו. (ליקוטי הראי"ה א', עמ' 53)
• "סיפר רבי דב אליעזרוב: 'באחת הפעמים שביקרתי אצל הרב... הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים... הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך...' (שם, עמ' 56)

זכר את את הדברים לאחר שנים רבות:

• באחד הלילות בשעה 10 באו אל הרב בשאלה בעניין ריאה. ביקש הרב להזמין כמה שוחטים ובבואם ביקש מהם את פרטי המקרה. הרב אמר לשמשו הרב אברהם צ'צ'יק (בירושלים שימש כשמשו גם הרב מאיר-דוד שוטלנד, חסיד קרלין) להביא לו ספר קטן בריכה כחולה בעומד בפינה. היה זה ספרו של ה'סמ"ק' ("ספר מצוות קטן") שחיבר רבי משה מקוצי (השר מקוצי). הרב פתח את הספר והראה ששאלה זו נשאלה אז ויש עליה תשובה בספר. ואמר הרב שלא למד בספר 40 שנים, 'וכדאי בעל הסמ"ק שהיה בירושלים לסמוך עליו בירושלים'.
• בשנת תרס"ח כשעוד היה ביפו באו לפני הרב קוק בפעם הראשונה רבי עובדיה הדאיה ואביו רבי שלום הדאיה. כשהציג עצמו הרב שלום הדאיה לפני הרב קוק, אז הרב קוק אמר דברי תורה של הרב שלום שקרא בספר שפרסמו, והרב שלום הוסיף מדברי תורתו. לאחר 20 שנים כשהיה בירושלים הם באו שוב לפני הרב קוק, וכשראה אותם הרב קוק נעמד ומיד חזר על דבריו של הרב שלום מלפני 20 שנים!

סיני ועוקר הרים:

• ביום הראשון לרבנותו בזוימל (או זיימל) שבליטא הרצה על ה"רצפה" שלקח "אחד מן השרפים" שבספר ישעיהו (פרק ו') שעליו דרשו חז"ל: "רצוף פה שאמר דליטוריא על בני", והאריך בדרשתו במשך שלוש שעות. (ר' אהרן חיות, בן ר' מתיתיהו חיות שהיה ראש הקהל בזיימל)
• בתחילת רבנותו בזיימל חגגו בעיירה את סיום הש"ס במשך שבעה ימים ובכל יום אמר הרב אמר הדרן מיוחד במינו: שאל כל אחד היכן פתוחה הגמרא לפניו ואת כל המקורות האלו שילב יחד! (הרב שמעון גליצנשטיין)
• כשנבחרה באדר תרפ"א מועצת הרבנות הראשית לא"י, נערכו בשבת שלאחר זה דרשות ראשי הרבנים בבית הכנסת של הספרדים ע"ש רבן יוחנן בן זכאי. כשגמר הרב יעקב מאיר את דרשתו ביקש מהקהל שיקום לכבוד הראי"ה שעמד עתה לדרוש. הקהל כולו עמד כאיש אחד, והרב קוק, בלי לחשוב רגע, שילב מיד לקימה זו את מאמר חז"ל: "בשעה שהחכם יושב ודורש (והקהל עומד) הקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל", ואמר פלפול של שעה בדבר יסוד המנהג שהרב יושב ודורש והקהל עומד. אח"כ עבר אל פרשת השבוע וקישר בין הקמת הרבנות להקמת המשכן. לאחר מכן הביא את מאמריו של ריב"ז שבית הכנסת נקרא על שמו, ואת כל האמרות בקשר להוראה ודין ומינוי דיינים ושופטים שבתלמוד ובפוסקים. ודרש על מאמרים ואמרות אלו במשך שלושת רבעי שעה. (הרב אהרן שמואל שזורי [ובר] זצ"ל, חסיד ללוב שהיה מזכיר הרבנות הראשית לא"י ולישראל, וידיעה ב"דאר היום" מיום שני, ד' באדר ב' תרפ"א; בדברי הרב שזורי לא מופיע המעבר לדיבור על פרשת השבוע והקשר בן הרבנות למשכן ולא השבחים לעמיתו ולא תפקיד הרבנות, וב"גיליון "דאר היום" הנ"ל מובא שבסוף דבריו הדגיש את מעלותיו הגדולות של חברו הרב מאיר והתייחס לתפקיד הרבנות בזמן של אתחלתא דגאולה).
• במכתב לרצי"ה בתש"ל כותב האדמו"ר ר' יוסף שמואל מוריה (ברנדויין) מסטרטין-ירושלים (בסוף המכתב הוא כותב שקשתה עליו הכתיבה ולכן כתב בשגיאות המתוקנות כאן בסוגריים כשהעגולים אלו הטעויות והמרובעים הם התיקונים חוץ מתוספות אחרות בסוגריים עגולות שהם מהרבי מסטרטין): "כשמת רבי מאיר אדלר מייסד ישיבת חיי עולם וועד כללי בשנת [תר]פ"ד או [תר]פ"ה (דודי רבי מאיר אדלר מת ביום ג' חשוון בבית הכנסת קרלין בעיר העתיקה בין מנחה למעריב בהיותו לומד משניות עם הצבור. באמצע הלמוד פתאום מת.) הייתה לו הלוויה גדולה ושלחו אותי להביא את כבוד האבא שיגיד עליו הספד. הלכתי והבאתי (אולו) [אותו] לבית המדרש של ר' ניסן בק תפארת ישראל. הגישו לו כסא לעמוד עליו להגיד ההספד כי היה קהל גדול אז ברגע שעלה על הכסא שאל אותי באיזה משנה למדת. אמרתי לו במסכת בבא קמא במשנה, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה, עלה על הכסא והתחיל באותה משנה בגאוניות מפליאה מאוד מהירושלמי והמפורשים [והמפרשים]. ומהם הראה לדעת ולקשר באותה משנה את מותו הפתאומי עם בית הכנסת וביום היארצייט של רבינו [רבנו] ישראל מריזין [רוז'ין] ובהיותו בדיוק בן שישים שנה ויצא מכלל כרת וכל קהל הל(ו)מדנים והרבני[ם] הפליגו בשבחו ובגודל גאונותו השתוממו על (על) גודל בקיאותו הנפלאה וחריפות שכלו הנעלה. חבל שלא רשמתי את תוכן ההספד, שהיה פלאי פלאים."
• בביקור השלישי של ה'אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ"ז, התלווה אליו גיסו רבי צבי חנוך הכהן לוין, ראב"ד בנדין ומחבר שו"ת "יכהן פאר". סיפר הרב אהרון טייטלבום, ממקורבי הרב קוק, על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות. והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבנדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!" כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבנדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באוניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותיי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכול" ('ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 149). הרב מבנדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קודשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו. לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבנדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!"
• "...התפיסה מהירה מאד. וכשהיה ר' מרדכי חגיז שכשהיה תופס יד מי שהוא היה אומר מחשבותיו של זה, בוחן את הרב, אמר שאיננו יכול לתפוס מחשבתו המהירה. הזכרון ידוע שהיה יוצא מן הכלל וחדירה עמוקה..." (הרב יצחק אריאלי, מגדולי תלמידי הרב קוק ומשגיח ב"מרכז הרב", באות מ"ג מדברים שרשם על הרב קוק במחברתו)
• "אבא ז"ל היה אומר ש'גאון' הוא הרב קוק. ישנם בירושלים ראשי ישיבות גדולים... אבל היקף גדול כזה בכל מקצועות התורה - זה יש רק אצל הרב קוק. והוא הוא הגאון האמיתי". (הרב שמעון זלזניק בשם אביו רבי שלמה זלמן)
• 'רבים התפלאו היאך היה מרן הג"ר אברהם יצחק כהן קוק זצוק"ל טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן חזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. והלא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים באמירת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצוק"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו, מיד היו מתנוצצים במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים לאותו תחום. והוא היה מצמצם את עצמו להשיב על השאלה ששאלו, אבל בראשו כבר היה חוזר על עוד סוגיות שלמות. כך יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. והדבר היה ניכר לכל תלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. וגם תלמידי חכמים חשובים היו מתקשים לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשה לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים. ובדרך כלל חלקם הבינו את חידושיו בהלכה וחלקם את חידושיו באמונה וקבלה.' (מדבריו של הרב אליעזר מלמד במדורו "רביבים" בגיליון 405 של העתון "בשבע" לכבוד 75 לפטירת הראי"ה תחת הכותרת "גדלות ללא גבולות")

מתוך התבסמותו בסעודת פורים:

• ביפו כמו בירושלים בהמשך רבתה השמחה בפורים בבית הרב קוק. חסידי ברסלב שגם במשך כל השנה מצאו בבית הרב יחס חם, היו בהאי יומא רישי חדוותא. ר' מאיר אנשין ז"ל (שמדי יום ביומו, במשך שעה ארוכה היה לומד קבלה עם מרן הראי"ה) יחד עם חבריו היו רוקדים על השולחן, ולקול השירה והצהלה נמשכו רבים והגיעו לבית הרב. בין ניגון לניגון ובין ריקוד וריקוד, דרש הרב בפני הבאים מעניינו של יום, וכל פעם הפסיק ושתה 'לחיים', ושוב המשיך. כל שאלה וכל הערה זכתה מיד לתשובה מהירה, ולא עוד אלא שנמצא מיד הקשר לשמחת פורים ולכל פרשת גדולת היום. והנה נכנס ובא אחד מיוחד מיקירי יפו, בעל בית סוחר אמיד ורב פעלים, בעל טובה ובעל צדקה, הלא הוא הרב משה בצלאל טודרוסוביץ ז"ל, מייסד המוסד החינוכי "שערי תורה", אשר היה מראשי היוזמים להעלאת הרב מבויסק ליפו. ר' משה בצלאל סיים את סעודת פורים בביתו, ועתה הגיע אל שולחנו של הרב אשר עליו גאוותו. ומכיוון שר' משה בצלאל היה מבוסם במקצת, הרשה לעצמו לפנות אל הרב בנוסח פורימי, ולבקש מהרב להגיד דברי תורה על פסוק שלכאורה לא ניתן לומר שם כלום. וכך עמד רמ"ב וקרא: רבי, יאמר נא לנו תורה על הפסוק "ואחות לוטן תמנע"! [בראשית לו, כב]. ידע רמ"ב שרב כוחו של הרב, ולא פחד כלל שמא יגרום חלישות דעת כלשהי, אלא שהיה סקרן לראות מה יהיה כאן, איך יפליא הרב לעשות בפסוק כזה? והנה זקף הרב עיניו ונעץ מבטו בקורא ואמר בחיוך רחב: ר' משה בצלאל, הלא פסוק זה כל כולו שייך לפורים, וממנו כל העניין מתחיל! תמה רמ"ב ושאל: הא כיצד? אפוא יש כאן רמז כלשהו לפורים? חזר הרב והשיב: 'הלא גמרא מפורשת היא במסכת סנהדרין [צט:] שבאה תמנע לידבק בבית אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. וממשיכה שם הגמרא להסביר שעל חטא שריחקוה מתחת כנפי השכינה "נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל", שהיא היתה אמו של עמלק, סב סבו של המן האגגי צורר היהודים. ונעוצה אפוא האתחלתא של גזירת המן בזה שלא גיירו את סבתו, את אחות לוטן תמנע, והיה אחר כך התיקון של החטא הקדמון הזה, בימי מרדכי ואסתר ב"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שקבלו גרים מאנשי פרס ומדי והכניסו אותם תחת כנפי השכינה.' וכאן התחיל הרב מרחיב את הדיבור על קירוב ועל ריחוק, על אברהם אבינו שמצד אחד נאמר בו ובשרה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" [בראשית י"ב, ה], ומצד שני אומר ר' יוחנן שחטא אברהם אבינו בזה שויתר על הנפש של אנשי מלך סדום, שהחזירם ולא גיירם [נדרים לב.] וכו' וכו'. עלה הרב הרים וירד בקעות, ונמשכו דבריו שעתים רצופות באגדה והלכה, כורך יחד זוהר ורמב"ם, ראשונים ואחרונים, והכל מבריק בחריפות ומתרחב בבקיאות, וכל היושבים ליד השולחן והמצטופפים סביבו משתאים למראה השפע הגדול הזה, המעין הנובע, המתגבר והולך, המתגבר ושוטף, וכשסוף סוף גמר הרב, קפץ ר' משה בצלאל ממקומו, תפס את הרב וחיבק אותו ופרץ בקריאה: "רבי, איך האב אייך ליעב!"=רבי, אני אוהב אותך! ('מועדי הראי"ה', עמ' רמ"ח; 'ספר מירון', עמ' 415)
• באחת השנים אמר הרב שלמה זלמן אוירבך לתלמידיו לפני פורים: "בואו ואספר לכם מה זה היה שמחת פורים אמיתית!". וסיפר להם ר' שלמה שבצעירותו הלך פעם עם אביו (הרב חיים יהודה ליב אוירבך, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים') בליל פורים לביתו של הרב קוק, וכל הבית היה מלא באנשים שבאו לחגוג עם הרב, ולשמוע מדברי תורתו. והנה, הרב קוק ישב במרכז, וסביבו כמה וכמה מגדולי ירושלים, וכן ישבו שם גם עסקנים. וכל אחד מאותם ת"ח שהיו שם הקשה קושיה, כל אחד ממקום אחר בש"ס בבלי וירושלמי, ואז הרב קוק אמר פלפול אחד שחיבר וקישר בין כל המקורות שהוזכרו. וסיים ר' שלמה זלמן ואמר לתלמידיו: "זה היה שמחת פורים!"
• סיפר הרב ש' קליין: 'כידוע, מרן הרב קוק היה איש קדוש מאוד. פניו היו מאירות בקדושה, וממש יכלו להרגיש את זה כשעמדו לצידו. אני זכיתי לשמוע עליו סיפורים מופלאים מבני משפחתי שלמדו אצלו. אבי זצ"ל זכה ללמוד אצל הרב קוק במשך שנה, וגם דודי הרב שמעון קליין היה במשך חמישים שנה מזכיר ישיבת "מרכז הרב". הם סיפרו לי את הסיפור הבא: בשנים שכיהן הרב קוק כרבה של ירושלים, היו מגיעים בפורים כל הרבנים מרחבי הארץ להביא משלוח מנות לרב קוק ולדבר אתו. להם הרי היה פורים ביום י"ד, אז ביום ט"ו הם היו עולים ירושלימה אל הרב קוק. בפורים של אחת השנים, הגיעו אל הרב קוק כשלושים רבנים גדולים וגאונים מרחבי הארץ: מעפולה, מראש פינה ועוד מקומות. ובשלב מסוים התיישבו לסעודת פורים עם הרב קוק. הרב קוק ישב בראש השולחן, הסעודה הייתה נראית כמו טיש. ואז הרב קוק אמר: הנה, כל רב שיושב פה בסעודה, יגיד לנו את הסוגיה בה הוא עוסק באותם ימים, בהלכה, בגמרא או בקשר למצוות התלויות בארץ, ויעלה בפנינו איזושהי קושיא חמורה שעלתה לו בלימודו ובה הוא מעיין בימים אלו. ואכן כך היה: כל תלמיד חכם העלה קושיא בה הוא מתקשה מאוד, מתוך הסוגיה אותה הוא לומד באותם ימים, וכשסיים, התפלפלו כל אותם שלושים תלמידי חכמים גאונים בדברי הגמרא וההלכה, וניסו לענות לו כפי יכולתם. אך הם לא הצליחו. כך עברו אחד אחד, וכל שלושים הרבנים שהיו שם הציגו את קושיותיהם הגדולות. ואז, לאחר שהשתתקו שלושים הרבנים, לקח הרב קוק בקבוק יין, ומזג לכוסו. הוא שתה כוס אחת של יין, ואחריה עוד אחת, ואז עשה פלפול עצום בש"ס שמתוכו התחדש לו עקרון גאוני חדש. לאחר מכן הוא פנה לכל שלושים הרבנים, והראה להם איך על פי השיטה החדשה שיצר בפלפולו, תורצו להפליא כל הקושיות שלהם, אחת אחרי השנייה. כשהתפרסם הסיפור הזה בירושלים, היו אומרים שמכאן ניכרת הגאונות המופלאה והמיוחדת של הרב קוק: איך הוא הצליח לתרץ בבת אחת את הקושיות כולן, לפי עקרון גאוני שחידש על המקום, כשגאונים גדולים אחרים שהיו שם לא הצליחו לתרץ בכלל את אותן הקושיות. שהכין היטב, ולתדהמתם היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו. ('ליקוטי הראי"ה' א', עמ' 53).

גאון הגאונים:

• חתן נכדתו של רבי משה פיינשטיין, הרב שבתי רפפורט, סיפר שבחג סוכות אחד במונסי עסק רמ"פ בתשובה שנדפסה בחלק חו"מ ח"ב ב"אגרות משה" חלק שמיני, נגד פסק ה"ציץ אליעזר" שאסר הפלה במקום ספק סכנה לאישה, ואז הראה לו את תוספת הדברים שהוסיף בזה הרב קוק: "כיוון שהתירה תורה דמו של רודף שוב הוי דינו כשאר איסורי תורה דנידחין אפילו מספק של סכנת נפש". הגיב מרן הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים!" (הדברים מובאים בספר 'ליקוטי הראי"ה', חלק א', בפרק "למדנותו").

הלכה ואגדה, נגלה ונסתר:

• כתב הרב שלמה יוסף זווין בספר "אישים ושיטות" שבו על עשרה גדולים ושיטתם: "היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר..." (עמ' 210).
• לפני שעלה לארץ ישראל להתמנות לרב של יפו והמושבות, ביקר גדולים שונים, וביניהן רבי מרדכי רוזנבלט מאשמינה. הרב קוק דיבר עם ר' מרדכי גם בענייני נסתרות ור' מרדכי התפעל כ"כ מהשגותיו הרוחניות של הרב קוק ושאלו אם זכה לגילוי אליהו. הרב קוק השיב לו שישנו גם גילוי אליהו במחשבה.

חוכמתו[עריכה]

• פעם כששבת הרב קוק בטבריה במלון גוברמן, צלצל הטלפון בסעודה השלישית ואיש לא ניגש לענות. שאל הרב: "מדוע אין ניגשים?" השיבו: "הלא שבת היום!" ענה הרב: "הלא ידוע שיש מושבים בסביבה שאין להם רופא ומיילדת, ואולי צריכים מיילדת!" ואכן היו צריכים מיילדת במושבה כינרת. (הרב יהושע קניאל)
• בזמן שהרב קוק כיהן כרבן של יפו והמושבות, עלה בשבת אחת יהודי נסער על במת בית הכנסת "שערי תורה" שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה והודיע: "דעו לכם רבותיי, כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי של יפו, עוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! על כל המתפללים להפסיק מיד את התפילה וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!" קולות זעם על חילול השבת נשמעו מכל עבר, והיו שקראו לעשות שפטים בסנדלר הרשע. מיד עלה הרב על הבמה השתיק את הקהל ואמר בקול נמוך אך תקיף: "אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר. אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן, וממני תראו וכן תעשו." בסיום התפילה צעדו כל המתפללים ובראשם הרב אל הסנדלרייה. בהגיעם לפתח הסנדלרייה שבו שהו גם כמה לקוחות, ניגש אליו הרב ואמר לו בידידות ובנועם: "ר' שמואל, שבת שלום לך!" ויצא מהסנדלרייה לביתו לסעוד את סעודת השבת, וכמוהו עשה כל הקהל. הדבר השפיע על הסנדלר שנעל את חנותו ובא לבית הרב שברחוב אחווה ב"נווה צדק", ואמר לו שיש לו שמונה ילדים והכנסותיו אינן מספיקות כללומשום כך נאנס לעבוד בשבת. הרב אמר לו שדווקא אם ישמור את השבת אז יתפרנס בכבוד, וביקשו לבוא אליו במוצאי שבת. הרב העניק לו סכום כסף ודאג לו לתמיכה מוועד הקהילה. מאז שמר הסנדלר את השבת מחללו. (דוד תדהר)
• באחד מימי ראש השנה בירושלים, הודיעו לרב שפועלי בניין יהודים עובדים בעצם החג. מיד שלח הרב אליהם שליח עם שופר בידו. השליח ברכם בשנה טובה ואמר כי נשלח מהרב קוק לתקוע להם בשופר והוא מבקש שיפסיקו מעבודתם לשמוע קול שופר. הפועלים המופתעים הסכימו ושליח הרב ברך את הברכות ותקע לפניהם בשופר. הפועלים התרגשו ונזכרו בבית-אבא, דמות סבא, בעיירה ובבית הכנסת, והרהרו בינם לבין עצמם: מה קרה לנו? היכן אנחנו? לאן הגענו? לאחר התקיעות כולם הפסיקו את עבודתם וחלקם נלוו לשליח הרב לתפילה בבית מדרשו של הרב. (רמ"צ נריה ב'מועדי הראי"ה' בשם הרח"ד ערמון-קסטנבוים, "מאוצר גנזי", עמ' 245)
• מקרי הגט ביפו ובירושלים לעיל עם הבעיה של השם מראה גם על חוכמתו הרבה וכן על רגישותו לזולת.

לקריאה נוספת[עריכה]

• הרב יהודה לייב הכהן מימון, הראי"ה, בהוצאת מוסד הרב קוק.
• שמחה רז, מלאכים כבני אדם הוצאת "קול מבשר" ירושלים.
• הרב ראובן כץ, הכהן הגדול מאחיו, בתוך "שערי ראובן" עמ' רכד- רכח
• הרב אליעזר מלמד, רביבים- גדולי ישראל ודמויות מופת בהוצאת מכון הר ברכה תש"ע.
• אפרים יעיר, דמות וקומה- חמישים דמויות שכדאי להכירן הוצאת נשר תשמ"ט.
• עמיחי כנרתי, אור שלמה על היחסים בין הרב קוק לרב אוירבך ועטרת צבי על היחסים בין הרב ובין הרב צבי פסח פראנק, בהוצאת מכון 'אור האורות' ירושלים.
• הרב שאול ישראלי, דבר לדור, בהוצאת ארז, ירושלים תשס"ה.
• מנחם קמפינסקי, בין שני כהנים גדולים על היחסים בינו ובין החפץ חיים.
• הרב יעקב פילבר, מראה כהן- אלבום הראי"ה קוק.
• זוהר עליון- קובץ הספדים על מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק בהוצאת ארגון אור האורות.
• האיש נגד הזרם.
• צבי קפלן, בשיפולי גלימתו.
• הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, בשדה הראי"ה, טל ראי"ה, שיחות הראי"ה.
• הרב צבי יהודה הכהן קוק, לשלושה באלול- נפש הראי"ה.
• מסע המושבות.
• כתלנו- הרב קוק ופרשת הכותל.
• בנימין איש שלום, הרב קוק- בין רציונליזם ומיסטיקה'.
• ד"ר יצק אלפסי, דורשי ציון בפועל הוצאת שם, ירושלים תשס"ו, עמ' 488-494.
• מאיר חובב, הרב: דרך חייו ומשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשכ"ח

מתלמידיו[עריכה]

באופן פרטי (לא בלימודים בישיבה בראשותו)[עריכה]

• הרצי"ה קוק.^[12]
• רבי יעקב משה חרל"פ.^[13]
• רבי יצחק אריאלי.^[14]
• רבי דוד יהודה אריה לייב כהן ("הרב הנזיר").^[15]
• רבי אריה לוין.^[16]
• רבי חיים יעקב לוין.^[17]
• רבי יצחק הוטנר.^[18]
• רבי שלמה זלמן אוירבך.
• רבי יוסף שלום אלישיב.
• הרב ד"ר בנימין מנשה לוין.^[19]
• הרב ד"ר משה זיידל.^[20]
• רבי בנימין צבי רבינוביץ תאומים.^[21]

מגדולי תלמידיו בישיבה בראשותו[עריכה]

בבויסק[עריכה]

ביפו[עריכה]

ישיבת הבחורים והאברכים ביפו הייתה ישיבה מצומצמת שנועדה לעילויים. ובין התלמידים היו:

• רבי ישראל פורת.^[22]
• רבי יהושע קניאל.^[23]
• הרב יצחק לוי.^[24]
• רבי הלל פרלמן ("מר שושני").^[25]
• הרב מיכל קיבלביץ.^[26]
• הרב אשר ריבלין.^[27]
• יעקב גולדמן.^[28]
• הרב אברהם יוסף הרצפלד.^[29]
• ר' שמואל סויצקי.^[30]
• ר' שלמה סופר.^[31]
• ר' אהרן בהגר"א.^[32]
• ר' אביגדור.^[33]
• הרב מאיר.^[34]

ב"מרכז הרב"[עריכה]

הישיבה התבססה על עילויים מובחרים מישיבות חו"ל וירושלים ובשיאה בימי הראי"ה מנתה הישיבה כ-80 בחורים. להלן מבחר מהם:

• הרב אליהו יצחק פריסמן.^[35]
• הרב יצחק זונדל ריף.^[36]
• הרב שמעון סטרליץ.^[37]
• הרב שלום נתן רענן.
• הרב משה דוד בקשט^[38]
• הרב שמואל אליעזרי.^[39]
• הרב יצחק שולזינגר.^[40]
• הרב שלום אליהו ננקנסקי.
• הרב יהודה גרשוני.
• הרב שאול ישראלי.
• הרב יעקב ז'ולטק^[41]
• הרב שמעיה שאנן.^[42]
• הרב מאיר הכהן קפלן.^[43]
• הרב ישראל גלזר.^[44]
• הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי^[45].^[46]

ניתן למנות עוד רבנים שהיו מקורבים מאד אליו

• הרב צבי פסח פראנק - יורשו ברבנות ירושלים ומגדולי מורי ההוראה בדורו שכונה בין השאר "אבי העגונות".
• הרב יצחק יעקב וכטפויגל - ראש ישיבת "מאה שערים".

קישורים חיצוניים[עריכה]

אודותיו[עריכה]

• אתר "אור האורות" המוקדש לתולדותיו ודמותו ומורשתו של הרב קוק
• ערוץ הרב קוק באתר "שורש"
• אפרים צורף, חיי הרב קוק, ירושלים, תש"ז, באתר היברובוקס
• קוק הרב אברהם יצחק הכהן, ב"אנציקלופדיה דעת" שבאתר "דעת - לימודי יהדות ורוח" שמפעילה מכללת הרצוג
• בית הרב קוק
• מרן הראי"ה, גרסה מקוונת לשיעורים כתובים על דמותו של הראי"ה באתר "ישיבה"
• הרב אליעזר מלמד, מורה הדור, תורת האחדות הכוללת של מרן הרב קוק זצ"ל, הראי"ה קוק זצ"ל – גדלות ללא גבולות
• אברהם רגלסון, הסתכלותו השירית של הרב קוק, אתר פרויקט בן יהודה
• הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של דוד תדהר, כרך א', עמ' 66 (האתר הוא שילוב בין גרסה מקוונת לסריקת העמודים המודפסים)
• תומר פרסיקו, אוסף מאמרים, בלוג "לולאת האל"
• הרב קוק - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• יהודה ביטי, קוי יסוד להתפתחות הגותו המוסרית של הרב קוק, עבודת מ"א, אתר דעת
• יהודה מירסקי, ביוגרפיה אינטלקטואלית-רוחנית של הראי"ה קוק מ-1865 ל-1904 (מבוסס על עבודת דוקטורט שהוגשה לאוניברסיטת הרוורד), אנציקלופדיית דעת
• על הרב קוק ב"תולדות אנשי שם" א' בגרסה המקוונת של HebrewBooks
• הרב ארי יצחק שבט, מבחנים מעשיים המבטאים את אהדת הרב קוק ללימוד תורה ביקורתי-מדעי, באתר דעת
• הארץ, הרב פרופ' נריה גוטל, ביקורת על הספר "הרב קוק כפוסק מחדש" מאת חגי בן-ארצי, 5 בינואר 2011
• * עלוני 'שבת הראי"ה', בהוצאת ארגון "אור האורות", באתר ישיבה
• כתב העת "אור חדש" להנחלת תורתו של הרב קוק, בהוצאת ארגון "אור האורות" באתר "ישיבה"
• יוסי אבנרי, "הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו, תרס"ד-תרע"ד (1914-1906)", קתדרה, ספטמבר 1985, עמ' 82-49
• מכתבו של הרב אהרן כהן - חתן החפץ חיים, אודות ההתנגדות לרב קוק.
• יוסף אבנרי, הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו, אתר דעת
• על יחס הגדולים לגראי"ה קוק זצוק"ל, המשך ל'הראי"ה קוק זצ"ל-חומר למחשבה', בפורום "יהדות ותורה" שמפורומי fxp כשבהמשך הפורום גם על דמותו ועל רבנים חשובים רבים שתמכו בדרכו.
• סרט על חייו של הרב קוק (ערץ 7)
• סרט על הרב קוק באתר ישיבת מרכז הרב
• על הרב קוק באתר תנועת בני עקיבא
• על הרב קוק באתר הרבנות הראשית תל אביב
• על הרב קוק באתר ישיבת מרכז הרב
• על הרב קוק וקשריו עם תנועת חב"ד באתר חב"דפדיה
• http://mountofolives.co.il/he/tag/%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%91%D7%90-%D7%90%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%A8-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%97%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%90/ אתר הר הזיתים

כתבי הראי"ה[עריכה]

מהדורות של כתבי הראי"ה[עריכה]

• פרסומיו של הרב קוק בקטלוג המאוחד של הספריות בישראל
• "דעת כהן : תשובות בהלכות שולחן-ערוך יורה דעה", "מוסד הרב קוק", ירושלים תשכ"ט]
• "משפט כהן : תשובות במצוות התלויות בארץ : זרעים, קדשים, טהרה, סנהדרין ומלכים", "מוסד הרב קוק", ירושלים תשכ"ו
• "עץ הדר", בהוצאת אחיו הרב שמואל, ירושלים תרס"ז
• "שבת הארץ : הלכות שביעית", 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק ז"ל', ירושלים תרצ"ז
• "שבת הארץ : הלכות שביעית", "דפוס הגדול לעווי ושותפיו", ירושלים תר"ע
• קונטרס על כשרותו לפסח של שמן השומשומין שיוצר בבית הבד של האחים ברסלב ביפו, יצא לאור בבית הבד של האחים ברסלב, יפו תרס"ט
• "אורות התשובה", ירושלים אלול תרפ"ד
• "אורות הקודש" : חלק ראשון - "חכמת הקודש" (כרך ראשון), ירושלים תרצ"ח
• "אורות הקודש" : חלק ראשון - "חכמת הקודש" (כרך שני), ירושלים תרצ"ח
• "אורות התורה (והרצאת הרב)", ירושלים תשכ"א^[47]
• "הרצאת הרב", הוצאת 'מרכז הרב שע"י דגל ירושלים', ירושלים תרפ"א
• "ראש מילין : רשמי מחשבה למדרש האותיות, התגין, הנקודות והטעמים", לונדון תרע"ז
• "מוסר אביך", בהוצאת "ירושלים" שע"י הישיבה המרכזית העולמית, ירושלים תש"ו
• "חזון הגאולה", הוצאת 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק ז"ל' בסיוע "קרן קיימת לישראל", ירושלים תש"א
• "ארץ חפץ : אמרות על ארץ-ישראל ובנינה", תל אביב תר"ץ^[48]
• "קריאות גדולות : לישראל תורתו וארצו לעמים ולפלגותיו", בהוצאת "ירושלים" שע"י הישיבה המרכזית העולמית, ירושלים תש"ד
• "הגדה של פסח עם פירוש עולת-ראיה", 'האגודה להוצאת ספרי הרב קוק ז"ל' בסיוע "מוסד הרב קוק", ירושלים תש"ח
• "השבת ישראל והזמנים : קובץ מאמרים לשבת ומועדים", הוצאת "זכור זאת ליעקב" שעל יד "ישיבת ירושלים לצעירים", ירושלים תשל"א^[49]
• "שמועות ראיה : חלק ראשון - ספר בראשית" (בעריכת הרב קלמן אליעזר פרנקל), אגודת "הסנה" (ארגון רוחני-תורני מתל אביב), ירושלים תרצ"ט
• "חבש פאר", בהוצאת הרבנים יצחק אריאלי ואורי סג"ל המבורגר, ירושלים תרפ"ה
• "חבש פאר", ורשה תרנ"א
• "עקבי הצאן (קבוצת מאמרים)", בהוצאת אחיו הרב שמואל הכהן קוק, ירושלים תרס"ו
• 'קובץ מאמרים... שהתפרסמו בעתון "היסוד" בשנות קיומו (תרצ"ב-תרצ"ה)', בהוצאת מערכת "היסוד", תל אביב תרצ"ו (ליום השלושים לפטירתו)
• "אגרת הטהרה", ירושלים תר"ץ^[50]
• מאמר "פצעי אוהב", "הסתדרות ירושלים", ירושלים תרפ"א^[51]
• מסכת ביצה מהתלמוד הבבלי עם "הלכה ברורה" ו"בירור הלכה", 'מכון הרי פישל לדרישת התלמוד', ירושלים תש"א
• "עיטור סופרים", וילנה תרמ"ח
• 'אגרות ראיה : קבוצת מכתבים (תרס"ח תר"פ)', ירושלים תרפ"ג
• 'אגרות הראיה : כרך שני : שנות תרע"א-תר"ע', ירושלים תש"ו (מהדורה חדשה ומורחבת)
• "מכתב ליסוד הישיבה המרכזית בירושלים", בהוצאת ישיבת "מרכז הרב" על ידי "דגל ירושלים" ירושלים תמוז תרפ"א
• "קול מקודש : תעודה וברכה לישיבת שער השמים וסניפיה" (בעברית, יידיש ואנגלית), "דפוס סלומון", ירושלים תר"ף
• מציאות קטן
• מכתבים נדירים של הרב באתר ישיבה
• על במותינו חלל^[52]
• חוברת השלמות ותוספות לאנציקלופדיה תלמודית מתוך כתבי הרב קוק בהוצאת המכון להלכה ומחקר שע"י ישיבת שבות ישראל
• מאמרי הרב קוק באתר ישיבת מרכז הרב
• רשימת המאמרים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, באתר רמבי"ש

על משנתו וכתביו[עריכה]

• סקירת כתבי ההגות של הראי"ה (לרגל מאה שנה לעלייתו לארץ ישראל), מאמר מאת הרב אוריאל עיטם, מתוך "צׂהר: כתב עת תורני" גיליון יח.
• הרב ד"ר מאיר מוניץ, חוג הראי"ה ועריכת כתביו של הרב קוק, עבודת דוקטורט, אתר דעת.
• ראיון מצולם עם הרב יהושע הוטנר, מנהל האנצקלופדיה התלמודית וגיסו של הרצי"ה, על עריכת כתביו של הראי"ה קוק בשנים הראשונות אחרי מותו.
• פרצי ראיה, על הוצאת כתבים חדשים של הרב קוק, נטעאל בנדל, העלון "עולם קטן", עמ' 9
• שיחות הרב צבי יהודה על ספר אורות עריכה ומקורות הרב שלמה חיים הכהן אבינר, הוצאת עטרת כהנים, מאתר israel613.com
• ד"ר יוסף אביב"י, היסטוריה צורך גבוה, אתר בין השיטין והשיטות
• פרופ' שלום רוזנברג, סתירות ודיאלקטיקה במוסר החברתי, בהגותם של הראי"ה קוק ושל הרב א"ש תמרת, אתר דעת
• צבי ירון, משנתו של הרב קוק, אתר דעת
• מאיר מוניץ, דוקטורט על עריכת כתבי הרב קוק, כולל טבלת השוואה בטקסט מלא בין פיסקאות מקוריות לגרסתן המודפסת בספרים "אורות" ו"אורות הקודש", אתר דעת.
• עודד דוד, הקודש - מושג היסוד בקבלת הרב קוק, באתר דעת
• קבלה על פי הרב קוק, ב"אורות - טלוויזיה יהודית"

תמונות, וידאו ומסמכים[עריכה]

• הרב אבישי אלבוים, תמונות ממסע הרבנים לאמריקה
• שיעורים בתורת הרב קוק באתר מכון מאיר
• שיעורים בתורת הרב קוק באתר בני דוד עלי
• סרטון קצר של הרב קוק ורבנים אחרים בצאתם מפגישה עם הנציב הבריטי
• הרב קוק הרב סולובייצ'יק חב"ד רוזנצווייג הרב אליהו בן אמוזג, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
• וידאו על הראי"ה באתר ישיבה
• התייחסות גדולים רבים למחלתו של הרב קוק, בירחון "קול תורה", שנה ד', חוברת י"א-י"ב, תמוז-אב תרצ"ה (בגרסה מקוונת באתר "אוצר החכמה"), עמ' כ"א-כ"ה
• מסמכים ומכתבים סרוקים המראים את הכבוד הרב של גדולי ישראל לרב קוק

תקופת חייו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק על ציר הזמן

הקודם: -

הרב הראשי האשכנזי

הבא: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג

הקודם: -

ראשי ישיבת מרכז הרב

הבא: הרב אברהם אהרן בורשטיין

הקודם: רבי שמואל סלנט הרב חיים ברלין

רבנים ראשיים אשכנזיים לירושלים

הבא: הרב צבי פסח פרנק

ראה גם[עריכה]

• שיטת פסיקה
• מסע המושבות
• כתבי הראי"ה

הערות שוליים