ברכת כהנים: הבדלים בין גרסאות בדף

ברכת כהנים, היא מצות עשה המוטלת על הכהנים, שהצטוו לברך את עם ישראל בשם ה'. הברכה נקראת גם נשיאת כפיים, מפני שהכהנים מושיטים את ידיהם כלפי הציבור בעת ברכה זו.

מקור הברכה והנוסח

מקורה של מצוה זו בפרק ו' בספר במדבר, שם הורה הקב"ה למשה, לומר אל אהרן ובניו הכהנים, לברך את העם ב"ברכה משולשת", כלומר: ברכה המחולקת לשלושה חלקים: "כה תברכו את בני ישראל, אמור להם: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הברכה מוטלת על כל צאצאי אהרן הכהן, בכל הדורות. כאשר על כל כהן מצוות-עשה לברך ברכת כהנים לפחות פעם אחת ביום.

חיוב הברכה

תוקף החיוב:חיוב הברכה הינו מדאורייתא גם כיום ואינו תלוי בקיום בית המקדש. המצווה בעיקרה מוטלת על הכהנים המחוייבים לברך את עם ישראל, אך ספר חרדים (יב, יח) מחדש שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מן התורה בשעה שהם מברכים את ישראל, אלא אף הישראלים העומדים מול הכהנים בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן לאחר הברכה, שותפים בקיום מצוות התורה של ברכת כהנים, והובאו דבריו בפוסקים.

כהן המברך כמה פעמים ביום: מן התורה, הכהן חייב לשאת את כפיו פעם אחת ביום. אך, הגמרא בר"ה כח: מסבירה שבמידה ומגיע לציבור אחר (או לתפילת מוסף באותו ציבור) רשאי לברך שוב את העם. המנחת חינוך (שעח,א) מדמה את העניין למצוות תפילין, שלמרות שהאדם כבר יצא ידי חובתו במצווה, עדיין רשאי להניח שוב תפילין בברכה^[1].

כהן שמבטל את המצווה: כל כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך את ישראל וסרב, אף שמצד הדין הוא מבטל מצווה אחת בלבד, נחשב לו הדבר כאילו ביטל שלוש מצוות מן התורה משום שמלשון הפסוקים משמע שישנם שלושה חיובים שונים על הכהנים, שנאמר: "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". ולפיכך סירובו של הכהן לקיים את רצון הבורא ולברך את ישראל, נחשב כביטול שלוש מצוות מן התורה^[2].

מטעמי המצווה

מפרשים שונים הציעו טעמים רבים לכך שברכת הקב"ה מועברת לעם על ידי בשליחים, ועל בחירת השליחים בבני אהרון הכהנים. זכות הכהנים מעבירה את הברכה לעם: ספר החינוך (מצווה שעח) מסביר שהכהנים נבחרו לברך את העם משום שהברכה תחול על העם בזכות מעשיהם מכיוון שהם המשרתים החונים תמיד בית ה', ונפשם קשורה ביראתו כל היום. לדבריו, הקב"ה העדיף להעביר את הברכה דרך הכהנים משום שהברכה תלויה במעשינו ויד ה' פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. הברכה משרישה את עיקרי האמונה: המורה נבוכים (ג,מד) מסביר שהברכה היומית על ידי הכהנים משרישה בקרב מקיימי המצווה שמקור כל החיים והברכה שבעולם נובע מה' אלקי ישראל והוא המברך את עמו ובכך מחזקת את אמונתם בבורא. אנשי החסד מברכים לפנים משורת הדין: בחסידות מסבירים שמכיוון שהכהנים הם אנשי החסד, הם היכולים להמשיך אור ושפע אלוקי אל העם, ובתוכו גם למי שלא מגיע לו, במידת חסד ולפנים משורת הדין^[3].

דיני נשיאת כפיים

חיוב מניין וס"ת לברכה: ברכת כהנים נאמרת רק כאשר יש במקום התפילה, לפחות מניין - עשרה אנשים - ביחד עם הכהנים. כל הכהנים שהגיעו לגיל מצוות הנמצאים בקהל, צריכים לעלות לדוכן, לשאת את כפיהם ולברך את הציבור. במקצת מקהילות בני עדות המזרח, המנהג הוא שכהן לא עולה לברך ברכת כהנים קודם חתונתו. קיימת מחלוקת בין הפוסקים בגדר חיוב זה. בעל ערוך השולחן (אורח חיים, קכ"ח,ח) מסביר שלמרות שברכת כהנים נראית כברכה רגילה, למעשה יש בה גדר של השראת שכינה כמו שנאמר "ואני אברכם" ולכן יש צורך במניין לברכה. מאידך, הר"ן (מגילה, יג: מדפי הרי"ף) סובר שאין לברכה גדר של דבר שבקדושה וכל החיוב במניין הוא משום שכתוב "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם" ויש צורך בעשרה על מנת לכבד את מעמד הברכה ולברך את העם כמו שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". נפק"מ בין השיטות תהיה בצירוף ישן למניין עשרה, לשיטות הסוברות שצריך עשרה משום דבר שבקדושה- ישן יכול להצטרף, אך לדין "ונקדשתי בתוך בני ישראל"- שהוא משום פרסום וכבוד^[4], אינו מצטרף. מכיוון שבגמרא נזכרת ברכת כהנים כברכה על הדוכן, יש הסוברים שניתן לברכה רק במקום בו קיים ספר תורה. אך, במשנ"ב (קכח,ב) פסק כרוב האחרונים שאין צורך בדבר.

כהן שאינו יכול לברך: כל כהן שלא עולה לברך מסיבה כלשהי - צריך לצאת מבית הכנסת בזמן הברכה - הטעם הוא, שמא יראו אותו אנשים, ויחשבו שכנראה יש בו פסול, כי אחרת היה עולה לברך. כהן שלא סיים את תפילתו לפני ברכת "רצה", פטור מלעלות לדוכן, והוא אף לא צריך לצאת מבית הכנסת, כיון שכולם רואים שהוא סיים את תפילתו באיחור, ומבינים שזו הסיבה לכך שלא עלה לשאת את כפיו, ולא פסול שיש בו.

ברכת כהנים חייבת להאמר בלשון הקודש, בעמידה, בנשיאת כפיים ובקול רם. דינים אלו נלמדים מן התורה. כהן שאינו יכול לקיים את אחד מהפרטים הללו, לא ישא את כפיו.

הכנות לברכה

לפני שהכהנים עולים לדוכן הם ניגשים אל הכיור בבית הכנסת, כשהלויים שבקרב ציבור המתפללים משמשים את הכהנים ויוצקים מים על ידיהם לפני עליתם לדוכן, כפי שהיו הכהנים מקדשים את ידיהם בבית המקדש, לפני עבודתם. בציבור המורכב כולו מכהנים, נוטלים הבכורות את ידי הכהנים, ואם אין לוי ואין בכור - נוטל הכהן בעצמו. בני עדות המזרח נוהגים שהלוי נוטל את ידיו תחילה, לפני שהוא יוצק מים על ידי הכהנים.

הכהנים חולצים את נעליהם, לפני עליתם לדוכן, מה שמזכיר את צורת עבודתם בבית המקדש, אליו לא נכנסו כלל במנעלים על הרגליים. אך סיבת התקנה להוריד נעליים לברכה, היא לא זכר למקדש, ולא "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" - אלא משום החשש שמא תפסק רצועת סנדלו של הכהן, ויתעסק בתיקונה בזמן שאחיו מברכים - ויבואו לומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה, וזו הסיבה שלא עלה לברך, לפיכך תקנו שיורידו הכל נעליהם. (סוטה מ.)

כאשר שליח הציבור מתחיל בברכת "רצה", כל הכהנים הנמצאים בבית הכנסת עוקרים את רגליהם, כדי לעלות לדוכן. על הדוכן הם עומדים כשפניהם מופנות אל ארון הקודש, עד סוף ברכת "מודים".

ברכת כהנים חלה רק על האנשים הנמצאים לפני הכהנים ובצדיהם, אבל לא על האנשים העומדים מאחורי הכהנים. לכן, על האנשים הנמצאים בקדמת בית הכנסת, מאחורי הכהנים, או בצדי הכהנים מאחוריהם, ללכת ממקומם ולעמוד במקום אחר, לפני הכהנים כדי שגם הם יהיו בכלל הברכה.

צורת עמידת הכהנים בזמן הברכה

בשעה שהכהנים מברכים �ת העם, עליהם לא להסיח את דעתם מהברכה ולא להביט על הציבור. עיניהם צריכות להיות מופנות כלפי מטה, כפי שנוהגים בעת התפילה. הכהנים מורידים את הטלית על פניהם. אסור להביט על הכהנים בזמן הברכה, כי השכינה שורה על כפות ידיהם.

הכהנים מרימים את ידיהם עד לגובה הכתפיים, מושיטים קדימה את הידיים, ומחלקים את האצבעות באופן שיהי� ביניהן חמישה רווחים: בכל יד פרוסות האצבעות, כאשר הזרת צמודה לקמיצה, והאמה צמודה לאצבע. בין האצבעות לאגודל וכן בין האגודלים של שתי הידיים יש רווחים נוספים, המשלימים לחמישה. על הכהנים להושיט את כפות הידיים, כך שתוך הכפות יופנה כלפי הארץ ואחורי הידיים יהיו כלפי מעלה.

הברכה

כשמסיימים הקהל לומר "אמן" בסוף ברכת "מודים", קורא הש"ץ, או אחד מן הקהל, על פי מנהג המקום: כהנים. הכהנים פותחים בברכה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". בזמן אמירת הברכה, הכהנים מסתובבים תוך כדי אמירת הברכה אל הציבור.

בסיום הברכה, מקריא הש"ץ את שלושת פסוקי "ברכת כהנים" מלה במלה, והכהנים חוזרים אחריו. בסוף כל פסוק עונה הציבור אמן, ושליח הציבור מתחיל להקריא את הפסוק הבא. הש"ץ צריך לחכות שיסיימו הכהנים לומר את המילה, ואז יאמר את המילה הבאה. על הציבור להמתין שהכהנים יסיימו את הברכה בטרם יענו אמן, על הש"ץ להמתין עד שיסיים הציבור לומר אמן לפני שיקריא לכהנים את הברכה הבאה, ועל הכהנים להמתין לש"ץ עד שיגמור להקריא לפני שיענו אחריו (סוטה לט:).

לאחר הברכה

לאחר הברכה, כאשר הש"ץ ממשיך בברכת "שים שלום", אומר הציבור: "אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום - יהי רצון שתשים עלינו ועל כל עמך בית ישראל, חיים וברכה למשמרת שלום", והכהנים אומרים: "רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש".

הטבת חלום

יש נוסח מיוחד של הטבת חלום, הנאמר בזמן ברכת כהנים, עבור מי שחלם חלום רע ונפשו עגומה עליו.

הברכה בבית המקדש

בזמן שבית המקדש קיים, נושאים הכהנים את ידיהם בכל בוקר, בעת תפילת שחרית, ומברכים את כל עם ישראל. אך ההלכות שונות במקצת מההלכות המונהגות בבית כנסת: במקום לומר פסוק-פסוק, אומרים הכהנים את כל שלושת פסוקי הברכה בבת אחת, ואחריהם עונים העם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". שלא כמו בכל הארץ, מגביהים הכהנים ידיהם מעל ראשם בזמן הברכה, מלבד הכהן הגדול, לגביו יש מחלוקת אם מגביה את ידיו מעל הציץ שעל ראשו. בנוסף, במקדש אומרים הכהנים את שם ה' המפורש, ולא כשאר הארץ, בה משתמשים בשם א-דנות.

זמני אמירת הברכה

אומרים ברכת כהנים בכל יום בחזרת הש"ץ של שחרית, וכן במוסף, בימים שאומרים בהם מוסף. לא נהגו לומר במנחה. בטעם הדבר הסבירו שזה משום שאסור לכהן לעבוד כשהוא שתוי יין, וחוששים שמא יעלה כהן שתוי לדוכן, חשש שאינו קיים בשחרית ומוסף, שאסור לאכול לפניהם. מאותו הטעם נהגו שבתעניות עולים הכהנים לברך גם במנחה. ביום כיפור עולים הכהנים לברך גם בתפילת נעילה (אם הספיק הציבור להגיע לסוף חזרת הש"ץ לפני השקיעה), אך לא עולים לברך במנחה, ובמקום זאת אומר הש"ץ את הנוסח של "יהי רצון".

בחו"ל לא נהגו לברך ברכת כהנים בכל יום אלא ביום טוב. הגר"א ניסה להנהיג לומר אף בחו"ל ברכת כהנים בכל יום ולא עלתה בידו.

יש מנהג לברך ברכת כהנים - כאשר נוכחים כהנים - גם בברית מילה ובפדיון הבן. בחלק מקהילות עדות המזרח נהוג שהאב או רב הקהילה מברך את נער בר המצווה בברכת כהנים לאחר העלייה לתורה.

קמיעות הכסף

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בקברים מתקופת בית ראשון באיזור כתף הינום שבירושלים התגלו 2 רקיעי כסף מגולגלים שעליהם חרותה ברכת כהנים, המתוארכים סביב שנת 600 לפני הספירה. הם כנראה שמשו כקמיע. זהו הטקסט המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד כה. חסרות שם כמה מילים, והאכיאולוג פרופסור גבי בקראי מסיק שסיבת החיסרון הוא מחמת ניסיון לחסוך מקום, שכן הפסוק השני והשלישי מחוברים כך "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום".