תקנת המקוואות של בעל התניא: הבדלים בין גרסאות בדף

תקנת המקוואות של בעל התניא היא תקנה אשר תיקן האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. מטרתה הייתה להנהיג טבילה במקווה, שתהיה מהודרת וכשרה לפי כל הדיעות, וגם שתעשה במים חמים ונעימים לרחיצת הגוף, כדי שהטבילה תעשה ביישוב הדעת כראוי. תקנה זו הינה אחת משלושת התקנות העיקריות אותן תיקן רבי שניאור זלמן מלאדי, והנחשבות ביותר בעיניו‏^[1] ובעיני גדולי ישראל ופוסקי הדור^{(דרוש מקור)}.

רקע[עריכה]

בעבר, היו קשיים לעשות מקווה לטבילה, באופן שהמים בתוכו יהיו חמים. הטבילה התקיימה לרוב במעיינות, מסיבות שונות, הקשורות לכשרות המקווה‏^[2], ובעיקר מסיבות של מגבלות טכניות. בין השאר מכיוון שהיו מקומות רבים שבהם לא היו מי גשמים, וממילא לא הייתה אפשרות לבנות מקווה על ידי מי גשמים שנוזלים ישירות לתוך המקווה. ולא הייתה קיימת אפשרות לחמם את מי המעיין, הזורמים ומתחלפים באופן קבוע, והטבילה התקיימה לרוב במים קרים.

רבים ממנהיגי היהדות באירופה הצפונית (האזורים הקרים), רצו שהמים שבמקווה יהיו נעימים לטבילה, כדי שנשים לא תימנענה מלטבול במקווה, וכן לאפשר לנשים לבצע את פעולת הטבילה במתינות, על מנת שיוכלו לשהות במקווה בנחת, ולפשוט את קמטי הגוף, כמובא בהלכה, כדי שהטבילה תהיה מהודרת וכשרה לפי כל הדעות.

מסיבה זו, המנהג היה לבנות במקום המעיין חבית גדולה שמכילה כמות של ארבעים סאה, אותה חיברו בשלשלת לקרקעית המעיין (כדי שיוכלו לכוון את מקומה), ואליה היו מכניסים מים ללא שאיבה, דרך חור שהיה בחבית. בחבית עצמה היו מנקבים שני חורים: הראשון היה כדי שהיא לא תיחשב "כלי", שהרי הטבילה בכלי אסורה, ואף המים שבתוכה הם מים פסולים שהרי הם מים שאובים. את הנקב הנוסף היו עושים בגודל הנקרא "שפופרת הנוד" (שזה שתי אצבעות על שתי אצבעות) כדי לטהר את המים השאובים שהיו בחבית לפני שעשו בה חור, על ידי השקה למעיין. לאחר סיום בניית החבית וקביעתה במעיין, סתמו את החבית היטב, כדי שהמים שבתוכה לא יחשבו ל"זוחלין" הפוסלים את המקווה, וטבלו בה.

על טבילה בחבית זו קמו מערערים רבים. הם טענו, שהטבילה בחבית זו אסורה, מכיוון שחבית נחשבת במצב העכשווי ל"כלי". אמנם, במסכת בבא קמא,‏^[3] מוזכר כי כי כלי שקבעו בקרקע ורק אחר כך נהפך לכלי (מושג הלכתי שנקרא "קבעו ולבסוף חקקו") - מותר, אך רבים מהפוסקים‏^[4] כתבו כי דין זה אמור לגבי מים שאובים, אבל לא לעניין פסול טבילה בכלי, הנלמד מדרשה בתורת כוהנים‏^[5] "מה מעיין בקרקע אף מקווה בקרקע". בנוסף, רבים מהפוסקים טענו, כי אין כלי זה נחשב ל"קבעו ולבסוף חקקו", מכיוון שהוא לא נקבע כלל בקרקע אלא הוא תלוי ועומד בתוך מי המעיין. גדול הפוסקים בדורו החתם סופר, הורה להכריז משמו שהמקוואות פסולים לטבילה אף בדיעבד.

על רקע זה התקין רבי שניאור זלמן מלאדי, מקווה שיהיה כשר לטבילה לפי כל הדיעות. מקווה זה התקבל בקהילות רבות באירופה‏^[6], היה מקובל על כל הפוסקים ואף אחד לא ערער על כשרותו. אף החתם סופר סמך את ידו על מקוואות אלו, והורה כי מדובר בתקנה מיוחדת ומהודרת‏^[7].

התקנה[עריכה]

התקנה של בעל התניא, היא לעשות חבית שלא תיחשב "כלי" אף פעם מרגע יצירתה (דבר הגורם למכשולים רבים, מלבד המכשול במים שאובים, הבעיה חמורה יותר, שכן אסור שמקווה יהיה בכלי אלא בקרקע בלבד) באופן זה: מייצרים את ארבעת הדפנות של החבית בנפרד מהקרקעית, את הקרקעית מנקבים בנקב גדול שנקרא בלשון ההלכתית "כמוציא רימון" כלומר גודל כזה שהוא שלושה רימונים אחוזים זה בזה לפי שיטה אחת‏^[8], שלפי מה ששיער בעל התניא, השיעור הוא כטפח על טפח,‏^[9] כך שגם לאחר חיבור הקרקעית לדופני החבית, אין החבית נחשבת לכלי,‏^[10]. את הקרקעית של החבית יש לקבוע בתוכה באופן מדויק שיתאים לדפנות החבית, ולא יהיה חור באמצע (כדי שלא יכנסו מים קרים דרך חור זה לחבית, ויקלקלו את כל מטרת בניית המקווה).

לאחר מכן, יש לקבוע בקרקעית המקווה נסר עץ גדול שמחובר לקרקעית המקווה היטב על ידי מסמרים של ברזל (כך שהוא נחשב כחלק מהקרקע על פי ההלכה), ואליו יש לחבר את קרקע החבית העליונה, כך שיסתום את החור שבגודל רימון, כדי שתהא ראויה לטבילה. למרות זאת, אין הסתימה נחשבת לעשות את דין הכלי ל"כלי", מכיוון שהיא נעשית לכלי על ידי חלקה התחתון שהוא מהקרקע ואינו נחשב לחלק מהכלי, כך שמצד הכלי אי אפשר להחשיבו ל"כלי" שהרי יש בו נקב גדול שנסתם רק על ידי הקרקע.

לאחר מכן, יש לשפוך סיד לתוך החור שהוא "כמוציא רימון", ולהעמיד שומר שישגיח שלא יכנסו לבור מים שאובים, להמתין עד שיכנסו מים לתוך החבית מאליהם בשיעור של ארבעים סאה, כך שכאשר יכנסו המים לחבית, יתקשה הסיד ויסתום היטב את החור. לאחר שנכנסו לחבית ארבעים סאה של מים כשרים, מותר גם להוסיף מים שאובים, והמקווה אינו נפסל, לפי כל הדיעות.

המעלות ההלכתיות בתקנה זו[עריכה]

• במקווה כזה, בשונה מהמקוואות הישנים, החבית מחוברת לקרקע המעיין, ובכך היא נחשבת לכל הדיעות לכלי "קבעו ולבסוף חקקו", שאינו נחשב לכלי, אינו פוסל את מימיו להפוך אותם למים שאובים, ואף הטבילה בו מותרת.
• במקוואות אלו, ניקבו את הכלי "כמוציא רימון" עוד לפני שחיברו את החבית לקרקע המקווה, וגם לפני החיבור למקווה, היה מדובר בחבית שלא נחשבה לכלי מעולם, כך שגם לפני שקבעו את הכלי במקווה וגם לאחריה לא היה לחבית דין "כלי" מחמת עצמה, עד לחיבור לנסר המחובר לקרקע, שהוא כבר נחשב לחלק מהקרקע ואינו חלק מהכלי.

התייחסויות הלכתיות[עריכה]

גדולי הפוסקים התייחסו להלכות השונות בהלכות מקוואות, הנלמדות מסוג מקווה זה, שאותו התקין בעל התניא, מגדולי הפוסקים המפורסמים.

• המים שנכנסים לחבית מהמעיין, נכנסים אליה דרך חורים קטנים שבחבית, ושם הם גם מתחלפים, למים נקיים אחרים במשך הזמן. לכאורה, ישנה בכך בעיה הלכתית, שהרי אסור שמי מקווה יהיו "זוחלין" כלומר שהם יוצאים ממנו למקום אחר, וכאמור,"אין מקווה מטהר אלא באשבורן". למרות שהמים בחבית זו יוצאים מהחורים הקטנים שבה, כשרה חבית זו לטבילה, מכיוון שהזחילה הינה "זחילה שאינה ניכרת". מכאן נראה כי ההלכה היא כדעתו של הרשב"א‏^[11], שפוסק שפסול "זוחלין" הוא רק בנקב גדול הגורם למים לזחול "זחילה ניכרת" במהירות כנהר, אך לא בסדק קטן‏^[12].
• דופני המקווה נאחזים על ידי מסמרי ברזל המעמידים את קרקעית המקווה במקומה. בימינו, התחבטו הפוסקים האם מותר לייצר מקווה המורכב מבטון שבו ישנם גם חלקי ברזל המחזקים את דופני המקווה. השאלה היא האם אין בכך חיסרון ב"הווייתו על ידי טהרה" - על מקווה להיעשות על ידי דברים שאינם מקבלים טומאה, וברזל הוא מהכלים שמקבלים טומאה גם אם אין להם בית קיבול. מהמקווה של הבעל התניא נראה לכאורה, כי כאשר הברזל רק מחזק ומעמיד את דופני המקווה במקומם (אך הוא לא הדופן עצמו) אין בעיה של "הוויתו על ידי טהרה"‏^[13].

תקנות הצמח צדק מליובאוויטש[עריכה]

רבי מנחם מנדל שניאורסון, הצמח צדק - נכדו של האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, הוסיף הידורים שונים על תקנות אלו:

• לפי תקנת בעל התניא, את חתיכת העץ הסותמת את החבית מלמטה, יש לחבר לקרקע במסמרים עבים. הצמח צדק הורה להדר, שהעץ יהיה מחובר לקרקע בארבעה מסמרים, ואילו החלק המחובר לחבית (שבו יש חור כמוציא רימון) יהיה מחובר רק בשני מסמרים, כך שאם ירימו את החבית מהקרקע, החבית לא תתנתק.

כיום[עריכה]

כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, שיטה זו של בעל התניא אינה נצרכת, שהרי ניתן להתקין בתוך המקווה עצמו מערכת חימום שמחממת את המים, מבלי לפסול אותם, המים אינם נכנסים לתוך כלי ואינם מים שאובים.

בחסידות חב"ד, התקין רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי בשושלת, תקנה אחרת שמטרתה לבנות מקווה שגם יוכלו לחמם אותו, גם להחליף את מימיו, וגם שלא תהיה בעיה של התערבות המים השאובים המושקים במי הגשמים זה בזה, וזאת על ידי תקנת ה"בור על גבי בור", לפיה בור הטבילה עומד על גבי בור מי הגשמים התחתון, כך שהמים מושקים באופן מהודר ביותר, מבלי שהם מתערבים זה בזה.

לקריאה נוספת[עריכה]

• הרב שלום דובער לוין, תיקוני מקוואות לפי תקנות רבותינו, תקנות המקווה והוראות אדמור"י חב"ד
• הרב ירמיה כ"ץ, מקווה מים, חלק א', "מקווה על פי תקנות בעל התניא"

הערות שוליים