פרשני:בבלי:חולין ג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ג ב

חברותא

בודק הישראל סכין ונותן לו למומר הזה, ומותר לאכול משחיטתו, דמאחר שיש לו סכין בדוק לא שביק התירא ואכיל איסורא, והרי הוא שוחט כהלכה בסכין שבדק הישראל.
אבל אם לא בדק הישראל את הסכין ונתן לו אותה - לא ישחוט אותו מומר, שמא סכינו פגומה, ולא יטרח אותו המומר לחפש סכין הראויה לשחיטה אלא ישחוט בסכין הפגומה. ואם שחט המומר בסכין שלא נבדקה, בודק הישראל סכינו אחריו (אחר שחיטה) ואם נמצאת סכינו יפה - מותר לאכול משחיטתו. ואם לאו - אסור לאכול מ שחיטת ו.
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא ישחטו, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.
והוינן בדברי רב אשי: לדבריו, הא דקתני במתניתין "וכולן ששחטו" אהייא קאי?
אילימא אחרש שוטה וקטן, והרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.
אלא קאי אישראל מומר ששחט.
ודנה הגמרא: אי דבדק סכין ונותן לו - הא אמרת שוחט לכתחילה, ואילו לשון ש"שחטו" משמע בדיעבד.
אלא, דלא בדק.
ופרכינן ממה נפשך: אי דאיתיה לסכין - ליבדקיה השתא, ולמה לי ראיית אחרים שראו ששחט כראוי?
ואי דליתיה לסכין, כי אחרים רואין אותו מאי הוי? והרי דלמא בסכין פגומה שחיט?!
ומסקינן: קשיא!
רבינא אמר: הכי קתני: הכל שוחטין, ופירוש "הכל" - כל אלו שהם מומחים, שיודעים הלכות שחיטה, שוחטין.
וקא משמע לן שדיינו שהם מומחים בהלכות שחיטה, ואף על פי שאין הם מוחזקין לשחוט כהלכה, שלא ראינום שלש פעמים כיצד הם שוחטים, אם ידיהם מאומנות היטב למלאכת השחיטה, ואם הם אינם נרתעים (ומתעלפים) בראותם את דם השחיטה ובאים על ידי כך לשהיה.
במה דברים אמורים דחשיבי מומחין, שיודעין בו בשוחט שיודע לומר הלכות שחיטה. אבל, אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה - לא ישחוט!
ואם שחט - בודקין אותו:
אם יודע לומר הלכות שחיטה - מותר לאכול משחיטתו.
ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד ויודעין הלכות שחיטה, נמי לא מכשרינן לשחיטתן, דתמיד הם מוחזקים לקלקל - שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ודנה הגמרא: וכולן ששחטו אהייא קאי?
אילימא אחרש שוטה וקטן? הרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מבעי ליה למכתב!?
אלא, קאי א"שאין מומחין", שאם אחרים רואים את שחיטתן היא כשרה בדיעבד.
ופרכינן: בבודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה סגי ולא בעינן שיראו אותו כשהוא שוחט!?
ומשנינן: הכא איירי דליתיה לקמן דלבדקיה.
ואיכא דאמרי:
רבינא אמר: הכי קתני: "הכל שוחטין" - הכל, שהם מוחזקין, שראינום ששחטו כמה פעמים כראוי - שוחטין.
מוחזקין - אף על פי שאין מומחין! דלא ידעינן אם יודעים לומר הלכות שחיטה.
במה דברים אמורים - ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים, ולא נתעלף, שלא נחלש השוחט ממראה הדם והחיתוך בשעה ששוחט. אבל אם לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים, ולא נוכחנו אם מתעלף אם לאו - לא ישחוט, כי שמא יתעלף ותפסל שחיטתו, שלא ישחוט כראוי.
ואם שחט ואמר: ברי לי שלא נתעלפתי - שחיטתו כשרה! חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא מכשרינן לשחיטתייהו כי שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.
ודנה הגמרא: "וכולן ששחטו" - אהייא קאי?
אילימא אחרש שוטה וקטן - הרי עלה קאי, ואם כן, "ואם שחטו" מיבעי ליה למכתב.
אלא אשאין מוחזקין קאי, דלכתחילה לא ישחטו, ואם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה.
ופרכינן: והאמרת ד"בברי לי שלא נתעלפתי" סגי?!
ומשנינן: הכא איירי דליתיה קמן דלישייליה!
והשתא מבארינן מדוע לא תירצו כל הני אמוראי שהעמידו את דברי המשנה בכמה אוקימתות כדברי חבריהם.
רבינא ורבה בר עולא - כאביי ורבא דאוקמי בשחיטת כותי, וכרב אשי דאוקים בשחיטת מומר, לא אמרי, משום דקשיא להו הא דקתני "וכולן" ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה בדיעבד, ולדבריהם שחיטתן כשרה לכתחילה (שחיטת כותי לאביי ולרבא, ושחיטת מומר לרב אשי).
וכמו כן, כולהו אמוראי כרבה בר עולא, דאוקי בשחיטת טמא, לא אמרי, כי להך לישנא דאמרת אליבא דרבה בר עולא דהכא הוא עיקר דין שחיטת טמא, קשיא להו: הרי אדרבא, התם, במסכת זבחים עיקר, דבקדשים קאי, ולא בעי למיתני הכא.
ואילו להך לישנא דאמרת אליבא דרבה בר עולא כי התם בזבחים הוא עיקר דינא דשחיטת טמא והכא איידי דתנא טמא בחולין תנא נמי טמא במוקדשין, קשיא להו: שחיטת טמא בחולין גופיה לא איצטריך ליה למתני כלל, כי חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי, שלא חלה עליו החובה להזהר מטומאתם ופשיטא שטמא יכול לשחוט.
כולהו אמוראי כרבינא לא אמרי. להך לישנא דאמר - מומחין אין, שאין מומחין לא, פליגי הנך אמוראי עליו משום דקא סברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואין צריך לבודקם.
ואילו להך לישנא דאמר - מוחזקין אין, שאין מוחזקין לא, פליגי עליו כי לעלופי לא חיישינן!
רבא לא אמר כאביי - כי קושייה שהקשה לאביי מהמניח עובד כוכבים בחנותו.
אביי לא אמר כרבא, דהוכיח שבמקום שישראל נכנס ויוצא שוחט הכותי לכתחילה מהא דתנן בדין יין נסך שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא דיו שיהיה נכנס ויוצא, משום דקסבר דלא דמו להדדי, כי התם לא ראינו שנגע עובד הכוכבים ביין בשעה שיצא השומר, אבל הכא נגע הכותי בודאי בבהמה, שכיון ששחטה יש לנו לחוש שמא בזמן קצר הוא שהה או דרס, ולכן אין כאן את ההיתר של ישראל יוצא ונכנס.
רב אשי לא אמר כתרוייהו, לא כאביי ולא כרבא, כי קסבר רב אשי כותים "גרי אריות" הן, שלא התגיירו אלא מפחד האריות ואין גירותן גרות אלא גויים הם, ולכן שחיטתן פסולה.
אביי לא אמר כרב אשי דאוקי במומר, כי לא סבירא ליה הא דרבא שאמר מומר לתיאבון בודק סכין ואוכל משחיטתו.
אלא רבא - מאי טעמא לא אמר כשמעתיה, שמומר לתיאבון כשר לשחוט בסכין בדוק, ואיירי מתניתין במומר, וכדאוקמא לה רב אשי!? ומשנינן: רבא - לדבריו דאביי קאמר (ואביי לא סבירא ליה הא דאמר רבא שמומר לתיאבון בודק סכין ואוכל משחיטתו), ולכן קאמר ליה רבא אמאי לא קא מוקמית לה ביוצא ונכנס ששחיטתו כשרה לכתחילה, וכדמוכח לה ממתניתין דיין נסך שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא דיו שיהיה יוצא ונכנס. וליה (לרבא עצמו) לא סבירא ליה דבעינן לאוקמי בנכנס ויוצא, אלא מוקי לה במומר לתיאבון, שבודק סכין ונותן לו, ואוכל לכתחילה משחיטתו. ואם לא בדק - בודק סכינו אחריו ושחיטתו כשרה בדיעבד.
תנו רבנן: שחיטת כותי - מותרת!
במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כהלכה, אבל, אם בא ומצאו ששחט - חותך הישראל כזית בשר ונותן לו לכותי. אכלו הכותי - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!

דרשני המקוצר