פרשני:בבלי:חולין ט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ט א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: אי הכי, דקרום מפסיק ומונע מהחלב לזוב לבשר שתחתיו, אם כן אפילו כשמניח את הכסלים על הבשר  מעילאי, נמי נימא דלא בלע הבשר מהחלב, דהא קרמא איכא שמפסיק ביניהם. שאין חלב שאין לו קרום דק גם מלמעלה וגם מלמטה.
ומשנינן: הקרום העליון קלוש הוא, ואיידי דממשמשא ביה ידא דטבחא - מפתת (מתפורר). מה שאין כן קרומא דמתתאי שהוא חזק, ולא מפתת.
ואמר רב יהודה אמר רב: תלמיד חכם צריך שילמוד לאמן ידו בג' דברים, ולא יסתפק במה שהוא בקי בהלכותיהם.
והם: כתב - שידע לחתום שמו, למקרה שישב בדין או לעדות, שחיטה, ומילה.
ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר: צריך שילמוד אף קשר של תפילין,  60  שעשוי כמו אות דלי"ת,  61  וברכת חתנים, וצי צית.

 60.  מכאן מקשה ר"ת על רבינו אליהו הסובר שצריך לקשור בכל יום על ראשו תפילין של ראש, כי אע"ג דכתיב "וקשרתם לאות על ידך", סובר רבינו אליהו דקאי אף אתפילין של ראש. ומקשה ר"ת עליו, דהכא משמע שאין הכל בקיאין בקשר זה, ולדעת רבינו אליהו הרי כל אחד קושר כן לעצמו בכל יום. ועוד מקשה ר"ת מהא דאיתא בעירובין, שהמוצא תפילין בשדה בשבת, לובשם, ומכניסם לעיר. דאע"ג דשבת לאן זמן תפילין, מכל מקום, תכשיט הוא. אך אם אין קשר בתפילין של ראש, אינו יכול להכניסם, שהרי אסור לעשות קשר בשבת. ומקשה ר"ת לדעת רבינו אליהו שקושרים ומתירים בכל יום, הרי אינו קשר של קיימא, ושפיר יכול לקשור בשבת. וכתב בספר הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב (כתב יד) שיש לתרץ, כיון שאמרה תורה "וקשרתם", הרי רחמנא אחשביה לקשר זה, ואסור לעשות קשר כזה בשבת. ועוד יש לתרץ, לפי הבית מאיר, המקשה למה אינו יכול לקשור התפילין שמוצא בשדה על מנת להתירו באותו יום, ולא הוי קשר של קיימא, וכן לקשור ציצית על מנת להתירם למוצ"ש. ובפשטות יש לומר, שכרגיל היה עומד שכזה להיות קשר של קיימא, ורק משום איסור שבת הוא רוצה להתירו לאחר מכן, כדי שלא יהיה לו שם קשר של קיימא, וזה אינו מועיל כלום, אלא הוי קשר של קיימא. וגם כאן, כיון שהקשר מצד עצמו הוא של קיימא, אלא משום שצריך למחר לקשרו עוד פעם, לכן מתירו, אינו מאבד שם קשר של קיימא. ואין להקשות, שיקשור את התפילין בעניבה, כי בעניבה אין זה תכשיט דתפילין, ואסור. והאבנ"ז חידש שהשואל תפילין מחבירו אינו יכול לשנות מדת הקשר, כי אם ישנה אותה לפי מידתו, הוי קשר שאינו של קיימא, ולא יצא ידי מצות וקשרתם. אך לפי מה שנתבאר אין צריך לחוש לזה למעשה, כי היות וקושרו לפי מדתו כדי לקיים מצות תפילין הרי הוא מחשיב את הקשר הזה, ונחשב שפיר קשירה כדין. ור"ת שהקשה על רבינו אליהו, הקשה מצד קשר שאינו של קיימא בשבת, שצריך מציאות של קשר קיים, אך לגבי "וקשרתם", סגי באחשביה.   61.  כדי שיהיה נראה בתפילין שם שד"י. שי"ן חקוקה על הבית בתפילין של ראש, והרצועה הקטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד בקשר של יד, והקשר של ראש עשוי כעין דלי"ת.
ואידך, מאן דאמר דאית ליה דרק בתלתא קמאי צריך שיתלמד ולא בהנך, סבירא ליה, דהני, קשר תפילין, וברכת חתנים, וציצית, שכיחן והכל בקיאין בהם, ואין צריכים לימוד, שמעצמו יהיה בקי בהם.  62  ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו.

 62.  כן מבואר ברש"י. והרא"ש פליג ומפרש דהני אין צריך ליודעם כי ימצא בכל מקום הרבה תפילין וציצית לקנותם. וכן ברכת חתנים ימצאו בכל מקום הרבה שיודעים לברך. וכן משמע מתוס'.
ואלו הן הלכות שחיטה:
שהייה - אם הפסיק באמצע השחיטה, ושהה כשיעור זמן שיש בו כדי שחיטה, ואחר כך גמר שחיטתו, מתנבלת הבהמה בהכי.
דרסה - אם התיז את הראש בבת אחת, בלא הולכת והבאת הסכין, נבילה הויא.
חלדה - אם החליד (תחב) את הסכין בין שני הסימנין, אף אם חתך אותם כהלכתם, השחיטה פסולה, מאחר והסכין תחובה מבפנים, ואינה נראית.
הגרמה - אם שוחט מחוץ למקום השחיטה, מעל הטבעת העליונה שבגרגרת לצד הראש, נבילה היא.
ועיקור - אם שחט את הושט אך פסק את הגרגרת שלא בשחיטה, או איפכא, או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה, כיון דלא שחיט תרי סימנים כהלכתם, נבילה הוי.  63 

 63.  רש"י. אבל תוס' פירשו ד"עיקור" היינו ששוחט בסכין פגומה, והוי חניקה ולא שחיטה. ובהלכות גדולות פירש ד"עיקור" היינו שנעקר הסימן ונשמט חוץ למקומו, ושם שחטו.
ותמהינן: מאי קא משמע לן שמואל? והא כולהו הני פסולי תנינהו להו כבר במשניות שלקמן, שהבהמה מתנבלת על ידן. וכיון שאינו בקי בהם, פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.
ומשנינן: לא צריכא להא דשמואל, אלא היכא שכבר שחט לפנינו ב' וג' פעמים, ושחט שפיר. מהו דתימא, מדאידך פעמים שחט שפיר, האי נמי, אף שלא ראינוהו, שחט שפיר. קא משמע לן שמואל, כיון דלא גמר הלכות שחיטה, זימנין דשהי ודריס בשחיטה, ולא ידע שמתנבלת הבהמה בכך.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח, השוחט, צריך שיבדוק בסימנים לאחר השחיטה, לראות אם נשחטו רובם כדין.  64  אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא, שנינו כך במשנה לקמן (לב א), דתנן, רבי שמעון אומר: אם שהה כדי ביקור, זהו השיעור הפוסל בשהיה.

 64.  ובתשובות הרא"ש כתב דאף צריך לבדוק שנשחטו במקום הראוי. והבית יוסף סימן כ"ה פקפק בזה.
ומדייק רב יוסף: מאי לאו, אם שהה בשחיטתו משך זמן כדי ביקור סימנין לאחר השחיטה, זו היא השהיה הפוסלת. ומוכח שיש תורת ביקור בסימנים לאחר שנשחטו.
אמר ליה אביי: לא! אין לך הוכחה מכאן, כי הכי אמר רבי יוחנן, ה"ביקור" האמור בשהיה הוא כדי ביקור חכם לבדוק הסכין.  65  שאף על פי שהטבח בקי בבדיקה, צריך להראות הסכין לחכם העיר. ושיעור הזמן הנמשך עד שיבוא חכם ויבדוק, זהו שיעור שהיה הפוסלת. וממילא ליכא למשמע מיניה להא דשמואל.

 65.  היום המנהג שנותנין לכל שוחט כתב קבלה, ובזה מתקיים "ביקור חכם". הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב (כתב יד) מוכח מכאן שצריך לבדוק הסכין אחר השחיטה, שאם ימצא בו פגימה תהיה שחיטתו פסולה, דמספקינן אם בעור נפגם או במפרקת נפגמה. אבל יש נפקא מינה בין ביקור סימנים לביקור חכם את הסכין, דבדיעבד אם לא בדק הסימנים אחר השחיטה, שחיטתו פסולה. אך אם לא בדק החכם או השוחט את הסכין אחר השחיטה, היא כשרה.
ומקשינן: אם כן, נתת דבריך לשיעורים! הרי לפעמים החכם רחוק ממקום השחיטה ולפעמים הוא קרוב. ואיך תלה רבי שמעון את שעור השהיה בזמן לא מוגדר?
ומשנינן: לא תימא כביקור חכם, אלא כדי ביקור טבח חכם. שהשוחט עצמו הוא חכם העיר. וכוונת רבי שמעון היא לשיעור זמן בדיקת הסכין, שהוא שיעור זמן קבוע.
ודנה הגמרא: לא בדק הסימנין לאחר שחיטה, מאי? האם מעמידים את הבהמה מספק באיסור אכילה בלבד, או שאף לענין טומאת נבילה מחמרינן בה מספק? רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בן רבי ינאי אמר: דינה כטרפה, שאסורה באכילה בלבד.  66 

 66.  ולא שאיסורה איסור טריפה, שהרי מה ענין טריפה לכאן, והרי כל הנידון הוא אם הבהמה נשחטה כראוי. אלא ודאי איסור נבילה הוא. וקרי לה טריפה כדי לומר שהיא כטריפה בכך שאינה מטמאה במשא. תבואות שור סימן כ"ה סעיף ג.
במתניתא תנא: יש לה דין נבלה מספק, ומטמאה במשא כנבילה.
ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי?  67 

 67.  התוס', הרשב"א ועוד ראשונים סוברים שהאיסור לאכול אם לא בדק הסימנים אינו אלא מדרבנן, כי מדאורייתא סמכינן על הרוב, והרוב שוחטים רוב סימנים. ולפי זה ניחא יותר המחלוקת אם גזרו רבנן טומאה, כי מן התורה כשרה וטהורה היא, ופשוט הוא שלא הוצרכו לגזור טומאה. ואילו מי שסובר שהיא מטמאא הוא משום "דאי לא גזרי טומאה, לא קיימא הא".
בדינא דרב הונא, דאמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (שהרי בחייה יש בה איסור אבר מן החי), ואין יוצאת מחזקת איסורה עד שיודע לך במה נשחטה.  68 

 68.  רש"י. אבל התוס' בביצה כה א תמהו על זה, דהא איסור אבר מן החי ודאי פקע כבר. ופירשו ד"חזקת איסור" היינו איסור של "אינו זבוח". דרחמנא אמר "תזבח ואכלת". והוא איסור כולל לאבר מן החי ולנבילה, מלבד האיסור הפרטי שיש לכל אחד מהם. ובשיטת רש"י מבואר, דאית ליה דמחזיקין מאיסור לאיסור.
שאם נולד לך ספק בשחיטתה, אם נשחטה כראוי או לא, העמד דבר על חזקת האיסור שהיתה בו מתחלה, ואין אתה יכול להוציא מהחזקה של איסור עד שיוודע לך ההיתר. לפיכך, מעמידים לבהמה זו על חזקת איסורה, עד שיוודע בודאות שנשחטה כראוי ויצאה מחזקתה.
אבל, כאשר היא נשחטה כראוי, הרי היא בחזקת היתר, כרוב הבהמות הנשחטות שהן בחזקת שאינן טריפה, ומותרת, עד שיודע לך בודאות במה נטרפה. אבל מספק טרפה לא אסרינן לה.  69 

 69.  ומדברי תוס' לקמן יב א נראה דההיתר הוא מצד רוב בהמות כשירות, ולא מצד חזקה. קהלות יעקב.
ופליגי רבי אליעזר ותנא דמתניתא, מהו האיסור שהיא מוחזקת בו מחייה.
מר, תנא דמתניתא סבר, בהמה בחזקת איסור קיימא, שמעמידים אותה על חזקתה, ותלינן שעדיין אינה שחוטה. וכיון שהשתא מתה היא בפנינו, בהכרח אמרינן נבילה היא, ככל בהמה שמתה שלא על ידי שחיטה, ולפיכך היא אף מטמאת כנבילה.
ומר, רבי אליעזר סבר, בהמה בחזקת איסור אכילה אמרינן. אבל בחזקת טומאה של נבילה לא אמרינן.  70  שהרי אף בחייה לא היתה מטמאת כנבילה.  71 

 70.  להלכה נקטינן שהאוכלה לוקה, ומכל מקום אינו מטמא כנבילה. דסברינן שמתחלקות החזקות אף על גב שסותרות, שמצד אחד מעמידים את הבהמה בחזקת איסור אכילה, ומצד שני מעמידים אותה בחזקת טהרה. ועיין רעק"א שדן אם חלב של בהמה זו שנמצא במעיה, מותר בשתיה, שהרי הבשר אסור משום שהיה עליו חזקת איסור, אבל החלב שבחייה היה לו חזקת היתר, ממשיך להיות בחזקתו. ואע"ג שהחזקות סותרות, הרי כבר נתבאר שאפשר ללכת אחר כל חזקה בפני עצמה, לגבי כל דבר שדנים עליו. ומביא מהש"ך, שבעוף אם לא בדקו הסימנים, הביצים מותרות, כי איסור של ביצת נבילה אינו אלא איסור דרבנן, שהרי אין נוצרת הביצה לאחר מיתה, וכיון שאינו אלא מדרבנן לכך מעמידים הביצים בחזקת היתר. וגם לגבי חלב, כיון שחלב נבילה אינו אלא איסור דרבנן, נעמיד החלב בחזקת היתר.   71.  אבל תנא דמתניתא סבר שאף דלענין טומאה אין לה חזקה, כיון שלענין איסור תלינן שלא נשחטה, בהכרח שאף לענין טומאה יש לתלות כן. שלדעתו אי אפשר לחלק ביניהם. דאי לא נימא הכי יהיו תרתי דסתרי. חידושי רבי עקיבא איגר ליורה דיעה סימן כ"ה.
והדרינן לפרש גופא דמימרא דרב הונא:
אמר רב הונא: בהמה, בחייה - בחזקת איסור עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה - בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה.
והניחה עתה הגמרא כי מה שאמר רב הונא "נשחטה - בחזקת היתר עומדת" הוא באופן שנשחטה כדינה, ולא נתעורר לנו שום ספק בכשרות הבהמה.
ומקשינן: ולימא, מדוע לא יאמר רב הונא "נשחטה - הותרה", ולמה לו לדין חזקה? והרי דין חזקה הוא רק במקום שיש ספק לפנינו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו, ואילו כאן הרי לא התעורר ספק!? ומשנינן: הא קא משמע לן רב הונא, דאף על גב דאיתיליד בה ריעותא של טריפות, ועתה יש ספק לפנינו אם קודם שחיטה נטרפה ואסורה או אחר שחיטה נולדה בה הריעותא ומותרת. וקאמר רב הונא, דמוקמינן לה אחזקת היתר, כי סתם בהמה אינה טריפה, ותולים שאירעה הריעותא בה לאחר שחיטה, והיא כשירה.  72 

 72.  ומכל מקום, צריך לבדוק הריאה מסירכות, כיון שהן מצויות. ואם נאבדה הריאה, כתב רש"י בשם רבותיו שהבהמה אסורה, כיון שלא בדקו הריאה. ונחלק עליהם רש"י, מהטעם שהרי אתמול שתינו את חלבה בלא בדיקת הריאה, שהחזקנוה בחזקת היתר, ואיך נטריפנה עכשיו. וכך נפסק להלכה.
והריעותא היא, כגון הא דבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא זאב, ונטל בני מעים, מהו?
ותמהה הגמרא: "נטל"?! הא ליתניהו! דהיינו, אם נטל הזאב לבני מעיים אחר השחיטה ולא ראינו בהם לפני שנטלם שום ריעותא, מה יש להסתפק בדבר?!
ומפרשינן: אלא בא זאב ונקב בני מעים, והרי הם לפנינו, ו"נקובת מעיים" היא מי"ח טריפות, מהו? מי אמרינן שניקבו בני המעיים על ידי הזאב לאחר שחיטה והרי היא כשרה, או דחיישינן שכבר בחייה היתה נקובה, והרי היא טרפה.
ומקשינן: אם כדבריך, שנקב הזאב את בני המעיים, הא קא חזינן דהוא נקבינהו, ומה יש להסתפק שמא ניקבו מחיים?
אלא נטלן הזאב לבני מעיים, ולא חזינן דניקבן הזאב, והחזירן כשהן נקובין. והשתא מסתפקינן, מהו? מי האם חיישינן שמא במקום נקב שהיה בהן כבר מחיים נקב, שהכניס הזאב שיניו שם, וטרפן, ואסורה. או לא חיישינן להכי, אלא תלינן שהנקב נגרם משיני הזאב שניקבן לאחר שחיטה, ומותרת.
אמר ליה רב הונא: אין חוששין שמא במקום נקב שהיה כבר מחיים נקב הזאב, אלא מוקמינן לה אחזקת היתר, ואמרינן עתה ניקבה הזאב. והיינו הא דאמר רב הונא "נשחטה, בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה".  73 

 73.  הראשונים (רבינו יונה והרשב"א והר"ן), סוברים כי זה דתלינן בזאב, משום שמצוי הוא שכשנוטל בני מעיים הוא נוקב אותם. וכיון שיותר מסתבר להיתר, לכן מעמידים את הבהמה בחזקת היתר. אבל אם יש סברא גם לאיסור, ושני הצדדים שוים הן לאיסור והן להיתר, אזי מחמירים.
איתיביה רב אבא לרב הונא מהא דתניא: ראה צפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים - אין תולין את הנקב בניקור הציפור,

דרשני המקוצר[עריכה]