פרשני:בבלי:חולין כג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כג ב

חברותא[עריכה]

כי תבעי לך אליבא דבר פדא,  דאמר שהפלגס הוא ספק, וממילא לא צריך פסוק ללמוד ממנו שמביאים עם הפלגס נסכי איל, אלא מחמת הספק מייתי נסכי איל, שהוא מרובה מנסכי כבש, ומתני, ועושה תנאי, שאם הפלגס הוא איל הרי כל הנסכים יעלו לחובת הקרבן. ואם הוא כבש, הרי הנסכים שצריך לכבש יהיו לחובת הקרבן, והיתר יהיו בתורת נדבה.
ומעתה יש להסתפק: מי אמרינן, איל וכבש בלבד הוא מתנה, שאינו מזכיר בתנאו אלא את שתי האפשרויות הללו שמא הפלגס הוא איל או כבש, אבל בבריה לא מתנה, שאינו אומר שאם הפלגס הוא בריה בפני עצמה ואינו חייב כלל בנסכים (שהרי בר פדא אינו דורש מהפסוק לרבות את הפלגס לגבי נסכים), יהיו כל הנסכים בתור נדבה. לפי שלדעת בר פדא אין בכלל צד להסתפק שמא הפלגס הוא בריה, וכל הספק הוא רק אם הוא איל או כבש. הלכך, אם אמר הנודר "הרי עלי עולה מן האיל או מן הכבש", והביא פלגס, יצא ידי חובתו ממה נפשך, שהרי יש כאן או איל או כבש.
או דלמא, בבריה נמי מתנה, שגם זה הוא בכלל הספק שמא הפלגס הוא בריה, דאמר, שבנוסף על התנאי שמא הוא איל או כבש, צריך הוא גם לומר: אי בריה הוה ואינו חייב כלל בנסכים ליהוי כוליה נסכים נדבה. ולעניננו, הרי שהנודר שהביא פלגס לא יצא שמא הפלגס אינו איל ולא כבש.
ומסקנת הגמרא: תיקו!
בעי רבי זירא: האומר: הרי עלי להביא לחמי תודה מן החמץ או מן המצה, שחייבים להביא עם קרבן התודה ארבעים לחמים, שלשים של מצה ועשרה של חמץ, והוא נדר להביא עשרה לחמים בלבד (בלי קרבן) מאיזה סוג שירצה או חמץ או מצה, והביא שיאור, לחם שנעשה מבצק שהתחיל להחמיץ ולא נתחמץ לגמרי, ועל ידי כן יצא מכלל מצה ולכלל חמץ עדיין לא הגיע, והוא נקרא "שיאור". מהו שיצא ידי חובת נדרו?
ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה מהו "שיאור", ומה דינו, לרבי מאיר - בצק שהכסיפו פניו, דהיינו שהלבין מבחוץ, הרי הוא "שיאור". ואם החמיץ יותר עד שנתהוו בו סדקים, ואפילו אם הסדקים הם דקים שנראים כקרני חגבים (סדק לכאן וסדק לכאן) הרי הוא חמץ גמור, וחייבים כרת על אכילתו בפסח. אך בהיותו "שיאור" אין חייבים עליו כרת, אבל לוקים עליו משום "כל מחמצת לא תאכלו", ככל חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה, שגם השיאור הזה שהחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ אינו ראוי לאכילה.
רבי יהודה מקיל מרבי מאיר בתרתי: א. "הכסיפו פניו" עדיין הוא מצה, ורק ב"קרני חגבים" הוא בגדר "שיאור" עד שיתרבו הסדקים ויתערבו זה בזה שאז הוא חמץ גמור. ב. אין לוקין על אכילת "שיאור", אלא שהוא אסור באכילה.
והשתא הוינן בה בהך איבעיא דרבי זירא: שיאור דמאן, באיזה שיאור ואליבא דמאן נסתפק רבי זירא?
אי בשיאור דרבי מאיר, שהכסיפו פניו אך עדיין לא נסדק כקרני חגבים, והספק הוא לרבי יהודה, אם הנודר יוצא בלחם שנעשה מהשיאור הזה אם לאו, תיקשי, הרי הלחם הזה מצה מעלייתא הוא לפי רבי יהודה, ובודאי שיוצא בו בתור מצה?
אי בשיאור דרבי יהודה, משנסדק כקרני חגבים, והספק הוא לרבי מאיר, הרי גם בזה אין ספק, לפי שחמץ גמור הוא אליבא דרבי מאיר, ויוצא בו בתור חמץ.
ואי בשיאור דרבי מאיר לפי רבי מאיר, נמי תיקשי, שהרי מדלקי עליה לרבי מאיר, חמץ הוא. (ומה שאין חייבין עליו כרת הוא משום שאינו ראוי לאכילה). ואם כן הנודר יוצא בו בתור חמץ ומה הספק של רבי זירא?
ומסקינן: אלא, האיבעיא היא בשיאור דרבי יהודה לפי רבי יהודה, הסובר ששיאור אסור באכילה ואין בו מלקות, הרי שאינו חמץ ודאי, ולכן יש להסתפק, מאי? מהו השיאור, האם ספיקא הוי, ספק אם הוא חמץ או מצה, ונפיק הנודר ידי חובת נדרו ממה נפשך, שהרי נדר להביא חמץ או מצה, ואכן הביא שיאור שהוא או חמץ או מצה.
או דלמא, לא חמץ ולא מצה, אלא בריה הוא, ולא נפיק ידי נדרו? ומקשינן על האיבעיא: והאמר רב הונא: האומר: הרי עלי לחמי תודה בלבד ! מביא תודה ולחמה. ואף הנודר הזה, שנדר רק עשרה לחמי תודה, חייב להביא תודה עם ארבעים לחם. וכיון דאיחייב ליה בתודה ולחמה, הרי צריך הנודר הזה להביא שלשים לחם מצה ועשרה חמץ. ואם כן, אפילו אם ננקוט ששיאור הוא ספק, לא יוכל להשתמש בלחם שהוא שיאור לצורך נדרו, כי הא לא ידע האי גברא אי חמץ הוא השיאור שהביא, דליתי לחמי מצה נוספים להשלים עליה, אי מצה הוא, דליתי לחמי חמץ מלבד השיאור. ובהכרח עליו להביא שלשים לחם מצה ועשרה חמץ שהם ודאים, ואם כן, מה הספק של רבי זירא?
ומתרצינן לרבי זירא: לא צריכא האיבעיא אלא באופן דאמר הנודר: הרי עלי חלה, דהיינו עשרה לחם, על מנת לפטור בהם תודתו של פלוני. ואם כן, אינו צריך להביא את התודה ואת הארבעים לחם, אלא עשרה לחם בלבד.
ואכתי מקשינן: סוף סוף, כיון שהנודר אמר "על מנת לפטור תודתו של פלוני", לא יצא ידי חובתו אלא אם כן אותו פלוני אכן ישתמש לצורך קרבנו בשיאור שיביא הנודר, כך שמתוך הארבעים הלחם הוא יפטר מלהביא עשרה לחם משל עצמו. והרי לא יוכל להשתמש בהם, כי הא לא ידע האי גברא הפלוני אי חמץ הוא השיאור דליתי מצה. אי מצה הוא דליתי חמץ. ובהכרח חייב הנודר להביא עשרה לחם שהם או חמץ או מצה ודאים כדי לפטור תודתו של פלוני, ועדיין יקשה מה הספק של רבי זירא?
ומתרצינן: לא צריכא האיבעיא דרבי זירא, אלא באופן דלא אמר הרי עלי לפטור, אלא שאמר: הרי עלי עשרה לחם לתודתו של פלוני מן החמץ או מן המצה! ולא במקום הלחם שפלוני חייב, אלא בנוסף עליהם, שהוא סבור שאפשר להוסיף בתור נדבה על הארבעים לחם של התודה.
השתא מיבעיא לרבי זירא באופן שהביא הנודר שיאור: האם שיאור ספק חמץ או מצה הוא, ומיפק גברא ידי נדרו נפיק. שהרי הביא דבר שהוא או חמץ או מצה כפי שאכן נדר.  164  או דלמא בריה הוא, ולא נפיק ידי נדרו, שהרי לא הביא לא חמץ ולא מצה.

 164.  ולא מקריבים את הלחם. ועיין רש"י מה עושים אתו.
ומסקינן: תיקו!
מתניתין:
פרה אדומה אינה כשרה אלא אם כן שחטו אותה. עגלה ערופה אינה כשרה אלא אם כן ערפו אותה.
נמצא, שהכשר בפרה - פסול בעגלה.
והכשר בעגלה - פסול בפרה.
גמרא:
תנו רבנן: פרה אדומה, אם עשאה בשחיטה, כשרה. אם עשאה בעריפה, פסולה.
עגלה ערופה, אם עשאה בעריפה, כשרה. אם עשאה בשחיטה. פסולה.
נמצאת למד, כשר בפרה, פסול בעגלה. כשר בעגלה, פסול בפרה.
ודנה הגמרא: ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר: ומה עגלה, שלא הוכשרה בשחיטה, הוכשרה בעריפה. פרה, שהוכשרה בשחיטה, אינה דין שהוכשרה בעריפה!?

דרשני המקוצר[עריכה]