פרשני:בבלי:חולין עג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין עג א

חברותא[עריכה]

וכל העומד לחתוך (כגון אבר זה),  כחתוך דמי. לפיכך, דנים את מקום החיתוך שבין האבר היוצא כחתוך וכגלוי, ואין זה מקום הסתר. וכיון שנוגעים האבר היוצא ושאר העובר זה בזה, מטמא האבר את העובר בטומאת מגע.
נמצא, שדעת רבי מאיר במשנתנו, הסובר ששחיטת האם אינה מטהרת את העובר מידי טומאת נבלה, אינה בהכרח משום שסבור רבי מאיר שטומאת בית הסתרים מטמאת, ומשנתנו נאמרה אף לדעת רבי יוסי, הסובר שטומאת בית הסתרים מטמאת.
ומבארת הגמרא: סברא זו ש"כל העומד ליחתך כחתוך דמי" (ואשר מכח סברא זו העמיד רבינא את שיטת רבי מאיר במשנתנו לכולי עלמא,) כמאן כדעת מי נאמרה? - כרבי מאיר!
דתנן:  214 

 214.  מקואות פרק י משנה ה, ועיין בחברותא למסכת מקואות, בביאור המשנה ובביאור הר" ש.
הלכה היא בטבילת כלים, שאין כלי טמא נטהר מטומאתו, אלא כשיטבילו את כל הכלי על כל חלקיו (כגון ידיות וכדומה). ואם הותיר מעט בחוץ, אין הכלי טהור בטבילה זו:
כל ידות הכלים שהן ארוכות יותר מכפי הצורך, ועתיד לקצצן, הריהו מטביל את הכלי עד מקום מדה. כלומר, עד למקום שבדעתו לקצץ את הידית. ואותו חלק העתיד ליקצץ, יכול להישאר מחוץ למי הטבילה, והכלי נטהר, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה  215  אומר: אין הכלי טהור, אלא עד שיטביל את כולו, כולל החלק העומד ליקצץ.

 215.  בגמרא שלפנינו כתוב "וחכמים אומרים". אולם במשנה מובאת דעה זו בשם רבי יהודה.
דהיינו, שלדעת רבי מאיר כל העומד ליחתך כחתוך דמי, ולכן הידיות העומדות לקציצה אינן צריכות טבילה.  216  ואילו לדעת רבי יהודה, כל העומד ליחתך אינו כחתוך, ולכן אף חלקים אלו צריכים טבילה.  217 

 216.  הקשו התוספות, הרי אף שרוצה לקצץ את העודף וממילא כחתוך דמי, מכל מקום, הרי הידית העומדת להיחתך, חציצה היא, וחציצה זו היא מיעוט שמקפיד עליו, שהרי מקפיד הוא ואינו רוצה בקיום הידית, ועתיד לקצצה. ואם כן, איך מועילה הטבילה? והעמידו התוספות שמדובר בכגון שעשויה הידית חוליות חוליות כשלשלאות של ברזל העשויות טבעות, ולכן אין מקום הטבילה נחצץ, שהרי המים נכנסים בין החוליה לכלי. (וראה במשנה מקואות י ה) על קושית התוספות העיר באבי עזרי (מקואות ב טו) מדוע היו צריכים התוספות להקשות מדין חציצה, הרי מעצם כך שאין המים עוברים באותו מקום של הידית, ממילא אין זה טבילה? ונשאר בצ"ע. יש ליישב זאת על פי דברי המאירי שכתב: ומתוך כן פירשו שצריך לשקעו כולו במים, אלא שעד מקום מידה, תורת טבילה עליו, וחציצה פוסלת בו. אבל מה שדעתו לקוץ, אין תורת טבילה עליו, ואין חציצה פוסלת בו. ולפי זה, הקשו התוספות רק משום חציצה. וכל הכלי טבול, ואין חסרון בכך שלא באו מים במקום המידה. (המאירי עצמו סבור שידות הכלים הללו הן מיעוט שאינו מקפיד עליו. ולכן הן אינן חוצצות. ולשיטתו, לא צריך להגיע לאוקמיתא שהעמידו התוספות. וכן דעת הר"ן, כיון שנוח לו שתעמוד שם הידית עד שעת הקציצה, הרי זה כמיעוט שאינו מקפיד עליו).   217.  האחרונים דנו האם דין זה שכל העומד ליחתך כחתוך דמי, תלוי במחלוקתם של רבי שמעון ורבנן (מנחות קב ב) האם דם קדשים העומד ליזרק, כזרוק דמי. (נפקא מינה לענין מעילה ועוד) לדעת החכם צבי סימן ס"ב תלויים הנידונים זה בזה. שלמאן דאמר העומד ליזרק לאו כזרוק דמי, אף העומד ליחתך לאו כחתוך דמי. (הדברים מובאים כאן כציון ומראה מקום. וראה שם בהרחבה כל הענין). אולם שער המלך (גירושין ד ב) מחלק בין הענינים הללו, שאין לדמות ידות הכלים אשר מחמת עצמן הן עומדות לחיתוך, שהרי אינן ראויות לשמש כידות מחמת ארכן, ואין להן שימוש כך, אלא יש לחתכן. ומשום כך דינן "כחתוך דמי". אולם דם, אינו עומד מחמת עצמו ליזרק אלא רק יש מצוה לזורקו, אך אין הוא צריך לכך מעצמו. ולכן, אף הסובר שדם העומד ליזרק לאו כזרוק דמי, יתכן שמודה כאן שהעומד ליחתך כחתוך דמי.
ואם כן, משנתנו, הגורסת שכל העומד ליחתך כחתוך דמי, אינה כדעת רבי יהודה. שהרי לדעתו אף האבר היוצא של העובר שצריך לחותכו, לא אומרים בו "כחתוך דמי". ואם כן, אין מגעו מטמא את שאר העובר, היות ומגע זה הוא מגע בית הסתרים.
דוחה הגמרא: אפילו תימא משנתנו כרבנן, כלומר, כדעת רבי יהודה (במשנה שם), נוכל ליישב שדוקא שם, לגבי ידות הכלים, סובר רבי יהודה שהעומד ליחתך אינו כחתוך. אולם כאן במשנתנו, יודה רבי יהודה לדעת רבי מאיר שהעובר טמא מחמת מגעו עם האבר היוצא.
כי חבורי אוכלין  218  - כמאן דמפרתי דמי. חשובים הם כאילו כבר פרודים, היות שהם רכים, ואין חיבורן חזק כל כך כמו כלים.  219  והוא הדין לחיבור האבר עם העובר,  220  שחשוב כחיבור אוכלים לענין זה.

 218.  לענין משקין, הביא הקובץ שיעורים (פסחים אות פ"ד) בשם הגרמ"מ עפשטיין ז"ל שמשקין לא הוי בית הסתרים. שלדעת רבינא כאן, חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו ולכן אינם בית הסתרים, הרי שלענין משקין כולי עלמא מודו שכמיפרתי דמו ואינם בית הסתרים. לפי שכל קצת וקצת משקה שנוציאהו מן הכלי, ממילא מופרד הוא. ואין צריך חיתוך והפרדה כמו אוכלין.   219.  בהגהות מיימוניות (הלכות ברכות פרק ז' אות ו') הביא שהבוצע מן הככר, יש לו לחתוך הלחם מעט ולהניחו מחובר בלחם עד שיבצע. (ולא כאותם שחותכים אחר הברכה, שאז ישנו הפסק מרובה). ועוד, שאין לחתוך הככר אלא באופן שאם יאחז החלק הקטן שנחתך מעט יהיה החלק הגדול עולה עמו. לפי שאם לא כן, הרי זה כפרוסה ולא כשלמה. ובשם רבינו ברוך הביא שם, שאין לחוש לכך. לפי כיון שסוף סוף יש לחתוך ולבצוע, לית לן בה ונחשב ככר שלם. ובשו"ת שער אפרים כתב לבאר את שיטת רבינו ברוך, דהיינו, שסובר כדברי רבינא כאן שכל הועמד ליחתך כחתוך דמי, וחיבורי אוכלין אף הם כאילו נחתכו. ואם כן, נמצא, שאף אם החלק החתוך מעט נחתך באופן שאם יאחז בקטן יהא גדול עולה עמו, בכל זאת אין זה חיבור כיון שחיבורי אוכלין כמי שנחתכו. ואפילו הכי רואים שנחשב שלם לענין הלכות בציעת הפת. ואם כן, אף כאשר אין החלק הגדול עולה עמו, נחשב שלם.   220.  על פי פירוש רבינו גרשום.
הלכך, היות ונגיעי בהדדי, נוגעים הם זה בזה, העובר והאבר, טמא העובר לכולי עלמא, אף לדעת רבי יהודה.
מקשה על כך הגמרא: בשלמא לעולא, שביאר את טעם דברי רבי מאיר במשנתנו שהעובר טמא משום שמגעו בעת סוף החיתוך מן האבר מגולה, ואינו מגע בית הסתרים, ומשום כך העובר טמא, שפיר היינו דקתני במשנתנו "שחט את אמו, ואחר כך חתכה (את האבר) ", שעל ידי חיתוך זה נעשה המגע גלוי.
אלא לרבינא, המבאר טעם משנתנו שהעובר טמא משום שכל העומד ליחתך כחתוך דמי, ולכן אף קודם החיתוך נחשב המקום כחתוך ומגולה, מאי? מדוע נקטה משנתנו שמדובר ב"חתכה"? והרי לדבריו, כבר מעת שיצא האבר לחוץ, אף קודם החיתוך, נחשב חיבורו כמגע מגולה, ומשום כך טמא. ומדוע העמיד התנא ב"חתכה"? ומתרצת הגמרא: איידי דתנא רישא, כיון שבתחילת המשנה מדובר ב"חתכה ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור",  221  לכן תנא נמי סיפא (בדין "שחט את אמו ואחר כך חתכה - טמא"), שמדובר ב"חתכה". אך אין הכרח להעמיד שמדובר ב"חתכה", אלא אפילו אם לא חתך את האבר, טמא העובר, הואיל ועומד ליחתך וכחתוך דמי. ואין זה מגע בית הסתרים.

 221.  וברישא מוכרחים להעמיד שמדובר בחתכה ממש. דמשום כך לא נטמא העובר שבפנים הואיל ואין בהמה נטמאת מחיים. ואילו לא היה חותך האבר קודם שחיטת האם, הרי היתה הבהמה נטמאת טומאת אוכלין על ידי מגע העובר עם האבר. (רש"י)
שנינו במשנתנו: וחכמים אומרים, מגע האבר היוצא עם שאר העובר הריהו כמגע טרפה - ונידון כמגע שחוטה, ולפיכך העובר טהור.
מקשה הגמרא: מכך שמשווים חכמים את מגע האבר למגע טריפה שחוטה, משמע שלטרפה שנשחטה, יש תורת מגע. וקשה: וכי בהמה טרפה שחוטה, מי מטמיא, הרי טהורה היא!?
ומתרצת הגמרא: אין. יש לה תורת מגע שעל ידי מגע זה חלה טומאה כל שהיא, וכדאבוה דשמואל.
דאמר אבוה דשמואל: בהמה טרפה ששחטה, הרי היא מטמאה במוקדשין. כלומר, אם הבהמה הטריפה היתה בהמה של מוקדשין, ונשחטה,  222  הרי היא מטמאה במגעה.  223  וטומאה זו היא גזירה מדרבנן,  224  ומשום כך נקטה המשנה "מגע טרפה שחוטה".

 222.  כך מפרש רש"י לקמן (קכג ב), ובדבריו מבואר, שבהמה טרפה של קודש מטמאה אחר שנשחטה. אך לא בהמת חולין. וכן מבואר בדברי בעל המאור עד ב. ולעיל סח ב ד"ה מגע טריפה שחוטה, שטריפה שחוטה מטמאת את המוקדשין דרבנן. ומשמע שמדבר בבהמת חולין טרפה שנשחטה. וצ"ע. וכדברי רש"י לעיל סח ב משמע מדברי הרמב"ם (אבות הטומאות ב ח) "טריפה שנשחטה אף על פי שהיא טהורה מן התורה, אם נגע בה הקודש, נטמא מדברי סופרים". משמע שאף אם היתה הטרפה של חולין, מטמאה את הקודש. וראה בהגהות הגר"י פערלא (ספר המצוות ח"ב ל"ב י"א) שמוכיח כדעת הרמב"ם מדברי הגמרא לקמן (קכג ב) שמזכירה את הבהמה והחיה כמי שיש בהם טומאה דרבנן במוקדשין, אם היו טרפה ונשחטו. ולשיטת רש"י ובעל המאור, הדבר תמוה שהרי אין מקדישין חיה. אלא על כרחך מבואר כדעת הרמב"ם שכל בהמה וחיה (טהורה) אף של חולין, שהיו טרפה ונשחטו, מטמאים את הקודש.   223.  עיין רש"ש לעיל (כ ב) שנקט בסוגיא שם שאפשר שלא החמירו רבנן בטרפה שחוטה שמטמאת במוקדשין, אלא רק לטמא אוכלין. אבל אינה מטמאת אדם ובגדים.   224.  הערוך השולחן הקשה מדוע לא החשיבו הלכה זו בכלל הדברים החמורים בקודש בחגיגה כ ב. וכן הקשה על הרמב"ם אבות הטומאות יב, שמנה את המעלות שעשו חכמים למקדש ולא הזכיר הלכה זו. (אמנם לפי פירוש רש"י אין זה כ"כ קשה. שהרי החומרה והמעלה בכך שבהמת קודש שנטרפה מטמאה, אין זה חומר כלפי המוקדשין אלא כלפי הדברים הנטמאים כתוצאה ממגעם עם בההמה זו. ובכלל זה אף חולין שנגעו בה. אולם לדעת הרמב"ם כאמור שזוהי חומרה דוקא במוקדשים שנטמאים על ידי מגעם עם טריפה שחוטה, אף של חולין, אכן צ"ע.
שנינו במשנתנו: טעם דברי חכמים שהאבר היוצא אינו מטמא על ידי שחיטת האם, הוא, כי מה מצינו בטרפה, ששחיטתה מטהרתה. ואם כן, אף שחיטת הבהמה, האם, תטהר את האבר היוצא של העובר.
תניא, אמר להן רבי מאיר לחכמים: וכי מי טיהרו לאבר זה שיצא מחוץ לאמו מידי טומאת נבלה? ולפי דבריכם ששחיטת אמו היא זו שטיהרה אותו, אם כן, תתירנו אף באכילה, ומדוע לענין איסור אכילה נחשב הוא כנבילה?
אמרו לו חכמים (להלן יתבאר מה התשובה שיש בדברים אלו):
הרבה יש לה לשחיטה זו להיות מצלת על אבר היוצא של העובר שהוא אינו גופה ולטהרו, יותר מאשר להציל על גופה עצמה מטומאת נבילה.
שהרי שנינו (במשנה בתחילת הפרק):
חותך מן העובר שבמעיה ומשאיר החתיכה בתוכה, ולאחר השחיטה מותר אותו אבר שחתך באכילה.
אבל אם חותך מן הטחול ומן הכליות, אסור באכילה, אף אם היתה החתיכה בתוכה בשעת השחיטה. ולא מועילה לו שחיטת האם לטהרתו.
עולה מכאן, שמועילה השחיטה לעובר יותר מאשר מועילה לאם עצמה!
שואלת הגמרא: מאי קאמר מה תשובה ענו בכך חכמים לרבי מאיר?
אמר רבא, ואמרי לה ויש אומרים שדבר זה אמרו כדי (שם חכם  225 ):

 225.  ויש מפרשים ש"כדי", פירושו חינם, ששמועה זו נאמרה בלי הזכרת שם אומרה.
חסורי מחסרא, הברייתא שהובאה, חסרה היא. והכי קתני כך יש לשנותה: אמר להן רבי מאיר לחכמים, וכי מי טהרו לאבר זה היוצא, מידי טומאת נבלה. ולדבריכם ששחיטת אמו מטהרתו מטומאת נבילה, אם כן, תתירנו אף באכילה?
אמרו לו חכמים: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבלה, ואינה מתירתה באכילה. דלענין אכילה, באיסור נבלה היא עומדת.
אמר להן רבי מאיר לחכמים: לא ניתן להביא ראיה מטרפה. שהרי אם טיהרה שחיטת טרפה אותה את הבהמה מידי טומאת נבלה, משום ששחיטה זו נעשית בדבר שהיא גופה, וכי משום כך תטהר את האבר היוצא שהוא דבר שאינו גופה של האם אלא רק של העובר?!
אמרו לו חכמים: הרבה יש לה לשחיטה זו להיות מצלת על אבר זה שאינו גופה, יותר מאשר יכולה להציל על דבר שהוא גופה עצמה.
שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה - מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות - אסור באכילה. וכיון שכוחה גדול להציל על דבר שאינו גופה, הרי שאם השחיטה מטהרת את הטריפה מידי טומאת נבילה, כל שכן שתטהר את האבר היוצא שאינו גופה, מידי טומאת נבילה.
תניא נמי הכי כך גם שנינו: אמר להן רבי מאיר לחכמים וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה, אמרו לו חכמים: שחיטת אמו.
השיב להם: אם כן, אם בכוחה לטהר מידי נבלה, תתירנו אף באכילה.
אמרו לו: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה, ואינה מתירתה בא כילה!
אמר להן: אם טיהרה שחיטת טרפה אותה, ואת האבר המדולדל שבה (כלומר אבר שחלה או נחתך ממנה בחלקו, ועדיין הוא תלוי ומעורה בה קצת, וכל זמן שלא נפל לגמרי, מועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי טומאת נבלה). הרי זה משום שהם בכלל "דבר שגופה". וודאי שאין לומר שתטהר שחיטה זו את האבר היוצא של העובר, שאינו מגופה של הבהמה הנשחטת עצמה.
אמרו לו חכמים על חילוק זה: אכן אף שהעובר אינו דבר שבגופה, מכל מקום הרבה מצלת שחיטת הבהמה על דבר שהוא אינו גופה, יותר מאשר על דבר שהוא גופה של הבהמה עצמה.
שהרי שנינו: חותך אדם מן העובר שבמעיה, מותר באכילה.
ואילו מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה, אסור באכילה! על כרחך, שגדול כוחה של השחיטה להציל על העובר שהוא אינו גופה, יותר מאשר על אברים שהם מגופה של הבהמה עצמה.
ומבוארת שיטת חכמים במשנתנו, ששחיטת האם מטהרת את האבר היוצא מידי טומאת נבלה.
ועל מחלוקת רבי מאיר וחכמים, אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת רבי מאיר וחכמים בענין אברים היוצאים מן עוברין בעודן במעי אמן, כך מחלוקת יש ביניהם בענין אברין המדולדלין של הבמה עצמה. שלדעת רבי מאיר אבר המדולדל דינו כנבילה וכמו אבר היוצא מן הבמה, ולדעת חכמים שחיטה מטהרתו מידי טומאת נבילה, וכמו אבר היוצא.
ורבי יוחנן אמר: מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא רק באבר היוצא דעובר. שלדעת רבי מאיר טמא כנבילה, ולדעת חכמים דינו כטריפה שנשחטה.
אבל, באבר המדולדל דבהמה, לדברי הכל "שחיטה עושה ניפול". כלומר, אף שבחיי הבהמה הדין הוא שכל עוד לא נפל האבר לגמרי אינו נחשב כנבילה וחלק מן הבהמה הוא, מכל מקום כאשר נשחטה הבהמה, חשוב אבר זה כאילו תלוש לגמרי ממנה. ואין השחיטה מטהרתו מידי נבילה. וזהו "שחיטה עושה ניפול". כלומר, שמחשיבה את האבר כ'נפול' לגמרי.  226 

 226.  בשלב זה מניחה, לכאורה, הגמרא, שלדעת רבי יוחנן באבר של בהמה, לדברי הכל שחיטה עושה ניפול, ואיסור האבר המדולדל הוא מדאורייתא. ורק לקמן (עד א) מביאה הגמרא מדברי רבי יוחנן שאין איסורו אלא מדרבנן. ולדעת ריש לקיש, שכמחלוקת באברין של עוברין כך מחלוקת באברין המדולדלין שבבהמה, דן בספר שחיטת חולין האם לדעתו נאסר האבר המדולדל לאכילה מדאורייתא, או שאינו אלא מדרבנן כמסקנת הגמרא לדעת רבי יוחנן. וברש"י פסחים כה א כתב שיש מאן דאמר שאבר מדולדל אסור באכילה מדאורייתא, ושחיטתו מטהרתו מידי נבילה. וברש"ש שם תמה עליו, היכן מצינו מי שאוסר האבר מן התורה? ואם נאמר שלדעת ריש לקיש נאסר האבר מן התורה, ואפילו כך סוברים חכמים שאין שחיטה עושה ניפול, ומטהרתו השחיטה מידי טומאת נבלה, אפשר יהיה ליישב את דברי רש"י בפסחים, וריש לקיש הוא זה הסובר שהאבר אסור מן התורה. ויל"ע.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא דרבי יוחנן אליבא דרבנן, שביאר כי עובר שהוציא ידו, נטהרת היד על ידי השחיטה, ואילו בהמה שנתדלדל אחד מאבריה, אין לו טהרה על ידי שחיטה, אלא מיד עם השחיטה נעשה האבר נבילה?
כי האי, אבר של עובר שיצא החוצה, אית ליה תקנתא, יש לו תקנה, בחזרה. שאם יחזיר העובר את האבר לפנים, הוא יהיה כשר ככל אברי העובר, וכפי שסובר רבי יוחנן (לעיל סח ב) שאם החזיר האבר, מותר האבר באכילה.  227 

 227.  לעיל סח ב מביאה הגמרא שב'מערבא' אמרו כי לדעת רבי יוחנן אין לידה לאברים. ובפירוש הדברים נחלקו רש"י והגאונים. לדעת רש"י, כיון שאין לידה לאברים הרי שאבר היוצא, מועילה לו חזרה. ולדעת הגאונים אף בלישנא דמערבא מודה רבי יוחנן כיון שיצא אין לו תקנה בחזרה. ודברי רבי יוחנן שאין לידה לאברים, מתייחסים למיעוט האבר הנשאר בפנים שאינו נאסר מחמת היוצא, שהרי אינו נחשב כילוד. ולשיטת הגאונים הקשה הרשב"א מן הגמרא כאן שמשמע דלכולי עלמא מועילה חזרה לדעת רבי יוחנן, ומתירה את האבר היוצא. אכן ברא"ש ובר"ן שם ביארו שדברי רבי יוחנן כאן נאמרו רק ללישנא קמא שם שלדעת רבי יוחנן יש לאבר תקנה בחזרה. אך ללישנא דמערבא אין לו תקנה.
ואילו הא, אבר בהמה שנתדלדל, לית ליה תקנתא, אין לו תקנה בחזרה. כי היות שהוא חלה ונתדלדל, אי אפשר שיחזור ויבריא. שהרי מדובר באבר שלקה ואין לו רפואה. ואם כן, לעולם לא יתכן שייך שיחזור למצבו והכשרו כבתחילה.
ומשום כך סובר רבי יוחנן, שלדעת חכמים שחיטה מטהרת רק את אבר העובר שיצא, אבל אינה מטהרת את אבר הבהמה שנתדלדל.
מיתיבי ממה ששנינו בברייתא לעיל: אמר להם רבי מאיר לחכמים, לא ניתן לדמות שחיטת טריפה המטהרת מטומאת נבילה, לשחיטת אמו של עובר, שסבורים חכמים שהיא מטהרת גם את אבר עובר היוצא. כי אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל שבה, שהוא דבר שהוא גופה של הבהמה הנשחטת, וכי תטהר אף את האבר היוצא של העובר, שהוא דבר שאינו גופה!?

דרשני המקוצר[עריכה]