פרשני:בבלי:חולין קכג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קכג ב

חברותא[עריכה]

ועוד, דאי גזרינן רובה אטו חציה, אם כן,  עולת העוף, לרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר שמולקין בה את רוב שני הסימנים ואסור למלוק את כל הסימנים, ליגזר נמי דלמא לא אתי למעבד רוב שנים, מתוך שיחשוש שמא יבוא למלוק את כל השניים, וימלוק רק חציים של הסימנים, ותיפסל העולה  128 ?

 128.  יש לעיין, מדוע מקשינן רק ממליקת העוף לרבי אליעזר ברבי שמעון ולא מקשינן מכל שחיטה, מדוע די ברוב שנים ניחוש דלמא לא אתי למיעבד רוב? וביותר קשה, שעל זה אין את תירוץ הגמרא כהנים זריזים הם, שהרי שחיטה כשרה בזר? וביאר המהר"ם (וכן נראה שהבינו הראשונים), דרב נחמן גזר רק במקום שחייס עליה, כטלית, אך בשחיטה אין סיבה שיחוס על הבהמה ולא ישחוט רוב, ולכן לא הוקשה לגמרא מכל שחיטה. ורק במליקת עוף לרבי אליעזר, שיש איסור למלוק הכל, חיישינן שמא מתוך זהירותו שלא לעבור על האיסור לא ימלוק רוב. וזה כונת רש"י שהוסיף "ואסור למלוק כל השנים", דרק משום כן היה קשה לגמרא שלפי רב נחמן יש מקום לגזור כמו בטלית שחייס עליה. היעב"ץ ביאר, דבכל שחיטה לא היה קשה לגמרא משום שבאמת בעינן שיהא רוב הנראה לעינים, ולכן אין חשש שמא לא ישחוט רוב, ורק במליקת עוף לרבי אליעזר שאין צריך רוב הנראה לעינים, הוקשה לגמרא, מדוע לא גזרינן שמא לא ימלוק רובה. ודבריו הם על פי המהרש"א כאן. אך הרש"ש כתב שגם בשחיטה אין צריך לשחוט רוב הנראה לעינים, אלא שלא יסמוך על מחצה ממש, עיי"ש, ואין חילוק בין מליקה לכל שחיטה, ולפי זה אי אפשר לתרץ כן. וראה עוד במלא הרועים. התוספות הקשו, מאי פריך לגזור דלמא לא אתי למיעבד רוב שנים, הרי מהתורה אסור למלוק את כולו, וצריך למלוק רוב שנים, ומה יעשו חכמים מחמת החשש? ותירצו, דחכמים יכולים לתקן שיצטרכו למלוק רוב הנראה לעינים. אך הרמב"ן הקשה על דבריהם, דיש גם מקום לגזור להיפך, שאם יצטרך למלוק רוב הנראה לעינים יש חשש שמא ימלוק את כולו, ויעבור על איסור דלא יבדיל? ולכן תירץ, דהכא פריך למאן דאמר בזבחים סה ב שאין איסור למלוק את כולו, אלא שאין צריך להבדיל, אך אין בזה איסור, ולפי זה מקשינן מדוע לא תקנו חכמים שימלוק את כולו. (ודלא כרש"י). אך לפי דברי הרמב"ן צריך ביאור מאי פריך, הא לא שייך לומר בזה דלמא חייס עליה, שהרי אין איסור למלוק את כולו, ומאי שנא מכל שחיטה דלא פריך כן, ולהרמב"ן אי אפשר לישב כהמהר"ם? ותירץ הרמב"ן, דבעולת העוף נוח לו שלא להבדיל לגמרי את הראש כדי שיוכל להזות יותר טוב מדמה על המזבח, ולכן גם בזה יש סברא שחייס עליה ולא אתי למיעבד רובה.
ומתרצינן: אמר ליה רב יוסף לרבה: לא קשיא לרב נחמן דאמר דמתניתין דטלית מיירי בטבולת יום דוקא. דהא דקא אמרת שיש לאסור טלית טבולת יום גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה, אינה טענה, שהרי קרעה של הטלית מוכיח עליה שזו היא סיבת טהרתה, ולא יטעו שהטבילה מטהרת.
ודקא אמרת: אם כן עולת העוף, לרבי אלעזר ברבי שמעון, ליגזר, נמי לא קשיא: דכהנים זריזין הן. ואין לחשוש שמא לא ימלקו את רוב הסימנים.
תא שמע: דתנן במתניתין: המפשיט בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה - לשטיח, כדי אחיזה. ודייקינן: הא אם הפשיט יתר מכדי אחיזה - טהור. לפי שאינו יד.
ואי אמרת כרב נחמן אמר רבה בר אבוה דגזרינן רובה אטו חציה, תיקשי: אמאי טהור בהפשיט יותר מכדי אחיזה? ליגזר דלמא לא אתי למעבד להפשיט אלא כדי אחיזה, שאז עדיין הוא יד, והוא יאמר שהפשיט יותר מכדי אחיזה ואינו יד, וקא נגע בטומאה באותו עור המופשט מבהמה טמאה, שלמעשה יש לו דין יד, ומטמא את האדם הנוגע בו - וקא מטהרינן ליה!?
(ואף שרב נחמן גזר רק באופן שיש חשש שחייס עליה, והכא לא חייס על העור, שהרי הוא עומד להפשיט את כולה? מכל מקום פריך, לפי שנוח לו יותר להפשיט מתחילה בכל אורך הבהמה רק כדי אחיזה, כדי שיהיה נוח לו לאחוז בזה ולהמשיך להפשיט, וגם כאן יש מקום לגזור שמא יפשיט פחות מכדי אחיזה ויאמר שהפשיט יותר מכדי אחיזה - תוספות).
ומתרצינן: אי עסקינן בטומאה דאורייתא הכי נמי שיש לגזור. אבל הכא במאי עסקינן - בטומאה דרבנן, ומודה רב נחמן דלא גזרינן בה  129 .

 129.  בים של שלמה הקשה סתירה בדברי הרמב"ם, שבהלכות כלים פכ"ג הי"א פסק כרב נחמן, שבטלית שאינה טבולת יום גזרינן שמא לא יקרע רובה, ובהלכות אבות הטומאה פ"א ה"י פסק כמשנתנו בסתמא, ולא פירש דמיירי בטומאה דרבנן, והרי בסוגיין מבואר שלפי רב נחמן מיירי דוקא בטומאה דרבנן? וראה משנה למלך בהלכות כלים שם שיישב בדוחק, שהרמב"ם הבין שאין לדמות את החשש שמא לא יקרע רובה לחשש שמא לא יפשיט כדי אחיזה, משום שלגבי טלית מעיקר הדין צריך לקרוע את כולה, ולפיכך גזר רב נחמן, מה שאין כן במשנתנו. ובגמרא דמוקי בטומאה דרבנן היינו לפי סברת המקשן שדימה אותם. והוכיח כן מדמקשינן על ריש לקיש דעור חלים ממתניתין, ואי נימא דמתניתין בטומאה דרבנן, מדוע לא משני דבטומאה דרבנן מודה ריש לקיש דעור טהור, אלא מוכח דאליבא דאמת מתניתין איירי אף בטומאה דאוריתא.
ומקשינן: תינח הא דקתני במתניתין "ובטהורה", דהיינו שאדם טמא מפשיט בבהמה טהורה, אפשר לתרץ כדבריך, שמדובר שהאדם היה טמא בטומאה דרבנן.
אלא הא דקתני "בטמאה", דהיינו שאדם טהור הפשיט בבהמה טמאה, תיקשי: דהא כל בהמה טמאה, אפילו אם שחטה, הוי נבלה, וטומאה דאורייתא היא, ואכתי נגזור בה שמא לא יפשיטנה אלא בכדי אחיזה?
ומתרצינן: האי "בטמאה" לא מיירי בבהמה טמאה ממש, אלא מיירי בטרפה. כלומר, בהמה טהורה שנשחטה כראוי אלא שהיא טרפה, שאינה מטמאת בטומאת נבלות מדאוריתא.
ומקשינן: וכי טרפה שנשחטה כדין בת טמויי היא!? והרי אפילו מדרבנן אין בה שום טומאה?
ומתרצינן: אין! כדאבוה דשמואל.
דאמר אבוה דשמואל: טרפה ששחטה - מטמאה במוקדשין מדרבנן בטומאת נבלות. כלומר, כאשר הבהמה קדושה גזרו בה רבנן טומאת נבלות אף שהיא טרפה  130 . והכא נמי מיירי בבהמת קדושה שהיא טרפה, שהטומאה היא רק מדרבנן, ולכן אם הפשיט כדי אחיזה טהור, ולא גזרינן בה.

 130.  כן פירש רש"י, שאם הבהמה קדושה גזרו בה טומאה גם כשהיא טרפה. אך הרמב"ם (פ"ב מאבות הטומאה ה"ח) כתב, שכל טרפה מטמאת כנבלה לגבי קודש, דעשו מעלה לקודש מדברי סופרים. והיינו שאין חילוק בין בהמת קדשים לבהמת חולין, אלא שלגבי קדשים כל טרפה מטמאת. ורש"י לעיל עג א כתב שטרפה מטמאת קדשים מדרבנן, ומשמע שכל טרפה מטמאת, וכשיטת הרמב"ם, וכן העירו התפארת יעקב ורעק"א בגליון הרמב"ם, עיי"ש. ובתפארת יעקב ובאור שמח שם הקשו על רש"י כאן, היאך יתכן דמיירי בבהמת קדשים, הא קתני במתניתין נמי חיה, וחיה בקדשים מי איכא! ?
תא שמע: דתניא: רבי דוסתאי בן יהודה משום רבי שמעון אומר: המפשיט את העור בשרצים, הרי הוא חבור, והיינו, שיש לעור דין יד - עד שיפשיט את כולו. שהפשטת העור של השרצים קשה ולפעמים הוא מפסיק באמצע, ובינתיים משמש העור המופשט כבית אחיזה.
ודייקינן: הא בגמל (כלומר, בכל בהמה טמאה, לבד משרצים) שאין קושי בהפשט העור אמרינן דאינו חבור אלא רק בכדי אחיזה, וביותר מכדי אחיזה לא הוי יד, ואף על פי שהגמל טמא מדאורייתא, ולא גזרינן דלמא יפשיט רק כדי אחיזה ויאמר שהפשיט יותר. (כלומר, דבברייתא משמע שכל הטעם שבשרצים כולו חיבור זה רק משום שקשה להפשיט את עור השרצים, ולפי רב נחמן הרי בלאו הכי כולו חיבור משום גזירה), וקשיא לרב נחמן?
ומתרצינן: לא תימא "הא בגמל אינו חבור", שלעולם אפילו בגמל חשיב חיבור גם ביותר מכדי אחיזה, משום גזירה. (ומתניתין דכדי אחיזה מיירי בטומאה דרבנן).
אלא אימא: הא בגמל - בעור שעל הצואר, אינו חיבור! שהברייתא דשרצים מיירי במפשיט עור לעשות ממנו חמת ובאופן שהוא מרגיל, שאז הדין הוא דהוי חיבור עד שיפשיט את כולו, כמבואר במתניתין.
ורבי יוחנן בן נורי היא, שסובר דהאי "כולו" לאו דוקא, אלא עד סוף החזה, ששם הוא קשה להפשיט. ומשהפשיט את החזה שוב אינו חיבור, אף על פי שעור הצואר עדיין לא הופשט.
ובאה הברייתא ללמדנו שבשרצים אף העור שעל הצואר קשה להפשיטו, ולפיכך הוי חיבור עד שיפשיט גם את העור שעל הצואר. אבל בגמל, מאחר שהפשיט עד הצואר, שוב אינו חיבור, כדינא דרבי יוחנן בן נורי.
ובזה אין להקשות לרב נחמן, מדוע לא גזרינן היכא שהפשיט עד הצואר שמא לא יפשיט עד הצואר? משום שיש היכר בין מקום הצואר לשאר הגוף, ולא יבאו לטעות ביניהם. מה שאין כן בין רוב לחצי, או בין כדי אחיזה ליותר מכדי אחיזה, שהמקום לא מוגדר, ולכן יש לגזור שיבאו לטעות בין השנים.
אמר רב הונא משום רבי שמעון ברבי יוסי: לא שנו במשנה במסכת כלים, שטלית שנקרעה רובה טהורה, אלא שלא שייר בה בטלית כדי מעפורת (צעיף), אבל אם שייר בה כדי מעפורת, והיינו, שהחלק הבלתי קרוע הוא בגודל צעיף - הוי חבור. שלא בטל ממנה תורת בגד, ולא נטהרה מטומאתה. (לפי שהיא עדיין ראויה לעשות בה מעין מלאכתה הראשונה, ואין כאן מעשה קריעה שיכול לטהר).
אמר ריש לקיש: לא שנו במסכת כלים שאם נקרע רובה ולא נשאר כדי מעפורת טהורה אלא טלית, שאפילו אם יתפור אותה היא לא תחזור לקדמותה.
אבל עור טמא שנקרע רובו ולא נשאר בו כדי מעפורת, אינו טהור בכך, הואיל וחלים. שהעור חזק יותר, וכל עוד שלא נקרע לגמרי יכול הוא לתפור ולחבר אליו את החלק הקרוע, וישוב העור להיות כפי שהיה, ולכן לא בטל ממנו שמו הראשון.
ורבי יוחנן אמר: אפילו עור נמי לא חלים. אלא דינו כטלית, שאם נקרע רובו ולא שייר בו כדי מעפורת, הרי הוא נטהר בכך מטומאתו.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תנן במסכת כלים: עור שהוא טמא בטומאת מדרס, שהיה העור מיועד לישיבה או לשכיבה, וישב או שכב עליו הזב, ונטמא העור בכך, ולאחר מכן חישב עליו לעשות ממנו רצועות וסנדלים, (ועור המיועד לרצועות וסנדלים אינו נטמא במדרס הזב), כיון שנתן בו איזמל, שהתחיל לחתוך את העור ולבטלו מלהיות שטיח - טהור, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: אינו טהור עד שימעיטנו מחמשה טפחים. שלא ישאר עור שלם בגודל חמשה טפחים על חמשה טפחים, שזה הוא השיעור בעור שיהיה ראוי לקבל טומאת מדרס. אך כל עוד יש בעור את השיעור הזה, לא יורדת ממנו טומאת המדרס, אף שהוא עשה מעשה לבטלו מתורת משכב ומושב.
(ואף שלגבי טלית שנינו לעיל, שאם קרעה וביטלה מתורת בגד, הרי היא נטהרת בכך, אף שלא מיעטה משיעור בגד? תירץ רש"י, דהתם על ידי שקרעה בטל שמה הראשון, שכבר איננה משמשת לטלית, אלא לשימוש אחר, ולכן היא נטהרת במעשה הקריעה. אך בעור, השימוש לשכיבה או לישיבה נשאר עד שימעטנו מחמשה על חמשה, ולכן אינו נטהר עד שימעטנו מהשיעור).
ודייקינן מחכמים: הא כי ממעיט ליה לעור מחמשה טפחים מיהא טהור, ואף על פי שלא חתך את העור לכל אורכו אלא השאיר חלק ממנו מחובר, ואמאי טהור? לימא - "חלים", שיכול לחזור ולתפור את הקרעים וישוב העור להיות כפי שהיה קודם!?
ומתרצינן: כי קאמרי דחלים, דוקא היכא דקא צרי ליה להדיא, שחתך את העור ישר לאורכו או לרחבו. אבל הכא במאי עסקינן: במקצע ובא לו דרך סביבותיו. שחותך את העור סביב סביב, שבאופן כזה אפילו אם יתפור אותו אינו חוזר עוד להיות כבתחילה, ובזה מודה רבי יוחנן דלא אמרינן "חלים".
מתיב רבי ירמיה לריש לקיש: תנן במתניתין: המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה - לשטיח, כדי אחיזה הוי יד לטומאה.
ודייקינן: הא אם הפשיט יתר מכדי אחיזה - טהור.
ואמאי!? לימא - "חלים", דכמו שאמר ריש לקיש שעור הקרוע נחשב כמחובר, כיון שהוא חזק, כך נימא שעור המופשט נחשב כמחובר לבשר, וליהוי יד לבשר כאילו לא הופשט?
ומתרצינן: תרגמה רבי אבין: ראשון ראשון, כל חלק מהעור שנפשט - עושה ניפול. הרי הוא כמו שפרש לגמרי, שהרי אינו עתיד לחזור ולהתחבר עם הבשר. מה שאין כן בעור שקרעו, שאמר ריש לקיש "חלים", היינו משום שסופו לתופרו, וכיון שהוא חזק הרי הוא חוזר לקדמותו.
מתיב רב יוסף לריש לקיש: תנן במתניתין: עור שעל הצואר שהחיבור שלו לצואר הוא חיבור קלוש וסופו לינתק מאליו, רבי יוחנן בן נורי אומר: אינו חיבור! ואם נגע בעור אינו נטמא מהנבלה.
ואמאי אינו חבור, הא חלים וקאי!? הרי הכא מיירי שעדיין לא נפשט העור, ואם כן, לדעת ריש לקיש שעור שכבר נקרע נחשב למחובר מחמת שהוא חלים, גם הכא היה צריך להחשיב את העור של הצואר שעדיין לא נקרע כמחובר, אף שסופו לינתק מאליו? (אך לרבי יוחנן שכאשר קרע את העור לא אמרינן חלים, הוא הדין עור שמחובר בחיבור קלוש לא אמרינן דחשיב חיבור - תוספות).
אמר ליה אביי לרב יוסף: אדמקשת לריש לקיש מרבי יוחנן בן נורי, אימא סיפא, דקתני: וחכמים אומרים: חיבור! והרי זו ראיה לריש לקיש מדברי חכמים, דאמרינן "חלים"?
אלא אמר אביי: בשומר העשוי לנתק מאליו, קא מיפלגי חכמים ורבי יוחנן בן נורי, אם הוי שומר או לא. שהרי עור הצואר נפשט מאליו.
מר, חכמים סברי: הוי שומר כל זמן שלא ניתק הלכך עור הצואר שמחובר לבשר דינו כשומר.
ומר, רבי יוחנן בן נורי סבר: לא הוי שומר.
אבל ריש לקיש מיירי בעור שנקרע, שהחלק השלם שבו אינו עשוי להנתק מאליו, הלכך אמרינן ביה "חלים", שעל ידי החלק השלם נחשב גם החלק הקרוע כמחובר  131 .

 131.  מבואר בסוגיא שביאור המשנה "עור שעל הצואר" שמדובר בעור המחובר לצואר, והנידון הוא בנגע בעור האם הוא נטמא מדין שומר לנבלה. אך במשנה רש"י פירש באופן אחר, שמדובר לגבי העור המופשט כבר, והם נחלקו האם בשייר עור הצואר עדיין כולו חיבור, או שמא כולו חיבור לאו דוקא, ואין העור המופשט חיבור מחמת שלא הפשיט את העור שעל הצואר, ולפי זה אם נגע בעור שעל הצואר עצמו לכולי עלמא הוא נטמא. ולפירוש זה אין מקום לקושית הגמרא כלל. וראה תוספות הרא"ש מהרש"א ומהר"ם.
מתיב רבי ירמיה לריש לקיש: תנן: תנור שהיה בתחילה כלי כעין קדרה, ואחר כך קיבע אותו לקרקע וטח עליו טיט מסביב. (עוביו של הטיט נקרא "טפילה", והוא מקיף את התנור מבחוץ, כדי לשמור על חומו). שנטמא,
כיצד מטהרין אותו? שהרי דין תנור כדין כלי חרס, שאינו נטהר מטומאתו אלא על ידי שבירה, וכיצד תהא השבירה המטהרת?
חולקו, שוברו מלמעלה למטה מבפנים לשלשה חלקים, כדי שלא יישאר רוב בחלק אחד, וגורר מגרר את הטפילה, שכבת הטיט שעליו,

דרשני המקוצר[עריכה]