פרשני:בבלי:חולין קלו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קלו ב

חברותא[עריכה]

ואמרינן: מתניתין  דלא כרבי אלעאי. כי לרבי אלעאי גם בראשית הגז, הגדל בחיוב - חייב, גדל בפטור - פטור, דילפינן מתרומה.
אי מה תרומה ממין על שאינו מינו - לא ניתנת, אף בראשית הגז נימא דממין על שאינו מינו לא?
וגבי תרומה מנלן שאין תורמין ממין על שאינו מינו?
דתניא: היו לו שני מיני תאנים, שחורות ולבנות  1  , וכן אם היו לו שני מיני חטין, אין תורמים ומעשרים מזה על זה. רבי יצחק אומר משום רבי אלעאי: בית שמאי אומרים: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ובית הלל אומרים: תורמין! דסבירא להו דלא חשיב תרי מיני כיון דחד פירא הוא (ותנא קמא סבר דלא נחלקו בית הלל בדבר זה, אלא לכולי עלמא תרי מיני נינהו).

 1.  בספר חסידים (תתמ"ח) נקט שבשני מיני גודגדניות, שחורות ולבנות, מברכין שהחיינו על כל אחת בפני עצמה, ונפסק כן בשו"ע (או"ח רכה, ד) וכתב שם הגר"א שאין לכך ראיה מסוגיין, כי רק בהוה אמינא אמרו ששחופות ולבנות הן שני מינים, שהרי בזכרים ונקיבות ודאי אין ספק. ותמה הרש"ש שהרי גם למסקנא לא הושוו לבנות ושחופות לזכרים ונקיבות, לענין החשבתם כמינים חלוקים, אלא רק לגבי עצה טובה, ששייכת בשחופות כמו בזכרים, שהרי לרבי אלעאי באמת כל אחד מפריש נותן לעצמו כי שני מינים הם, ורק לרבנן מפרישין ממין על חבירו. ובספר גז צאנך (סי' י) כתב שהגר"א למד כי במסקנא חזרה הגמרא ונקטה ששחופות ולבנות דינם כזכרים ונקבות שהם מין אחד, ובאמת אפשר להפריש מלבנות על שחופות, אלא שעצה טובה קמשמע לן, ותמוה אם כן מה מקשינן מהמשנה לרבי אלעאי, ומסקינן מתניתין דלא כרבי אלעאי, והרי במין אחד לכולי עלמא מפרישין מזה על זה ורק עצה טובה קמ"ל.
מי נימא דאף בראשית הגז ממין על שאינו מינו לא?!  2 

 2.  הרמב"ם כתב (הי"א) היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מין זה והניח האחר זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו וכו', ובכסף משנה (בביאור הראשון) כתב דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה, וכן משמע מקושית הגמרא בסוגיין ותמהו בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ו) והרש"ש שהרי הרמב"ם פסק (פ"ה מתרומות ה"ג) שכל מין חיטים וכל מין תאנים אחד הוא. ובאור שמח כתב שחלוקת המינים בצמר אינה דומה לחלוקת המינים בתרומה, כי בתרומה החלוקה תלויה בדין כלאים, כי היא ניתנת לאכילת הכהן ואין נפקא מינה בצבע הפרי, אך בצמר שניתן ללבוש חלוקת המינים תלוי בצבע ובמראה, ולכן שחורות ולבנות נחשבו כשני מינים. ולכאורה עדיין תמוה, שהרי בסוגיין מדמים שני מינים בתרומה לראשית הגז, ולכן ביאר האור שמח שראית הגמרא ממה שאמר רבי אלעאי בשם בית הלל שמפרישין תרומה משחורות על לבנות כי הן שוות לאכילה, אך משני מינים ממש אין מפרישין, וכן בשחופות ולבנות לא יפרישו מזה על זה כי חילוק צבע בצמר הוא כחילוק מין בתרומה. והנה רש"י (בד"ה וב"ה) ביאר שקושיית הגמרא מהברייתא היא מדברי תנא קמא שנחלק על רבי יצחק, וסבר שגם לבית הלל אין תורמין מזה על זה, וברשב"א מבואר שהוקשה לו מה הראיה מהברייתא והרי רבי יצחק הביא שב"ה אומרים שדינם כמין אחד והר"ן גרס מפני קושיא זו בדברי רבי יצחק "בית הלל אומרים אין תורמין". אולם לביאור האור שמח אין צורך לכך, כי קושיית הגמרא היא מעצם הקביעה ששחורות והלבנות נחשבות לשני מינים, ואף שאפשר להפריש תרומה מזה על זה כי ניתנת לאכילה, לא יוכל להפריש ראשיתה גז כי ניתן ללבוש וחילוק המראה מחלקם לשני מינים שונים. וראה דרך אמונה (תרומות, שם) שכתב כן מסברא דנפשיה.
ואמרינן: אין! והתנן (בניחותא): היו לו ב' מינים, שחופות ולבנות, מכר לו שחופות אבל לא לבנות, הואיל ומכר לו כל השחופות ולא שייר גבי דידיה, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו (ואף על גב דלא לקח צאן אלא רק גיזין, הרי לקח מתנות הכהן ולהכי חייב ליתן). חזינן דאין מפרישין ממין על שאינו מינו, דאי מפרישין, אם כן, כולה גיזה - דשחופות ולבנות - חדא גיזה חשיבא, והרי שייר הלוקח גבי המוכר חלק מהגיזה דהיינו הלבנות, ותנן "לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר - המוכר חייב".
ותמהינן: אלא מעתה, סיפא, דקתני: מכר לו זכרים אבל לא נקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו, הכי נמי נימא דמשום דתרי מיני נינהו הוא, הא זכרים ונקבות ודאי חד מינא נינהו? אלא על כרחך דודאי חשיב שיור גבי מוכר, ועליו מוטל ליתן ראשית הגז על כל הגיזה.
והכא עצה טובה קא משמע לן תנא, דכיון דגיזת הנקבות רכיך וגיזת הזכרים אשון (קשה), לא ליתיב ליה לכהן ראשית הגז אגיזת הזכרים שמכר מגיזת הנקבות שברשותו, אלא ליתיב ליה מהאי - גיזת הנקבות דרכיך - אנקבות, ויקנה מהלוקח גיזת זכרים כדי שיעור ראשית הגז שחייב ליתן אזכרים, וליתיב ליה לכהן מהאי דאשון  3 . הכא נמי בשחופות ולבנות, דגיזת הלבנות טובה משל שחופות, עצה טובה קא משמע לן תנא, שלא יתן ראשית הגז מלבנות אשחופות, אלא יקנה מהלוקח גיזת שחופות כשיעור ראשית הגז דבעי ליתן אשחופות, וליתיב להו לכהן מתרוייהו, מלבנות אלבנות ומשחופות אשחופות.

 3.  כתב הטור והביאו הרמ"א (סי"ב) שאם היו לו שני מינים רע וטוב לא יתן מן הרע על הטוב, אלא יתן מכל אחד לפי שיעורו. ובביאור הגר"א (ס"ק י"ז) כתב שמקורו מסוגיין, שצריך לתת גם מהרך וגם מהקשה, וראה בדברי חמודות (אות ו') שמקורו "מדין שחופות". ובטעם הדבר כתב הלבוש שלומדים מתרומה לראשית הגז (ואם נתן מרע על טוב ודאי יצא, שהרי לא גרע מתרומה שחלה ההפרשה). ותמוה, שהרי טעם זה שייך לכאורה רק לרבי אלעאי שלמד גזירה שוה מתרומה לראשית הגז (וכן מבואר באשכול) ואילו בסוגיין אמרו שיתן מהרך והקשה גם לפי רבנן. ובפרישה (ס"ק ו) כתב שיתן מכל אחד לפי שיעורו ויהיה הכל ביחד משקל ה' סלעים, וכוונתו להוסיף כי לדעת הטור (הביאו הרמ"א סי"ג) אפילו כשיש לו הרבה גיזה חייב רק חמשה סלעים, ולכאורה היינו אפילו כשיש לו הרבה מכל מין, שאינו חייב לתת את כל השיעור על הטוב, שהרי בסוגיין מדובר באופן שהיה למוכר וללוקח שיעור לכל אחד בפנ"ע, (שאם לא כן לא היה רבי אלעאי מחייב כל אחד בפנ"ע) ובכל זאת נותן חלק רך וחלק קשה. אולם מדברי הגר"א (ס"ק יז) לא משמע כן שכתב "מש"כ המרשים טוב ליתא". והיינו שעל דברי הרמ"א "שיתן מכל אחד לפי שיעורו" צוין שמקורו מהטור, וסובר הגר"א כי לדעת הטור אי אפשר לתת כפי חלקו, כי אם יש בחלק הטוב כשיעור אינו יכול לגרע מנתינתו משום שיש לו גם חלק רע, שהרי אינו מוסיף בנתינתו כשהגיזה רבה יותר, ובהכרח שכוונתו רק כשאין לו שיעור בכל אחד, ולפיכך דברי הרמ"א שנסובים על השו"ע בחדש וישן שיש בהם שיעור לכ"א בפנ"ע, אינם כדעת הטור.
אם כן הדרא קושיין לדוכתה, דאדרבה, חזינן ממתניתין דמפרישין ממין על שאינו מינו, ורק עצה טובה קא משמע לן!
ואמרינן: האי לאו קושיא היא, דהא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי!  4  אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין, דאם אמר כל גרני תרומה - לא אמר כלום, שהרי אין שיריים כלל אלא הכל תרומה ! אף ראשית הגז נימא דבעינן שיהו שיריה ניכרין?  5  ואמרינן: אין! באמת בעינן שיהו שיריה ניכרין. והתנן (בניחותא): האומר כל גרני תרומה וכן האומר כל עיסתי חלה, לא אמר כלום. משמע, הא אמר כל גזיי ראשית הגז, דבריו קיימין  6  . ותניא אידך דאי אמר כל גזיי ראשית - לא אמר כלום. וקשיין אהדדי ! אלא לאו, שמע מינה: הא דתנן לא אמר כלום - רבי אלעאי היא דמקיש ראשית הגז לתרומה, והא דתניא דבריו קיימין - רבנן היא, שמע מינה!  7  אמר רב נחמן בר יצחק: האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי:

 4.  רוב הראשונים (רש"י ר"ן רא"ש טור וכו') ביארו שלדעת רבנן כיון שמפרישין ממין על מין אחר, נמצא שאם שייר מין אחד הוי שיור, והמוכר חייב להפריש גם על החלק שביד הלוקח, ומה ששנינו "זה נותן לעצמו" היינו עצה טובה שיקנה מהלוקח חלק מגז השחורות כדי שלא יצטרך להפריש עליהם מחלק הלבנות שבידו שהוא משובח יותר. והר"ן הבין שכוונת הרמב"ם שכתב "זה נותן" כפסק הלכה ולא משמע כעצה טובה גרידא. (הובא בשלימות בהערה הקודמת) לפסוק כרבי אלעאי שאין מפרישין ממין על מין אחר, ולכן שיור מין אחר אינו נחשב כשיור. ולפיכך תמה למה נקט הרמב"ם דין זה גם בזכרים ונקבות, והרי רבי אלעאי לא אמר כן אלא לגבי שחופות ולבנות, אך זכרים ונקבות ודאי נחשבים כמין אחד, ורק עצה טובה קמ"ל שיקנה מהלוקח גז זכרים קשה ויפריש על גז הנקבות הרך. והר"י קורקוס כתב שלהבנת הר"ן גם דין שחופות ולבנות תמוה, שהרי הרמב"ם (הט"ו) נקט שמפרישים ממין אחד על אחר, ואם כן גם בהם אין חיוב על הלוקח, אלא רק עצה טובה למוכר לקנות ממנו. ולכן ביאר הר"י קורקוס (וכן הוא באור שמח) שחיוב הלוקח הוא משום שבמכירת הנקבות והלבנות כלם מוכח שמוכר גם מתנות כהונה, שהרי כל החלק הטוב ביד הלוקח ורוצה שיפריש הלוקח משל עצמו, וכן במוכר זכרים ושחופות מסתבר שאינו רוצה להזיק עצמו ולהפריש מהטוב שנשאר אצלו על הגרוע שביד הלוקח, ונמצא שהלוקח צריך להפריש מעיקר הדין, ורק כשמשייר מאותו מין אמרינן חזקה שאין אדם מוכר מתנות כהונה (וכדלהלן קלח:). אולם הכסף משנה (בביאור השני) נקט שהרמב"ם פוסק כרבנן, ורק עצה טובה היא שיקנה משל הלוקח כדי להפריש מהזול, וכבר העיר הר"י קורקוס שרק במשנה שייך לפרש כן כי שנינו שמכר "שחופות" שהוא מין הגרוע, ועצה טובה שיקח מהלוקח להפריש, אך הרמב"ם שינה וכתב "ומכר מין זה ולקח האחר" ומשמע שבכל אופן כל אחד מפריש לעצמו, וכן משמע ממה שהוסיף זה נותן לעצמו "על מה שלקח", ומשמע שמעיקר הדין חייב הלוקח בהפרשה על המין שבידו. והחתם סופר כתב שלמסקנא בסמוך (קלז.) שכבשים שצמרן קשה פטורים מראשית הגז, נמצא שזכרים ונקיבות חשובים כשני מינים, שהרי צמר הזכרים קשה משלהם אף שאינו קשה בכדי לפטור. וראה בשו"ע (ס"ח) שלא הזכיר זכרים ונקבות, וביאר בתורת חיים לסוגיין, שפסק כרבי אלעאי שמן הדין אין מפרישין ממין על מין אחר, ולפיכך נקט רק שחופות ולבנות שהן שני מינים. אך זכרים ונקבות הן מין אחד ולא הביא השו"ע את העצה למוכר לקנות מהלוקח.   5.  בגמרא משמע שלרבי אלעאי לומדים ראשית הגז בגזירה שוה מתרומה, ובזה נחלקו עמו רבנן, אך בתוספתא שנינו, "רבי אלעאי אומר אין ראשית אלא שיש אחריה אחרות", וביאר בחזון יחזקאל שלרבי אלעאי ראשית הגז פוטרת את שאר הגיזה, ויש עליה שם הפרשה, ואילו רבנן סברו שאין בראשית הגז הפרשה אלא רק מצוות נתינה, ואינו צריך לפטור את שאר הגיזה, ולא התחייב להפריש ממנה אלא רק לתת לכהן את חלק הראשית. ובמנחת חנוך (אות ט) תמה "הרי רבי אלעאי מודה שראשית הגז אינה טובלת, ואם כן אינו דומה לתרומה שאינו יכול לתת כל הטבל לכהן, (וראה בהערות לע"א שיש חיוב הפרשה על החפצא, ומיעט קרא שאינה טובלת), וכתב שגזירת הכתוב הוא שישייר מקצת ואם לא אינו מקיים המצוה, והיינו, שדין "שיירים ניכרים" שצריך בתרומה הוא שתפטור את הנותר - ולכן אפילו המפריש מקצת ולא הותר הנותר משום טעם צדדי, אין תרומתו תרומה - אך חוץ מכך צריך גם שיהא ניכר השיריים והתרומה בפני עצמם וזה שייך גם בראשית הגז, ולכך הוצרכה התוספתא לומר "אין ראשית אלא שיש אחריה אחרית" ואין הכוונה להיתר הנותר. וכן מבואר בקובץ שיעורים (ביצה אות לג). ובלבוש (ס"ו) כתב שאין למדים בראשית הגז מתיבת "ראשית" שיניח שיריים, כי רק בדבר שיש בו משום קדושה צריך שיבדיל בין הקדש לחול ולא יניחם מעורבין, אבל בראשית הגז אין כל קדושה, ולא נאמר "ראשית" אלא להקל על הנותן שיוצא בכל שהוא, אך גם אם יתן הכל מקיים מצוותו, (ומשמע שנקט כן אפילו לפי רבי אלעאי, שהרי לרבנן לא דרשינן ראשית, וראה הערות לתוס', ולעין הערה 3).   6.  המנחת חנוך (שם) כתב שגם אם "דבריו קיימים", היינו רק שנחשב לו קיום מצוה בנתינת הכל לכהן, אך ודאי כל זמן שלא נתן יכול לחזור בו, כי לא חל בו "קריאת שם" ולא "אמירה לגבוה" שהרי חולין הוא, (והיינו אפילו לשיטתו שחלה הפרשה בראשית הגז, עי"ש"ה) והוסיף כי גם משום נדר לא שייך בזה כי אין בו סרך מצוה כלל יותר ממה שקצבו חז"ל. אך מדברי הלבוש הנ"ל מבואר שרק "הקלו על הנותן", אך ודאי בהכח מקיים מצוה. ובצפנת פענח (תניינא עמ' לט) נקט ש"דבריו קיימים" משום נדר, עי"ש. וידועים דברי תורי"ד (קידושין נח) שיש שיעור לתרומה לגבי מצוות נתינה לכהן, אף שלהפרשת תרומה עצמה אין שיעור. והוסיף על כך המקנה שאין מצוות נתינה אלא על שיעור נתינה, ואילו שאר התרומה מוכר לכהן, (וראה נודע ביהודה יו"ד רא, ומהר"ם בן חביב ח"א קכ) וכתב בספר גז צאנך (סי' ז) שלדבריו תוספת ראשית הגז תהיה חולין וגם לא יתחייב ליתנה לכהן. (וראה אמרי בינה תרו"מ ב, ומעדני ארץ שהעמידו דברי המקנה במוסיף על שיעור עין יפה מדרבנן, ובדרך אמונה (פ"ג מתרומות, בה"ל ה"ה) דחה דבריו מכל וכל.) ב. בטורי אבן (חגיגה ז.) תמה למה לא שנינו ראשיתה גז בין הדברים שאין להם שיעור (והרי סתם משנה שם כרבי אלעאי שנוהג בם בחו"ל) ותירץ שיש לו שיעור מן התורה למטה, שאין חיוב ראשית הגז אלא על חמש רחלים. אמנם תוס' להלן (קלז: ד"ה אלו) כתבו שלא מנו אלא דברים שיש מצוה בהוספה על שיעורן, וכבר התבאר כי בראשית הגז נחלקו האחרונים אם יש מצוה בהוספה על השיעור, ומוכח מקושיא זו שדעת הטורי אבן שיש מצוה להוסיף, וראה עוד בלב אריה להלן. (ובמש"כ שם שאין לו שיעור למטה אלא אחד משישים ומדרבנן וכבכורים, ראה במעדני ארץ תרומות פ"ג ה"א ששיעור זה מעכב דוקא בראשית הגז).   7.  הרמב"ם (ה"ח) פסק שדבריו קיימין. ותמה הכסף משנה הרי לעיל (ה"א) פסק כרבי אלעאי שאינו נוהג בחו"ל, ולשיטתו דילפינן מתרומה הרי אין דבריו קיימין. וכתב (בהי"א) שהמנהג שנהגו כרבי אלעאי (בסמוך) אינו אלים לדחות את כל מה שסתמו רבנן, ודי לנו במה שנהגו כמותו שאין ראשית הגז נוהג בחו"ל. (וראה הערה 5 על תוס' בשם רדב"ז). והר"ן כתב כי כיון שנהגו כרבי אלעאי במתנות, אין מקילין במה שהחמיר רבי אלעאי, כי תרי קולי לא עבדינן. והרשב"א (פסקי חלה, ב) כתב שאם נתן הכל לא מועיל כלל ולא קיים המצוה כי ראשית הגז נלמד בגזירה שוה מתרומה וצריך שיהיו שייריה ניכרים.
כרבי אלעאי - בראשית הגז  8  . דתניא: רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ  9 .

 8.  הרמב"ם (ה"א) והשו"ע (ס"א) כתבו ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, וכרבי אלעאי. אולם הטור כתב שמן התורה נוהג גם בחו"ל אלא שלא נהגו כן, והיינו שכוונת רב נחמן בר יצחק לומר כי הלכה כרבנן שלא למדו גזירה שוה מתרומה, ורק "נהגו" כרבי אלעאי. והרא"ש (ס"ס ג) כתב אע"ג שאמר רב נחמן ב"י שנהגו כרבי אלעאי, האריכו רבנן בהלכותיהן משום שלא פסק בהדיא הלכה כרבי אלעאי, אלא אמר "נהגו עלמא" ולפיכך הוצרכו לפרט הלכותיהן למקום שלא נהגו כרבי אלעאי. והיש"ש (סי' יא) דייק מדבריו שמקום שנוהגין כרבי אלעאי אין צריך לדעת הלכותיהן, כי כל הבא לנהוג ולחייב עצמו בדבר שפטרוהו רבנן נקרא הדיוט. אולם מאידך הביא תשובת רש"י (סי' כג הובא במרדכי תשלו) ש"נהוג עלמא" הוא כמו שאמרו בתענית (כו:) אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן ליה. והיינו שהבין בדעת הרא"ש כהשו"ע שהלכה כרבי אילעאי, ולשיטתו המחמיר נקרא הדיוט, ודעת רש"י כהטור שהלכה כרבנן, ורק "נהגו" כרבי אילעאי, אך הנוהג לחומרא תבא עליו ברכה. ומדברי הרמב"ן (בסמוך) מבואר ש"אורויי לא מורינן" ביאורו שלא לומדים מדין המנהג לדין השוה לו, כגון במקום שנוהג המנהג בראשית הגז אין לדון ממנו למנהג במתנות אף שדינם שוה בכל מקום, וראה עוד בהערה הבאה ובהערות לתוס' (ד"ה כרבי).   9.  רש"י ותוס' כתבו שהוא הדין למתנות (שאינן נוהגות בחו"ל), וכן פירש"י לקמן (קלח: ד"ה לבד), וכתב בעל המאור שטעמם משום שרבי אלעאי למד שני דינים אלו בגזירה שוה "נתינה נתינה" מתרומה, ומה שמצינו לעיל (קלב. -קלג.) שנתנו זרוע לו"ק בחו"ל מדת חסידות היתה למפרישים. וכבר תמהו כל הראשונים ממה שמצינו לעיל (קלב:) שרב חסדא קנס את טבחי הוצל שלא נתנו מתנות, ומשמע שלא נהגו כרבי אלעאי במתנות חו"ל. ובעל המאור העלה מכך שלא נהגו כרבי אלעאי במידי דאכילה כמתנות כיון שאמר בהם רבי יוחנן "כאילו אוכל טבלים". והרמב"ן כתב שרב נחמן ב"י לא פסק הלכה כרבי אילעאי אלא רק "נהגו" ואורויי לא מורינן, ואין למדים למתנות אלא במקום שנהגו, כי טעם המנהג אינו כטעמו של רבי אלעאי, שהוא למד שניהם בגזירה שוה מתרומה, ואילו המנהג הוא רק בראשית הגז משום שהוקש ראשית הגז לראשית דגנך (דוי"ו ערביה, וכדלעיל קלה.) ומתנות נוהגות בחו"ל. והר"ן כתב שלא קבלו דבריו של רבי אלעאי אלא בראשית הגז שהוא דומה לתרומה בכך שחלק הכהן מעורב עם חלק הישראל, ולכן רק לגביו ראוי ללמוד בגזירה שוה מתרומה, אך לא למתנות שהם מובדלות ועומדות מתחילתן, וראייתו מקושיות הגמרא לעיל שיהיה ראשית הגז טובל כתרומה, ולא הקשו כן במתנות כי פשיטא שאף לרבי אלעאי אינם טובלות כי הן מופרשין ועומדין. (וראה עוד לעיל בע"א הערה 12 באורך). עוד כתבו הרמב"ן והרשב"א (בחידושיו ובתוה"ב ב"ג ש"ב ובשו"ת ח"ג שמו) והריטב"א והר"ן כי בזמן הזה נהגו כלם להפריש מתנות בחו"ל, כי אף שהלכה כרבי אלעאי גם במתנות, כשם שתקנו חכמים לנהוג תרו"מ במקומות הסמוכין לארץ ישראל, כך תקנו ליתן מתנות, ושם קונסים עליהם (כי הכל שוחטין לעצמם ותבא להשתכח תורת מתנות), אך לא תקנו בראשית הגז (שאינו קדוש ואינו טובל) ולכן אינו נוהג בחו"ל. וראה עוד ביד אפרים (ריש סי' סא) ובחזו"א שביעית (ס"ב ב) ואכמ"ל.
וכרבי יהודה בן בתירה - בדברי תורה. דתניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולהכי אין בעל קרי צריך טבילה ללמוד תורה.
וכרבי יאשיה - בכלאים. דתניא: רבי יאשיה אומר: לעולם אין חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן ביחד במפולת יד (שיפיל את שלשתן יחד בשעת זריעה).
שנינו במשנתינו: חומר בזרוע (וכו') .
והוינן בה: וליתני עוד מילתא דחמיר ראשית הגז ממתנות: חומר בראשית הגז שנוהג גם בטריפות, מה שאין כן במתנות שאין נוהג בטריפות, דאמר קרא "ונתן לכהן", משמע דבעי ליתן לאכילת כהן עצמו ולא לאכילת כלבו?  10 

 10.  רש"י פירש שטריפה פטורה ממתנות דכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו, (וטעם זה לא שייך בראשית הגז שאין בה אכילה, אלא ילפותא היא ממתנות) אולם בספרי (שופטים) דרשינן מ"זובחי הזבח" שאין זבח אלא הראוי לאכילה ולא טריפה. ושחיטה שאינה זבח אינה חייבת לא במתנות ולא בגז. ונפקא מינה בין הדרשות לספק טריפה, שאילו פטורו משום שניתן לכלבו, פטור לגמרי, אך אם נפטר רק משום שאינו זבח, נמצא שבספק יכול הכהן לתפוס מידו. (ראה ש"ך סק"ג וט"ז ס"ק ח). והרמב"ם לא הזכיר דין טריפה במתנות, ובערוגת הבשם (סא סק"ג) כתב שודאי דעתו לפוטרה ממתנות כמבואר בשו"ע (ס"א ס"ו) ולכאורה משמע כן מלשון הרמב"ם (ה"ה) "שזיכה הקב"ה לכהן במתנות כהונה שהבשר שלו ובראשית הגז לללבושו", ומשמע שניתנו לו לצרכיו, וטריפה שאינה ראויה לא ניתנה לו, אך מאידך יש לדקדק שלא כתב שהמתנות ניתנו לו לאכול כשם שכתב בראשית הגז "ללבושו" ובגזל הגר "להוצאותיו", ומשמע "שהבשר שלו" אף שאינו ראוי לאכילה. וצ"ע. וביד אפרים (שם) הביא מספר תורת יקותיאל שביאר כי סוגיין פוטרת ממתנות רק לדעת רבי שמעון, ולשיטתו ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ואינו קרוי "זבח" (וכטעם הספרי), אך להלכה קיי"ל כרבנן ששמה שחיטה וטריפה חייבת במתנות. ועיין בהערה הבאה. וראה תוס' לעיל (קל. ד"ה תיתי) שממשמעות דבריהם נראה שטריפה חייבת במתנות, ובהערות שם הבאנו ביאורי האחרונים בדבריהם. ובמנחת חנוך (תקו, ט) כתב כי אף שטריפה פטורה ממתנות, לא הקפידה התורה אלא על הבהמה ולא על המתנות, ואם נטרפו המתנות מבליעת איסור חייב ליתנם לכהן, אך אם נאסרו בהנאה אינם ממון כהן ואין צריך ליתנם, ולכאורה תמוה, שהרי הפטור תלוי בשעת שחיטה וכיון שחל עליהם חיוב ליתנם לא מועיל בהם כל איסור להפקיעם מיד הכהן.
אמר רבינא: הא מני מתניתין - רבי שמעון היא  11  . דתניא: רבי שמעון פוטר את הטרפות מראשית הגז! ולדידיה שוו ראשית הגז ומתנות.

 11.  הרמב"ם (ה"ז) פסק שראשית הגז נוהג בטריפה, וכתב הר"ן שהרמב"ם נקט שאין כוונת רבינא לומר שהתנא במשנתנו סתם כרבי שמעון שטריפה פטורה, אלא שלא הזכיר דין השנוי במחלוקת כ"חומר בראשית הגז", וכיון שאין הוכחה מהמשנה כדעת מי ההלכה, חוזר הכלל שיחיד ורבים הלכה כרבים ופוסקים כרבנן שאינו נוהג בטריפה, והוכיח כן מהסוגיא בנדה (נא:). ובתורת יקותיאל (הנ"ל) כתב שכוונת רבינא שאי אפשר לומר חומר ממתנות, שהרי שם טריפה חייבת במתנות, ואין סתם משנה כרבי שמעון. ותמה בדרך אמונה (בה"ל ה"ז ד"ה ובטרפה) מלשון הגמ' וליתני חומר ברה"ג שנוהג בטריפות, עיי"ש שיישב את דעת הרמב"ם באופן אחר.
מאי טעמא דרבי שמעון? יליף גזרה שוה "נתינה" - "נתינה" ממתנות כהונה. מה במתנות - טרפה לא מחייבא, אף בראשית הגז נמי - טרפה לא!  12 

 12.  במנחת חנוך כתב שהגוזז בן פקועה חייב, כי אינו נחשב כשחוט אלא להיתר אכילה, ועדיין הוא מהלך כחי גמור. ורק אם שחט בבהמה רוב שנים אינה נחשבת כ"צאנך" (אף אם עדיין דינה כחיה). ובדמשק אליעזר כתב שלדעת רבי שמעון שלמד נתינה נתינה ממתנות, בן פקועה פטור מראשית הגז, ומה שאמרו במסקנא שלמד טריפה מ"צאן צאן" ממעשר ולא ממתנות היינו רק לדעת תנא דמתניתין שאינו לומד "נתינה נתינה" כי אם כן היה צריך לדרוש גזירה שוה זו גם מתרומה ולפטור גיזת חו"ל. אך להלכה פסקינן כרבי אלעאי שבאמת פטור בחו"ל ונמצא שרבי שמעון יכול ללמוד "נתינה נתינה" ופטור מראשית הגז כמו במתנות. (וראה מנחת חנוך שם, שבן פקועה פטור גם ממעשר) ועיין עוד בהערה הבאה.
ומקשינן: ואי יליף גזרה שוה ד"נתינה" - "נתינה" ממתנות, לילף הך גזירה שוה ד"נתינה" - "נתינה" נמי מתרומה, דהתם נמי כתיב נתינה, ונימא הכי: מה תרומה בארץ אין - נוהגת, בחוצה לארץ - לא, אף ראשית הגז נמי, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא!?
וכי תימא דהכי נמי, דבאמת כך הוא הדין, אלמה תנן: ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ! אם כן מוכח דלא דרשינן האי גזירה שוה?!
אלא, היינו טעמא דרבי שמעון, דיליף גזרה שוה "צאן" - "צאן" ממעשר. מה במעשר - טרפה לא מיחייבא (כדלקמן), אף ראשית הגז - טרפה לא  13 .

 13.  באור שמח דקדק שלא הוזכר בסוגיין לפטור בהמת שותפין וגיזת חו"ל מגזירה שוה, אלא לטריפה בלבד, וביאר דהיינו משום שהגזירה שוה מ"צאן צאן" מלמדת רק על דין התלוי באיכות הצאן ולא על מקרה שקרה בו. ולדבריו אלו מיושבת קושייתו בחידושי רמ"ש לעיל, שלא למדו ממעשר לפטור לקוח בראשית הגז וכן מיושבת דעת הרמב"ם (בהערה 11) שפטר בחו"ל וחייב בטריפה, משום שהלימוד ממתנות אינו מלמד אלא על טריפה שבגוף הצאן, ולא על מעשה גיזה שנעשה בחו"ל. ולפי ביאורו העמיד את מה ששנינו בתוספתא שנוהג בכלאים ולא כמעשר שאינו נוהג בכלאים, דהיינו שלא כרבי שמעון. ומה שלא הוזכר במשנתנו שיש חומר במתנות שנוהגות בכלאים מבראשית הגז שאינו נוהג בהם, היינו משום שאין התנא מזכיר דין השנוי במחלוקת, וכמבואר בהערה 11 (ויש לעיין אם בן פקועה נחשב שינוי באיכות הצאן, אי מקרה שקרה בו).
והתם, במעשר, מנלן דאינו נוהג בטרפה?
דכתיב בעניינא דמעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט". ודרשינן: פרט לטריפה שאינה עוברת, דהיינו שאינה יכולה לעבור תחת השבט משום שאינה יכולה ללכת, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה. ומינה יליף לכל הטרפות שאין חייבות במעשר  14 .

 14.  ראה בהערה 5 לתוס', ביאור הלימוד לפי רש"י ולפי תוס'.
והוינן בה: ולילף בגזרה שוה "צאן" - "צאן" מבכור, מה דין בכור נוהג אפילו בטרפה (שהרי נתקדש ממעי אמו, ואי אפשר להקריבו והוא טעון קבורה), אף ראשית הגז נימא דנוהג אפילו בטרפה?
ומתרצינן: מסתברא דממעשר הוה ליה למילף ראשית הגז, שכן ראשית הגז שוה למעשר בפרטים אלו:
שניהם נוהגים לאו דווקא בזכרים  15 , אלא גם בנקבות. מה שאין כן בכור שנוהג דווקא בזכר  16 .

 15.  הראשונים הביאו שרבינו חננאל גרס "שכן זכרים כהנים", ופירש שבהמת כהן חייב בבכורה ופטורה ממעשר וראשית הגז, ולמד שהוא פטור החל בבהמה, כי אילו רק יכול ליטלם הכהן לעצמו, אין זה חילוק ביניהם לבכור, ונמצא שאפילו אם ירצה ליתנו לכהן אחר לא יקיים בכך מצוות ראשית הגז. ונפקא מינה לפטור גיזה שגדלה ביד כהן ומכרה לישראל כמבואר לעיל (בע"א הערה 22).   16.  הרמב"ם כתב שראשית הגז נוהג ב"זכרים כנקבות" וביאר בספר גז צאנך שרצונו לומר שחידוש הוא שנוהג גם בזכרים אף שצמרן קשה יותר מנקבות (וכדלעיל "ראשון") וקמ"ל שאינו קשה כל כך כדי להפטר מראשית הגז. אולם בשו"ע (ס"ב) הגירסא זכרים ונקבות, וכן הובא בשינויי נוסחאות במהדורת פרנקל, וראה במאירי להלן (קלז.) שאינו נוהג אלא בכבשים ובנקבותיהן שהצמר שלהן ראוי לבגדים. ועיין בדרך אמונה (צה"ל סא).
שניהם לא נהגו בטמאים (בהמה טמאה). מה שאין כן בכור שנוהג גם בטמא, דהיינו פטר חמור.
שניהם נהגו דווקא בצאן מרובים. מעשר בעשרה דווקא, וראשית הגז בחמש רחלות. מה שאין כן בכור שנוהג בבהמה יחידה.
בכור קדוש מרחם. מה שאין כן מעשר וראשית הגז שאינם קדושים מרחם.
שניהם לא נהגו באדם אלא רק בבהמה. מה שאין כן בכור, שגם בכור אדם קדוש וטעון פדיון.
שניהם נהגו גם בפשוט. מה שאין כן בכור, נוהג דווקא בבכור הנולד ראשון ולא בפשוטים הבאין אחריו.
שניהם לא נהגו לפני הדיבור דהיינו לפני מתן תורה. מה שאין כן בכור, שנהג כבר במצרים.
ומקשינן: אדרבה! מבכור הוה ליה למילף ראשית הגז, שכן הם שוים בפרטים אלו:
שניהם, בכור וראשית הגז, נוהגין ביתום דהיינו שמתה אמו בשעת לידתו. מה שאין כן במעשר שאינו נוהג ביתום, שלמד בכור בגזרה שוה מקדשים דכתיב בהו "שבעת ימים יהיה תחת אמו" והתמעט יתום.
שלקחו בשותפות נתנו - דהיינו שנוהגין שני דינים אלו גם בלקוח ובשותפות ובמה שניתן במתנה. מה שאין כן מעשר, שאינו נוהג בלקוח  17 , ולא בשותפות, דכתיב "יהיה לך" - ולא שותפות, ולא לקוח, ולא במה שניתן במתנה.

 17.  מהרי"ט אלגאזי (ריש בכורות אות ו) הקשה איך יתכן אופן של לוקח שיתחייב בבכורה ויפטר ממעשר, והרי בכור קדושתו חלה מרחם, ואם לקח את האם אין זה נחשב לוקח בכור, ואינו דומה לראשית הגז שגוף הבהמה שלקחה מתחייב. ולכן העמיד באופן שלקח בהמת הפקר שלא חלה בה קדושה בלידה, וכשזכה בה הישראל חלה קדושת בכור. ה ובאופן זה פטור ממעשר כדין לקוח. ובקהילות יעקב (בכורות ב) תמה על דבריו איך תחול בו קדושה, והרי אינה חלה אלא בצאתו מרחם, והעלה שקדושת פטר רחם מיתלא תלי וקאי שאם יזכה בה ישראל תקדש, ולפיכך שב ותמה איך קדושת בכור הבאה מאליה תחול על תנאי דלהכא. אולם בשו"ת מהרי"א (ח"ב נ"א) כתב שכוונת מהרי"ט אלגאזי שאם יזכה בו תחול בו קדושת בכור למפרע, ונפקא מינה לנהנה מבכור של הפקר ואח"כ זכה בו הוא או אחר, שאם חל למפרע עובר באיסור, ואם מכאן ולהבא אינו עובר. והחתם סופר (יו"ד שט"ז) נקט שאין כוונת הגמרא בסוגיין שבכור וראשית הגז חייבין באופן שלקח במציאות מאחר, אלא שבשניהם לא שייך הפטור של לוקח, ובאמת יש חילוק באופן ה"לקוח" בין בכור למעשר, עיי"ש. ובתוספתא שנינו "הלוקח מבעה"ב חייב ורבי אלעאי פוטר", ולכאורה טעמו משום שלמד "נתינה נתינה" מתרומה, ובזרע אברהם (סוף יט) הקשה מכך על שיטת ר"ת (ב"מ פז) שלוקח קודם מירוח חייב, שהרי ראשית הגז קודם שגוזז לא חל החיוב ודומה לתבואה קודם מירוח. ובחידושי ר' מאיר שמחה הקשה מאידך על ריב"ם שפטר מדברי רבנן שחייבו, וכתב שודאי אין לקוח פוטר אלא פירות תלושין, ואילו קודם גזיזה נחשבין כמחוברין, וחייב. אך תמה לפי רבי שמעון שלמד ממעשר בהמה לפטור טריפה, שיפטור גם לקוח. ואילו משנתנו כרבי שמעון, הרי שנינו הלוקח גז צאנו של עכו"ם וכו' ודייקו שאם לקח לגזוז חייב. וכן תמה הגר"מ זמבא בזרע אברהם (כ, לד) אילו לרבי אלעאי לקוח פטור, כיצד הוכיחה הגמרא לעיל מלוקח צאן עכו"ם ליגזוז דמשמע שחייב אף שגדל בפטור, והרי תיפוק ליה שיש בו פטור לקוח. ולכן ביאר שהמחלוקת מצד דין שותפות שיש למוכר בבהמה, שלרבנן די שיהא לכל אחד שיעור בגיזה, אך לרבי אלעאי ששותפות עושה חלות פטור צריך שיהא לכל אחד שיעור בצאן, ולכן אין הלוקח חייב על הגיזה. עי"ש"ה.
שניהם נוהגין אף שלא בפני הבית, מה שאין כן מעשר שנוהג רק כשבית המקדש קיים.
שניהם מתנות הניתנות לכהן הן, מה שאין כן מעשר שנאכל לבעלים.

דרשני המקוצר[עריכה]