|
|
| שורה 47: |
שורה 47: |
|
| |
|
| ע"ד בית הועד<ref>"בית ועד לחכמים" לגדולי בני הישיבות בעיר ירושלים, ע' לעיל סי' צו.</ref>, לא מצאתי כעת לנכון לדבר, ועוד נקוה לקחת בזה דברים | | ע"ד בית הועד<ref>"בית ועד לחכמים" לגדולי בני הישיבות בעיר ירושלים, ע' לעיל סי' צו.</ref>, לא מצאתי כעת לנכון לדבר, ועוד נקוה לקחת בזה דברים |
| כראוי, יחזקנו ד' ע"ד כבוד שמו ואומץ תוה"ק על אדמת הקודש. הנ"ל {{אג|[מופיע בסוף השורה]}} | | כראוי, יחזקנו ד' ע"ד כבוד שמו ואומץ תוה"ק על אדמת הקודש. הנ"ל {{אג|[הנ"ל מופיע בסוף השורה]}} |
| | |
| קנח
| |
| | |
| ב"ה.
| |
| לכבוד ראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית אגודת "בצלאל" שלו'
| |
| קו אור אחד האיר לנו מתוך הערפל העב של עולמנו החשוך כעת. פה ושם
| |
| בתפוצות אחינו הנה תוהו ובהו וחשך. דמים נשפכים, גויות נרמסות, גלגלות
| |
| מתרוצצות, בתים חנויות וכל שכיות החמדה נבזזות ונשדדות, בת עמנו שוכבת
| |
| למעצבה בין פרסות חזיר מיער, שרומס וטורף באין מציל. אפסה גם תקות אהבת
| |
| רעים, מתני אהבים, מאוהבי החופש, גם אלה עמדו מנגד ביום צרה ולא נחלו על
| |
| שבר יוסף<ref>עמוס ו, ו.</ref>, ולא הועילו כל המעשים, החיים וקיימים אשר עשה ישראל הצעיר
| |
| להתקדמות דרישת החופש, שמה ברוסיא המלאה דמים, הכל נמחק מן הלב, כאילו
| |
| היה חוב ישן שכבר עברו עליו שמיטין ויובלות, - חשך ואפלה מנודח<ref>ע' ישעיה ח, כב.</ref>.
| |
| אבל הנה זרם מים קרים על העצמות המפוצחות: "ארץ-ישראל מתנערת".
| |
| התעורה היא אמנם אטית, אטית מאד, עקב בצד גודל, ובהפסקות גדולות, אבל
| |
| מכל-מקום היא מתנערת, נצני התחיה נשקפים למי שחפץ להסתכל יפה.
| |
| אחד מסימני-התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת
| |
| מאגודתכם הנכבדה: "תחיית האמנות והיופי העברי בא"י". מלבב המחזה ומרהיב
| |
| לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות
| |
| הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה,
| |
| לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה
| |
| לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת.
| |
| דף 204
| |
| וסימן טוב כזה נכון שהכל יהיו שמחים בו, הצעירים וגם הזקנים, גם היותר
| |
| קרים והיותר טרודים בשאלת הקיום החמורה מאד.
| |
| הילדה הנעימה והאהובה, הבת הנחמדה, שאחרי מחלה ארוכה וממושכת, גם
| |
| נואשת, אחרי מראה של פנים חורים כסיד, שפתים כמראה התכלת, חם בוער כתנור,
| |
| סימור ופרפור צמרמורי, הנה פקחה עיניה ותפתח שפתיה הסגורות חותם צר, הידים
| |
| הקטנות מתנועעות בתנועה של חיים, האצבעות הדקות והצחות הולכות אנה ואנה,
| |
| הן מבקשות את תפקידן. השפתים נעות, כמעט שבות למראה בשר, וקול כאוב
| |
| מהן נשמע: "אמא, אמא, הבוּבה, תני לי הבוּבה, הבוּבה החביבה שזה זמן כביר
| |
| לא ראיתיה". קול ששון וקול שמחה, הכל שמחים, האב והאם, האחים והאחיות,
| |
| גם הזקן והזקנה שכבר שכחו מרב שנים גם את משחקי הילדות של בניהם. "שושנה
| |
| הקטנה מבקשת את הבובה", ב"ה אות לטובה. ודאי כבר חלצתה חמה<ref>ע' שבת קלז.</ref>. גם הרופא
| |
| הקרוא כאהוב הבית והמשפחה לקחת חלק בשמחתה, תחת אשר השתתף בצערה,
| |
| הנה גם הוא מסכים: "אות לטובה", הקריזיס עבר בשלום. עתה התקוה משחקת
| |
| כי תחיה שושנה, תגדל ותיף, ותהי לגברת בבנות. הבוּבה אמנם היא השאלה
| |
| הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל. רוחה וגויתה ילכו הלוך וחזק, תדרוש עוד גם
| |
| מרפא, גם מרק, גם בשר ולחם, גם שלמה, גם שביסים ושהרונים, גם מורה ועט,
| |
| גם ספר ועבודה, ועוד, ועוד. למראה דברים כאלה יצהלו הכל. הזקן והזקנה יחגרו
| |
| גיל. האב והאם עיניהם דולפות דמע ששון. האחים והאחיות הצעירים ימחאו כף
| |
| וירקדו מטוב לב. וזה לזה ממללים: "שושנה קטנה, היפה ונחמדה, שואלת בּובה,
| |
| האח!".
| |
| ירושלים האהובה, שושנת עמקים<ref>שיר-השירים ב א.</ref> זאת, הבת-ציון היקרה, זאת הבת היקרה,
| |
| חולת מחלת הגלות המרה, הזעומה והממושכה. בניה שכחוה, רבים נואשו מרפיון
| |
| לב, מתקוה וחיים עבורה. עתה זרם חיים מרעיד ברעד נעים את העצמות המדוכאות
| |
| והחולות, היא דורשת יופי, אמנות, מלאכת-מחשבת. אולי אין הדבר בעתו, יאמרו
| |
| בעלי חשבון, ישנם צרכים קדומים, יותר מוכרחים. כן, אולי ואולי, יש ויש, אבל
| |
| הדרישה הבאה מלב בניה, מרוחה אשר שפכה עליהם, הדרישה בעצמה היא אות
| |
| חיים, אות תקוה לישועה ונחמה.
| |
| ומה נכבד הוא לדעת, שאות-חיים זה איננו רק אות ריק מכל תוכן ממשי,
| |
| כ"א יש בו ג"כ פרי ותועלת. המקצע החשוב הזה, של האמנות היפה, יוכל באמת
| |
| להביא ברכה ולפתח שערי פרנסה וכלכלה למשפחות רבות מאחינו היושבים על
| |
| אדמת הקודש. "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה"<ref>יחזקאל מז יב.</ref>. והוא יפתח ג"כ את רגש
| |
| היופי והטוהר, שבני ציון היקרים מוכשרים לו עד מאד, ירומם נפשות רבות
| |
| ומדוכאות לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה, על הדרת החיים, הטבע והמלאכה,
| |
| על כבוד העבודה והחריצות. כל אלה הנם פרינציפים נשאים, שממלאים את נפש
| |
| כל איש עברי רגשי גיל והדר.
| |
| והתקות הטובות, המתנוססות בלבבי לרגלי תנועתכם החדשה ונכבדה, הן
| |
| נותנות בי די אומץ-רוח לדבר באזניכם, אדונים נכבדים ואחים אהובים, דברים
| |
| דף 205
| |
| אחדים, הבאים אמנם מאופק אחר, לכאורה אחר לגמרי מאותו האופק של היצירה
| |
| של היופי והאמנות, - אופק הרבנות. אבל מקוה אני, שהדברים יהיו לתועלת.
| |
| ע"י ידיעות קלות נסיר מכשולים אדירים מדרכנו, ונפנה את דרך התועלת והשכלול
| |
| למשאת נפשנו, לזיו ההוד והיופי, להתגבר ולהופיע על עמנו בארצנו ובעיר קדשנו.
| |
| לכללות חמדת היופי האמנותי, המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם,
| |
| מתיחש עמנו לעולם ביחש טוב וחביב, אבל גם מוגבל. נזהרים אנחנו משכרון
| |
| והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים. הצדק הוא נר לרגלנו, ואנחנו
| |
| קוראים במקרא קודש "אל תהי צדיק הרבה"<ref>קהלת ז טז.</ref>. החכמה היא אור חיינו, ואנחנו
| |
| אומרים "אל תתחכם יותר"<ref>שם, שם.</ref>, "אכל דבש הרבות לא טוב"<ref>משלי כה כז.</ref>. זהו הכלל המקיף את
| |
| כל חוג חיי עם עולם. מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במדה זו, עד שנהיה
| |
| טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומדה להרחבת ממשלתה. אמנם
| |
| ההגבלה כשבאה, לצורך דברים טובים ונעלים לעצמם, היא דקה ורכה, ענוגה ויפה,
| |
| "סוגה בשושנים"<ref>שיר-השירים ז ג.</ref>. "אפילו בסוגה של שושנים לא יפרצו בה פרצות"<ref>סנהדרין לז.</ref>, ודי לה
| |
| לכנסת ישראל גדר של שושנים, קו אחד חשוב, חוט-סיקרא<ref>מדות פ"ג מ"א.</ref> אחד, שרטוט אחד
| |
| הנושא עליו את חותם ההגבלה, להאידיאה הנכבדה, מצד מה שלמעלה הימנה, מצד
| |
| הכללות העליונה. "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם"<ref>קהלת ה ז.</ref>. לפעמים בנקודה
| |
| ניכרת אחת היא מבעת את רוחה ומגיעה לחפצה, מבלי לפגם את החפש של כל
| |
| אוצר מיוחד שברוח האדם ע"י רתוקי-ברזל וחומת-סינים.
| |
| עמנו העתיק כשבא לעולם ומצא את האנושיות חתולה בחתולי ילדותה
| |
| הפראית, ורגש היופי הפראי, המחוסר זך ועדנה, הולך וכובש לו את העולם, והיופי
| |
| בעצמו כבר עלול הוא להתהפך בידי ההמון הגס למין גלוסקא-שמנונית ומשקה
| |
| משכר, אם לא יוכל לינק מהדר האמת המדעית והמוסרית. האלילות, עם כל
| |
| תועבותיה, סמכה את כפיה, המגואלות וזבות דם, על הפרח הנחמד הזה, על היופי
| |
| והאמנות, ותשביתהו כמעט מטהרו. כנסת ישראל נטתה ידה, בעז הדר אל-אמת
| |
| אשר הופיע עליה, בברקי אור בעמק צלמות, להציל את השושנה הנחמדה, את
| |
| עדנת היופי לבל תרמס כולה, לבל תתמעך ותתנול בידיה הגסות של האלילות
| |
| הבזויה. "ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן". בימין דוחה ושמאל
| |
| מקרבת. "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם", "לא תעשה לך
| |
| פסל", "אלהי מסכה לא תעשה לך" - מעבר מזה, "ראו קרא ד' בשם בצלאל בן
| |
| אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אותו רוח אלהים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל
| |
| מלאכה, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת, ובחרשת אבן למלאות
| |
| ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן
| |
| אחיסמך למטה דן, מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורוקם
| |
| בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, וארג, עושי כל מלאכה וחשבי מחשבות" -
| |
| מעבר מזה.
| |
| גם אחרי הנצחון הגדול, שנצחה היהדות כמעט את האלילוּת, על מרומי
| |
| העולם הקולטורי, השאירה לה כנסת ישראל קו אחד לאות עולם, על גבורת ישע
| |
| דף 206
| |
| ימינה, - ע"פ התורה הכתובה והמסורה. קו כזה, אשר גם בעת תקטן מדת ארכו
| |
| ע"י שערי בינת ההוראה המתאמת עם צרכי החיים, במובנה הנכון הריאלי והאידיאלי,
| |
| מ"מ גם תחת מחבא הנקודה האחת, אשר לאורך ימים תשאר, יתכנס כל הרוח
| |
| האדיר והגדול, המבטא את עז נצחונה בעבר, ואת אדיר תקותה לעתיד.
| |
| כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק
| |
| קו אחד, שרטוט אחד, הנראה לכאורה ארוך הרבה, אבל באמת הוא גדול רק
| |
| באיכותו, ולא בכמותו. הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרשת
| |
| והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף
| |
| אדם"<ref>ראש-השנה כד:</ref>. אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי
| |
| בינה, להעזר ע"י חברת אומן עוזר שאינו בן-ברית, לעת השכלול האחרון של
| |
| התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור. אמנם רק נקודה קטנה תשאר מכל
| |
| הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם
| |
| האלילי העבר וההוה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם.
| |
| ע"כ הדור הדבר, בחובה קדושה לנו, שבאוצר המשכית הלאומי שבעיר
| |
| קדוש אלהינו לא ימצאו פסילים כאלה. ובכלל נכבד הדבר מאד, שתודיע האגודה
| |
| הנכבדה גלוי לכל העולם הנאור העברי והכללי, שהיא עושה את כל מעשיה, אותם
| |
| המתכנסים באותו המשעול הצר, שבו יפגשו רגש האומה, הדת והאמנות, ע"פ
| |
| חפץ האומה ושאיפתה הכללית, לראות ביחוד בעיר משוש תקותה, אוצר כל יקרתה
| |
| וחסן עזה ומקדשה, - ע"פ הוראת חכמי תורה, '''גאוני ארץ - ישראל
| |
| המפורסמים באומה'''<ref>הדגשת פזורי האותיות בכי"ק.</ref>.
| |
| בטוחים תוכלו להיות, אחי, שהזהירות הקלה הזאת תסול למטרתכם, שהיא
| |
| משאת נפש כלנו, האוהבים את עמנו וארצנו וחפצים בכבודם והפרחתם, נתיבות
| |
| סלולות בלבבות. התועלת והברכה המעשית מהמוסד הנכבד שלכם, לא תפגענה
| |
| שום מכשול רשום על דרכם, ושלובי יד עם כל פלגות עמנו, הנפוצים בגולה ויושבי
| |
| ארץ הצבי, כולם יחד, ילכו להאיר אור חיים מעשיים, על שאיפותיכם העדינות.
| |
| וכשנבא לגבול התועלת המעשית, שאתם חפצים להביא, במעשה הנכבד הזה,
| |
| לאחינו יושבי אה"ק, נקל לנו להבין, כי רק אז יוכל הבית אשר תיסדו להביא את
| |
| תועלתו הרצויה, להביא אל תוכו המון רב מאחינו, העוסקים במלאכות כאלו, או
| |
| המוכשרים להן, להשלים את כשרונם ולשפר את עבודתם, ולהמשיך ג"כ חניכים
| |
| רבים מבני ציון למלאכות המכובדות הללו, מהענפים הרבים המתפשטים מעץ-
| |
| החיים של הציור והאמנות, מכל מפלגות עמנו היושבים על אדמת הקודש, - רק
| |
| באופן שלא יוחזק הבית בכללו לבית האוצר בקרבו דברים שמצד חובת דתנו
| |
| הקדושה נביט עליהם בעין של משטמה רוחנית פנימית. וכבוד הדרתכם, שמטרתכם
| |
| קדושה היא לתקן ולא לקלקל, לבנות ולא להרס, בטחתי בכבוד נפשכם הנשאה
| |
| שתשימו לבבכם על דברי אלה, היוצאים מלב מלא אהבה וכבוד ליסודי חפצכם
| |
| הנכבד.
| |
| (עיה"ק יפו ת"ו, תרס"ח).
| |
| דף 207
| |
|
| |
|
| = אזכורים בספרים ובמאמרים = | | = אזכורים בספרים ובמאמרים = |